שהיה - ואיננו

השבוע סיים את שידוריו ערוץ עשר לאחר 17 שנות שידור. נתחיל בגילוי נאות המתבקש: אתר mako שייך לקשת 12 - מתחרה ישירה של הערוץ. המשכנו. השנה האחרונה הייתה שנה בה התרגלנו לשינויים מסוג זה בטלוויזיה שלנו, ערוצים משנים את צורתם (הערוץ הראשון שהפך לכאן) או מתפצלים (ערוץ 2 שהפך לקשת ורשת) וכאמור גם ערוצים שפשוט סוגרים את הבסטה. זה לא דבר רגיל או מובן מאליו, משך חיים של ערוץ אמור להיות יותר מתוחלת חיים של אדם, בשונה מבני האנוש, ערוצים הם יצורים אלמותיים ויכולים ללבוש צורות שונות. לערוץ עשר על שלל החוליים שבו היה די. אן. איי. ברור מאוד, כזה שאפשר לזהות ברגע כשצופים בתכניות כמו היום שהיה עם גיא זהר. 

במקור נמנה זהר עם מקימי חברת החדשות של ערוץ 2 (היום של קשת 12) אבל ההגשה הנינוחה שלו, הקול המלטף אך הלא מתחנף וכן, גם הפנים שלו שנראות קצת ממקום אחר, הפכו למזוהות בעיקר עם היום שהיה, תכנית שהגיש יותר משלושת אלפים פעם. בבסיסה היום שהיה הייתה תכנית אקטואליה לייט שנועדה לסכם את חדשות היום בחצי שעה שלא תפחיד אתכם לפני השינה אך זהר הצליחה להכניס בה אג'נדה, ובשונה מהקונוטציות השליליות שאולי יש לכם על המילה הזאת - צעקות, פונטים בולטים והרבה ארס - האג'נדה של זהר הייתה שקט.

היום שהיה רצתה להעמיק, היא לא חיפשה לעבור על כל מה שקרה היום בעולם אלא בחרה בפינצטה מספר נושאים שקרו ביממה האחרונה וסיקרה אותם מהזווית שלה. הקאץ' פרייז הבולט של זהר בתכנית היה: "מבולבלים? גם אנחנו", והוא בעצם סיכם את הרעיון כולו, לא תמיד צריך להגיש חדשות כאשר מתחתיהן מופיעה כותרת שמתמצתת לצופה מה הוא צריך להרגיש, לפעמים מספיק להודות שאפילו אנשי התקשורת הציניקנים לא באמת מבינים מה קורה במקום הזה. היה בזה משהו מנחם ויוצא דופן. גם פינות נוספות בתכנית שהביאו מונולוגים של פובליציסטים ואושיות רשת כמו רחלי רוטנר (גילוי נאות נוסף: רוטנר מועסקת היום ב-mako) וגלית חוגי שמרו על הייחוד שלה כמשהו אחר, חדשות לאנשים שלא באמת לוחצים על פושים. היום שהיה עם גיא זוהר הסתיימה תמיד ב"רגע אחד של נחת", פינה מוזרה למדי שהביאה קליפים מתוקים בואכה ביזארים של דברים כמו תינוקות ישנים לצד רוטווילר, ושאפה לשחרר אותנו לשנת לילה טוב עם חיוך של "מחר יהיה כאן טוב יותר". זה כמובן לא קרה מעולם, אבל רק בזכות השאפתנות מגיע לה ולגיא זהר שאפו גדול.

חביבתי קוקו

זאת הולכת להיות (עוד) שנה עמוסה עבור ריאן מרפי - מפיק, במאי, תסריטאי ואייקון גאה, שמיצב את עצמו בשנים האחרונות ככוח החזק או לפחות החרוץ ביותר בטלוויזיה האמריקאית. חוץ מהסדרות הרבות שכבר יצר וימשכו בעונות חדשות (אימה אמריקאית, פוזה, 911 ואויבות), הוא צפוי להציף בקרוב את נטפליקס עם מספר רב של פרויקטים שהוא כותב ומפיק וכלולים בחוזה מאות מיליוני הדולרים שלו עם ענקית הסטרימינג. רטשד (Ratched) היא אחד הפרויקטים המסקרנים ביותר עליהם מרפי עובד בימים אלה ובנטפליקס כבר הזמינו ממנה שתי עונות בנות תשעה פרקים כל אחת. הדרמה האפלה תעסוק בדמותה של מילדרד רטשד, אחות במחלקה סגורה לחולי נפש שנהפכת אט-אט לרוצחת צמאת דם. דמותה של רטשד הוצגה לראשונה בסרט זוכה האוסקר "קן הקוקייה" משנת 1975, בו כיכב ג׳ק ניקולסון כחולה נפש במחלקה סגורה ומדכאת במיוחד. רטשד (אותה גילמה במקור לואיז פלטשר) לא תמשיך באופן ישיר את עלילת "קן הקוקייה" אלא תציג את ההתפתחות / ההתמוטטות של האחות רטשד, שמתחילה כאישה אידאליסטית בשנת 1947 ומתדרדרת מעונה לעונה לתהומות שמזכירים את חניבעל לקטר.

