מציאות נושכת
יש סיפורים ששווה לשמוע יותר מפעם אחת. כזה הוא סיפורה של "חמישיית סנטרל פארק" שמובא עכשיו מחדש במיני סדרה כשהם רואים אותנו (When They See Us) שעלתה בשבוע שבר בנטפליקס. חמישיית סנטרל פארק הוא הכינוי שניתן לקבוצת הנערים האפרו-אמריקנים ולטינים משכונת הארלם: קורי וויז, יוסף סאלם, אנטרון מקקריי, ריימונד סנטנה וקווין ריצ'רדסון, שהואשמו באפריל 1989 בתקיפה חמורה ואונס של אישה בשם טרישה מיילי, שיצאה לריצה בסנטרל פארק בניו יורק. טרישה הותקפה ונאנסה בצורה ברוטלית ולא הצליחה לומר למשטרה מי ביצע את המעשה, אך היא זכרה שמדובר בגבר שחור. טרישה מיילי היא כמובן קורבן שזכאי לצדק, אבל היא לא הקורבן עליו מדברת הסדרה.
עבור הקהל האמריקאי מדובר בפרשת מוכרת - אך עבור הקהל הישראלי שלא מכיר את הסיפור ומעוניין לראות את כשהם רואים אותנו בעיניים "בתוליות" נזהיר שמעכשיו מגיע שלב הספוילרים. קורי, יוסף, אנטרון, ריימונד וקווין, שהואשמו באונס כשהיו בני 14 עד 16, הורשעו במעשה אחרי תהליך משטרתי ומשפטי שנעשו בו כל השגיאות האפשריות, וריצו עונשי מאסר (בין אם במתקני נוער או בבית כלא) שנעו בין 6 ל-13 שנים. הציבור האפרו אמריקני - שהורגל להתעמרות משטרתית - זעם על ההרשעה, אך רק בשנת 2002 החליט מאטיאס רייס, עבריין מין ואנס מורשע, להתוודות שהוא זה שאנס את טרישה מיילי, כשבדיקות ה-DNA הוכיחו שהוא צודק וחמישיית הסנטרל פארק שוחררה.
זאת לא הפעם הראשונה שהסיפור השחוק הזה על אנשי חוק שמתרשלים ומסמנים מטרה קלה מובא לידיעתינו, אך משהו בגילם של האשמים, בנעורים שנגזלו ללא סיבה מחמישה צעירים יפים וחיוביים, הצליח לסדוק את האדישות. בשנת 2012 יצא הסרט התיעודי המוערך של קן ברנס חמישיית סנטרל פארק (The Central Park Five) שהביא את הסיפור לראשונה וכלל ראיונות ארוכים עם החמישה. אווה דוברניי, אולי בכירת הבמאיות בהוליווד כיום ואחד הקולות האפרו אמריקנים הבולטים בתעשיית הקולנוע (ואחראית לסלמה המחאתי ולה-13 התיעודי), החליטה להשתמש בפלטפורמה של נטפליקס ובקאסט מצוין שכולל את ורה פרמיגה (תלוי באוויר), ג'ושוע ג'קסון (דוסון קריק, הרומן), פליסטי הופמן (טרנסאמריקה) וג'ון לגוויזיאמו, כדי להביא את הסיפור הכל כך מכעיס הזה לכמה שיותר אנשים. התוצאה? כשהם רואים אותנו היא כנראה הדבר הכי טוב שאתם יכולים לראות היום בנטפליקס.
מדובר במיני סדרה מרתקת, מצולמת לעילא, משוחקת נפלא (בולטים לטובה דווקא חמשת השחקנים האלמונים שמגלמים את החמישה) ובעיקר סוחפת - גם כאשר יודעים את סופה. פליסטי הופמן, שבימים אלה נמצאת במאבק משפטי אישי על פרשת השוחד בה היא מעורבת, מגלמת כאן את מייצגת השחיתות המשטרתית - התובעת לינדה פיירסטיין. לינדה היא זאת שהובילה את התביעה נגד חמשת הצעירים, ודוברניי מציגה אותה כאן כאישה גזענית, אטומה ולא מבריקה, שהחליטה שהנערים שבידי המשטרה אשמים מתוך שיכנוע עצמי עמוק ובלי רצון אמיתי להגיע לחקר האמת. שנת 1989 הייתה שיאה של תקופה אלימה ביותר בעיר ניו יורק ואוזלת היד של המשטרה והממסד רק העמיקה את הקרע בינם ובין המיעוטים שחיים בעיר.
