הבא בתור הוא סוס-אדם
הסוס המצויר האהוב עלינו (אבל השנוא על עצמו), בוג'ק הורסמן, חוזר הערב לעונה חמישית בנטפליקס, ועוד לפני עלייתה - הביקורות מעבר לים כבר מתחרות מי תהלל את העונה יותר. המבקרים מדברים על עונה אחידה, מודעת לעצמה אפילו יותר מבדרך כלל, ועם גישה ישירה מתמיד. הם גם מדברים על זה שלראשונה מאז שעלתה ב-2014, רואים את תחילתו של הקץ (הוא עוד לא כאן, אל דאגה). זה הוא סימן טוב מאוד לסדרה המאוירת, שכן עם הנרטיב הלינארי שלה - דבר נדיר יחסית לסדרות מהסוג הזה, תוחלת החיים שלה מוגבלת למדי, בניגוד לסימפסונס למשל. וכמו שחובבי הסימפסונס כבר למדו על בשרם, שעון מתקתק עשוי לעשות רק טוב.
עכשיו, במרחק כמה שנים מאז עלייתה הנרעשת, אפשר לנסות לאמוד את ההשפעה שהיתה לבוג'ק על התחום המתנדנד תמידית של הסדרות המצוירות למבוגרים. בוג'ק גרמה לגל נוסף של הז'אנר החמקמק הזה להציף את השוק, שכמו כל גל טרנדי כולל מעט סדרות מעולות (פה גדול, למשל) וגם לא מעט סדרות בינוניות עד גרועות (אל תצפו ב-Paradise PD. פשוט אל). מעבר לכך, היא הכניסה את הנראטיב לתחום, דבר שבאופן מסורתי סדרות מאויירות התחמקו ממנו. דבר זה השפיע על סדרות ותיקות (העונות האחרונות של סאות' פארק למשל) וחדשות (Disenchantment, החדשה של מאט גרונינג).
אבל ההשפעה הכי חשובה שלה, זו שהופכת את בוג'ק הורסמן לסדרה החכמה והכואבת שהיא, עדיין לא חלחלה לתעשייה, ויכול להיות שיקח עוד שנים עד שתתממש. אני מדבר כמובן על השימוש של בוג'ק באנימציה כדי להגיד משהו מעמיק, ואף אפל, על נושאים קשים שנוגעים לחיינו כאנשים בוגרים. הסוס-אדם הזה לא מסתפק ביכולת לקלל, להציג אלימות וליצור סאטירה חברתית - הוא נגע גם בדיכאון, במערכות יחסים לא בריאות ובכאב של אי הגשמה עצמית. יקח זמן עד ששימוש כזה חכם באנימציה יופיע שוב על המסך מחוץ לסדרה של רפאל בוב-וקסברג, אבל שווה לחכות. כמו שאיש משפחה יצאה עשור אחרי השפעות הסימפסונס - כך גם סדרת האנימציה פורצת הז'אנר הבאה רק מחכה לקרות.
חיזור לא מסוכן
השבוע חזרה דייט ראשון למסך כדי להזכיר לנו כמה ז'אנר הריאליטי-דייטינג התקדם. בעולם שבו מתקיימים דייט בחשיכה, כמה רחוק, חתונה ממבט ראשון או אפילו משיכה בעירום הבריטית (תוכנית בה בוחרים בן/בת זוג על פי רושם ראשוני בעירום מלא), דייט ראשון היא כמעט תכנית פרימיטיבית. זוג שנפגש לבליינד דייט מצולם במסעדה - בלי חו"ל, חושך, חתונה או בולבולים חשופים. בלי גימיק או מניפולציות, אבל עם עריכה רכה, יחסית, לפורמט הריאלטי, ובעיקר - עם אנשים אמיתיים, לא כאלו שמחפשים הרפתקה יוצאת דופן. אוקי, חוץ מבני גולדשטיין, פליט האח הגדול, דייט ראשון, וההרפס של תוכניות הריאלטי.