שרה פולסון, המוזה של מרפי, תיכנס לנעליה של רטשד וגם תשמש כמפיקה בכירה בסדרה (לצידו של מייקל דאגלס שהפיק את הסרט המקורי) ובימים האחרונים נחשף הקאסט המלא והמסקרן במיוחד שהולך לשחק לצידה. הקאסט הרחב כולל לצד שחקני מרפי קבועים כמו פין ויטרוק (אימה אמריקאית), ג׳ודי דייויס (אויבות) וצ׳ארלי קארבר (זאב צעיר), שמות ותיקים ומפתיעים. מי בפנים? שרון סטון תככב באחד התפקידים הראשיים וסינתיה ניקסון מסקס והעיר הגדולה, שחוזרת לשחק אחרי שניסתה לאחרונה את כוחה בקריירה פוליטית. קורי סטול ההורס מבנות ובית הקלפים לוהק לתפקיד שטרם נחשף, והאנטר פאריש, מי שגילם את בנה החתיך של מארי לואיז פרקר בהעשב של השכן, יעשה קאמבקון מסקרן אחרי ששיחק לאחרונה בעיקר בתאטרון. מרפי כמו מרפי, עובד במקביל גם על אנתולוגיה נוספת בשם הפוליטיקאי עליה כבר כתבנו כאן בעבר ועדיין לא ברור איזה מהסדרות תעלה קודם אך בנטפליקס מאשרים כי שתיהן צפויות לעלות בהמשך השנה.

כאן גרות בכיף

בוודאי שמתם לב שאחר הצהריים של ימי שישי הפך בשנה האחרונה מבית עלמין טלוויזיוני לחלופה שכולה פופקורן מתוק - כזה שאולי נתקע בשיניים ומוציא סתימות אך משאיר אתכם עם טעם של עוד. הקרדיט למהפך מגיע קודם כל לאופירה אסייג ואיל ברקוביץ' (מה ששלהם שלהם), שתכנית האירוח שלהם הביאה את הרצועה של שישי בשש בערב לראשונה מזה שנים לנתוני רייטינג דו ספרתיים, לצד באז אדיר ברשתות (ומהומות אלוהים ששוברות את הטוויטר) - אבל הם לא לבד. גלית ואילנית, תכנית האירוח שמשודרת לפניהן ברצועת פרה-פריים טיים, בין השעות ארבע לשש, מספקת אלטרנטיבה ראויה למי שמחפשים טלוויזיה משפחתית קלילה ופופית, אבל לא צעקנית.

הצמד גלית גוטמן ואילנית לוי נראה על הנייר טבעי ומוזר כאחד, שתיים מהדוגמניות המצליחות בישראל,  כאלה שלא רק "עוברות מסך" אלא גם התנסו בתפקידי הנחיה ומשחק (זקני השבט אפילו זוכרים את הופעתה של גוטמן באופרת הסבון רמת אביב ג'), אך בעוד גוטמן מזוהה עם תכניות אקטואליה וסרטים דוקומנטריים בנושאי תזונה ומשפחה, אילנית לוי העדיפה ללכת למקומות קלילים יותר כמו תוכניות אהבה ושעשועונים. בקיצור, כמו להכיר לחבר ההומו שלכם את החבר ההומו הנוסף שאתם מכירים בהנחה שהם יסתדרו כי שניהם גייז - זה עשוי להיות מאולץ. אבל במפתיע, הכימיה בין גוטמן ולוי עובדת מצוין - הן מהוות כוח נשי דומיננטי על המסך והחברות ביניהן, בין אם היא נמשכת מחוץ למסך או לא, עוברת כטבעית. וכמו כל זוג טוב נדמה שגם הן משאירות את האגו בצד, כך שחלוקת האייטמים לא הולכת באופן שרירותי לכאן או לכאן, ושתיהן יודעות להוציא את החוזקות אחת מהשנייה.

ולמרות שגלית ואילנית כוללת שלל פינות בתחומים כמו לייף סטייל ורכילות, התוכנית מקפידה להביא כמעט בכל תכנית גם אייטמים "כבדים" יותר כמו ראיון ארוך עם אילנה ראדה, שהגיעה לאולפן לדבר על ההתמודדות שלה עם החקירות החדשות בפרשת זדורוב, או פוליטיקאים כמו צחי הנגבי שהגיע לדבר על חקירות נתניהו. המרואיינים בגלית ואילנית אולי לא יספקו כותרת שתפתח את אולפן שישי, אך בזכות ההגשה האינטילגנטית והעריכה המוקפדת היא מצליחה להביא לקהל שלה נושאים שהם לאו דווקא הכירו ולהרים קצת את הרף. אה, כן, וכבר אמרנו שהיא גם ממש ממש פאן?