כשהם רואים אותנו עושה בשכל כשהיא מתמקדת באספקטים הרגשיים של הפרשה. בכל אחד מארבעת פרקיה הסדרה שמה פוקוס על פיסה אחרת בפרשה: הפרק הראשון עוסק במעצר, השני במשפט, השלישי בצעירים שהגיעו למוסדות לעבריינים צעירים והאחרון בקורי וייז שהיה המבוגר בחבורה ונשלח למתקן כליאה רגיל. דוברניי מצליחה להעביר לצופים איך זה מרגיש להיות שקוף, להישפט רק על סמך צבע העור שלך ולהבין שאתה אזרח סוג ז'. אחד הרגעים החזקים בסדרה הוא הרגע בו מציגה דוברניי את איש העסקים הניו יורקי דונלד טראמפ (בסדרה שלובים קטעים תיעודיים), שניצל את הונו כדי לקנות מודעת ענק בעיתון הקוראת להחזרת עונש המוות, וליישומו על חמישיית סנטרל פארק. טראמפ לא התנצל מעולם וכיום, כידוע, הוא נשיא ארצות הברית. לא צריך להיות קוראי מחשבות בשביל לדמיין מה מרגישים היום קורי וויז, יוסף סאלם, אנטרון מקקריי, ריימונד סנטנה וקווין ריצ'רדסון על הנשיא שלהם, ולתהות מה בכלל השתנה מאז שנת 1989.
סופיה לא מחכה לי, גם שם אהיה לבד
לכולנו יש את החברים האלה - הייטקיסטים, בוגרי יחידות סייבר, דוברי אנגלית כשפת אם, שעוד לפני גיל 30 הבינו שעם כל הכבוד לציונות - ישראל קטנה עליהם. אותם חברים, אתם מבינים לאן אנחנו חותרים - הצליחו להסתדר על ג׳וב שווה מעבר לים, ובמילים אחרות: עשו רילוקיישן. העיניים שלנו יוצאות מחוריהן כשאנחנו רואים אותם בסטורי, זורקים כדורי שלג בברלין, מצלמים סנאים בפארק בניו יורק או סתם משתזפים על החופים הלבנים של ריו דה ז׳ניירו. "אין צדק", אנחנו אומרים בלב, האנשים האלה לא יכולים גם להרוויח כל כך הרבה כסף וגם לברוח מהטירוף של המזרח התיכון, למה לא אנחנו?
רילוקיישן שיצרו צביקה בינדר ואיילת אפרתי ומשודרת בכאן 11, מתעדת את חלום הרילוקיישן הישראלי דרך חייהן של שלוש משפחות שהעבודה עזרה להן להעתיק את חייהן אל מעבר לים: משפחת ברמן-הרמס עברה לברלין כדי לסייע לפליטים, משפחת בראשי שעברה לסופיה לטובת עבודה בשגרירות ומשפחת בן מרדכי-הלוי עברה למקסיקו לעבודה בקהילה היהודית במקום. שלוש משפחות שונות בתכלית (זוג דתי מאפרת אל מול זוג נשים מאבן יהודה), בשלוש ערים שונות בתכלית (ברלין המתוקתקת מול מקסיקו הכאוטית). אם ציפיתם לגלויות וידיאו זוהרות - תחשבו שוב: רילוקיישן מנסה להציג את המציאות העגמומית מאחורי החלום הוורוד של ישראלים רבים, הקושי והמאבק הכרוכים בחיים במדינה זרה, אי ידיעת השפה, וגם ההתמודדות עם הילדים - שכלל לא חלמו את זה לעצמם.
שלושת הפרקים הראשונים של רילוקיישן היו יכולים להיות תשדיר מצויין של משרד העלייה והקליטה: חשבתם שטוב יותר בחוץ? מה פתאום, כולם יודעים שהכי כיף בארץ. ויולט בראשי שממונה לתפקיד היוקרתי של סגנית השגריר בבולגריה, לוקחת את בעלה ערן ואת התינוקת הקטנה שלהם ועוברת לסופיה, עיר שנראית כמו המקבילה המזרח אירופאית של נהריה - פוטנציאל גדול, מציאות עגומה. הקשיים של ויולט וערן לא נובעים רק מחוסר ידיעת השפה של השניים, אלא כי מדובר בזוג צעיר עם תינוקת בו הבעל הופך ברגע ממנהל לעקר בית משועמם. הכל נראה קשה אצל הזוג בראשי - צלבי קרס מופיעים ברחובות, בגן אין מקום לילדה והבייביסיטר הבולגריה לא יודעת מילה אנגלית. כאמור - אין כמו בארץ.
משפחת בן מרדכי-הלוי שעברה למקסיקו שם ממונה האב לרב הקהילה, נראית כאילו היא נמצאת בהדחקה עמוקה של המעבר לחו"ל. ייתכן ומדובר בקושי מהותי עבור משפחה שבאה עם ערכים בלתי מתפשרים, ציונות ואמונה - ופתאום מוצאת את עצמה במקסיקו הנוצרית, אך ההורים מרכיבים לעצמם ולילדיהם מעין 'משקפי ארץ ישראל' כך שבכל מקום אליו הם מגיעים הם רואים רק את הבית היפה באפרת ואבנים מארץ הקודש. הזוג המקסים שמרכיב את משפחת ברמן-הרמס ועובר לברלין יחד עם בנותיהן המתבגרות לטובת עבודתה של האם כריסטינה (ילידת גרמניה) בארגון סיוע לפליטים, הן כנראה הדוגמה היחידה בסדרה לכך שחיים במדינה זרה יכולים להיות ממש אחלה. בשונה מהזוגות האחרים, במשפחת ברמן-הרמס מגיעים לברלין עם רצון אמיתי ללמוד את התרבות של המדינה אליה עברו, ואל מול קשיי השפה והבדלי התרבויות הניכרים ניצבות שתי אימהות עם גב חזק וסבלנות אין קץ.