בכך, דייט ראשון נותנת במה לדבר שנדיר למצוא בטלוויזיה, ונפוץ מאוד למצוא בדייטים ראשונים - מבוכה מתוקה. להבדיל מסוג המבוכה הנפוץ על המרקע, בדייט ראשון לא צוחקים על אף אחד (אפילו לא על בני גולדשטיין!) ולא נותנים לצופה לחוש את המבוכה עבור הדמות הלא מודעת, אלא משאירים את הלחיים המסמיקות למשתתפים, ונותנים הצצה כמעט חסרת אמצעים למבוכה כמעט-נערית ששמורה לשני אנשים שנפגשים לראשונה למטרות רומנטיות.
הכוכב הראשי בדייט ראשון הוא לא מתמודד כריזמטי, לא התערבויות הפקה ואפילו לא הפורמט, אלא דווקא הניואנסים. המבטים הקטנים, הקצרים בתקשורת או שפת הגוף זוהרים מבעד לסמול-טוק המתבקש. אפילו רגעי השיא הם מינוריים - אני מוכן לצפות בפרק שכולו רגע הגשת החשבון לשולחן, והשאלה הקטנה שמסיימת כל דייט, "האם תצאו לדייט שני", מצליחה להביא כל סיפור להתרה. ויש משהו יפה בפשטות הזאת, כמו לצפות בסרט טבע על הרגלי החיזור של בני האדם. בדייט ראשון ברור שגם אם לא כולם יצאו מנצחים, אף אחד לא יטרף. אוקי, אולי חוץ מבני גולדשטיין.
בולמוס והקאה טלוויזיוני
שנת תשע"ט שבאה עלינו לטובה הביאה איתה את מייקל (המומלצת בחום) הישר ל-VOD, לבינג' חגיגי של ראש השנה. מכיוון שגם בתחום הזה אנחנו חייבים לדפוק איחור אופנתי אחרי כל העולם, זה די מפתיע שכל פרקיה של סדרה ישראלית עולה ישר לספריות הצפיה הישירה. לרוב, זה קורה רק לסדרות קומיות (לפניה היו זה משיח ושתי העונות של האחיות המוצלחות שלי), כך שלאט לאט אנחנו סוגרים את הפער מול המהפיכה הטלוויזיונית שיצרה Netflix ודומיה. אבל עם ההתקדמות המבורכת הזו ל-2015, הגיע הזמן להזהיר גם מפני המחלות הטלוויזיוניות שמגיעות יחד עם תרבות הבינג'.
ישנם עשרות מחקרים שמוכיחים שבינג' לא טוב לבריאות שלכם, אבל ניחא, כאילו שהיינו צריכים מחקרים לדעת את זה, אבל בשנים האחרונות מתחילים להבין שהבינג' משפיע משמעותית גם על רמת התוכן של התוכניות אותן אנו גומעים בלגימה אחת. לא סתם נטפליקס הוציאה כל כך הרבה תוכן בינוני בשנים האחרונות, לצד סדרות מעולות ספורות בלבד. ראשית, הם קיצצו את הסטנדרט של סדרות איכות מ-13 פרקים ל-10 בלבד. שנית, מכיוון שאור ירוק בנטפליקס שולח את יוצרי הסדרה ליצור עונה שלמה במכה אחת, ולפעמים אף שתי עונות מראש, הוא מוחק את עקומת הלמידה שסדרות זכו לה בימי השידור השבועי. היוצרים נשארים מבודדים בחדרי הכתיבה והעריכה מבלי להכיר את הפידבק של הקהל עד לאחר סיום כל הסדרה, ומאבדים את המבקרים הכי חשובים שלהם - הקהל, ואת היכולת לתקן ולשפר במהלך העונה.
לתוכן הישראלי המקורי יש מספיק אתגרים גם ככה, ועולה חשש ריאלי שהמעבר לתרבות הבינג' עלול להוסיף עוד לחץ לסיר הזה. במקום לתת לסדרה זמן להתפתח ולמצוא את הקהל שלה, יאלצו יצרניות הבינג' להסתמך על הייפ ראשוני, לטוב או לרע, ולאבד את הסבלנות המעטה ששידור שבועי עוד נתן לערוצים. זו היא גם ככה תעשייה בפאניקה תמידית, ואם סדרה כמו מייקל - שבונה על קהל קאלט - לא זוכה לנתונים מרשימים במהלך החודש הראשון לעלייתה, ספק אם תאושר לעונה נוספת. וזה, כבר פספוס שאסור לנו להרשות.