יוצרי הסדרה רצו לתת לכולנו מראה מפוכח של חלום הרילוקיישן, להציג גם את הצדדים הפחות זוהרים של מעבר בעקבות העבודה ולגרום לנו להסתפק ב"מועט". לצערם, לרגעים רבים מדי הגיבורים שלהם נראים זרים בעיקר לצופים כשהבחירה בתיעוד מרוחק שמלווה את המשפחות מהצד ולא בצילום בגוף ראשון (סטייל מחוברים) לא מאפשר לנו להכיר אותן עד הסוף (ואפילו מעורר אנטגוניזם כלפי אותם אנשים שחיים את החלום של כולנו - ועדיין לא מרוצים). רילוקיישן אמנם מציגה זווית אחרת על חלום המעבר לחו"ל, זווית מדכאת ולא זוהרת בעליל, אבל לרוב היא מרגישה כאילו נוצרה בהשראת החיים שלה הגיבורים שלה: בדחיפות ובלי מוכנות אמיתית לאתגר שניצב לפניה.
יהום הסער
והפעם דעת מיעוט: גאולה ולונדון תכנית הפרה-פריים הכבר לא כל כך חדשה של גאולה אבן סער וירון לונדון שמשודרת מדי ערב בשעה 19:20 בכאן 11, מתגלה כהפתעה לטובה. אחרי שהתפרסמו שלל ביקורות שליליות על התכנית שציינו שיורשת ראויה ללונדון וקירשנבאום המיתולוגית לא קמה כאן, צפייה בתכניות מתקדמות יותר מראה שחל שיפור לטובה בגאולה ולונדון, כשההפתעה (הלא באמת מפתיעה) היא דווקא אבן. ירון לונדון, מבכירי העיתונאים בישראל - חריף, ידען וכן, גם מתנשא, לא בורא כאן את עצמו מחדש. הוא מגיע לגאולה ולונדון בדיוק כמו שזכרתם אותו בלונדון את קירשנבאום. מה שנקרא: האולפן חדש אך הלונדון לא. מה שהחזיק את לונדון את קירשנבאום בשנות השיא שלה (אלה שלפני מותו הטרגי של מוטי קירשנבאום בשנת 2015) הייתה הדנימיקה הממגנטת בין השניים: מעין דו קרב אגואים חצי רציני, חצי סרקסטי, ושני עיתונאים שמעריכים זה את זה. זה היה תענוג שהצליח להיות טלוויזיוני ואנטי טלוויזיוני בו זמנית. מאז לכתו של קירשנבאום, לונדון כבה ולא הצליח להוציא מעצמו את אותו ניצוץ שמשך אל המסך קהל אדוק של מעריצים במשך שנים. הידענות הייתה שם, התחקיר המעמיק גם כן, אבל התשוקה הלכה.
גאולה אבן סער, ששבה אל המסך לאחר פגרה שלקחה על עצמה בעקבות חזרתו לפוליטיקה של בן זוגה גדעון סער, מצליחה להכניס בלונדון דם חדש. אלה כנראה השנים הארוכות כל כך בערוץ הראשון שלפני הקמת התאגיד שגרמו לכך שגאולה אבן (אז עוד לא סער) זכורה אצל יותר אנשים בזכות יופיה ולא בזכות חריפותה. עכשיו, כשהמספר 11 הפך שוב לאופציה מועדפת בשלט, אפשר לומר שפספסנו אותה. לא קל לחלוק שולחן עם ירון לונדון, מסוג המגישים שאם לא לוקחים מהם את המושכות - הם גם לא ישחררו אותם בקלות. אבל אבן לא טועה. כשצריך להוביל היא מובילה ביד רמה, וכשצריך לדייק - היא מתפלפלת כמו לונדון, גם אם לא מצליחה לגבור אליו (בהנחה שיש בין השניים תחרות). מעצם היותה אישה צעירה ולא גבר מבוגר ולבן, יש לאבן זווית אחרת, מרעננת יותר ופריבלגית פחות מזו של לונדון - למרות שמדובר בעיתונאית ותיקה ומוערכת ולא בפרח שכונות מהפריפריה. אז לא, גאולה ולונדון היא לא תשובה מספקת ללונדון את קירשנבאום - הפורמט המקוצר לא מאפשר לשניים לגעת ברצינות ביותר משלושה-ארבעה נושאים - אך התכנית החדשה היא עדיין צפייה ראויה לשעה שבע בערב