כבר עדיף לקרוא משהו

חיים רגילים למדי

קל לאהוב את קובי מימון. נתחיל בזה שיש לו מה שמבוגרים אוהבים לכנות "עיניים טובות", ההומור שלו נקי מקללות ואפילו כאדם שגבוה בראש מהישראלי הממוצע - הוא לא עף על עצמו. בגלל נתוני הפתיחה הטובים האלה, קצת מבאס להודות שהסדרה החדשה שלו "חיים שלי" (רשת 13) פשוט לא משהו. את הסדרה מימון יצר יחד עם יובל ורועי מורן, כשהניסיון של השלושה הוא להביא למסך תיאור אותנטי של החיים של מימון כסטנדאפיסט מצליח שמתחזק זוגיות עייפה עם בת זוגו, תוך התעסקות במקום שלו בתוך היררכיה המשפחתית כ"סלב" והצצות אל החברות הקרובה עם שלום מיכאלשווילי.

אבל "חיים שלי" לא תגרום לכם לצחוק בקול. וזה בסדר. היא רואה עצמה כחלק מז׳אנר הקומדיות העצובות על שם לואי סי. קיי, וטי נוטארו. הבעיה האמיתית שלה היא חוסר היכולת לחדש לנו עם תובנות מעניינות על החיים של כולנו. מימון ליהק לסדרה כמעט את כל האנשים בחייו עליהם מתבססות הדמויות - סוכן, דוד וכדומה, אבל במקום להיראות כמחווה מחוכמת לסרט ״גונבי האופניים״ הסיטואציות שמובאות בה מוכרות ושגרתיות למדי. באמת, קובי, עוד בדיחה על טבעונים? עוד עקיצה על כך שאין מספיק סלבס בארץ? החיים בישראל מספיק מעניינים, ובשביל תובנות על קומיקאים יש לנו כבר את "צומת מילר".

עם הספר

זה היה רק עניין של זמן עד שגם הטרנד הזה יעשה עלייה. אחרי ההצלחה האדירה של "סיפורה של שפחה" שמבוססת על ספרה של מרגרט אטווד ו"שקרים קטנים גדולים" שעונתה הראשונה התבססה על ספרה של ליאן מוריאטי, עכשיו אנחנו הולכים לקבל שתי סדרות ישראליות, שיתבססו על ספרים עבריים עכשוויים. הסדרה הראשונה מבוססת על הספר "שטוקהולם" של זוכת פרס ספיר, נעה ילדין: רומן קומי-טרגי על חוקר כלכלה נודע שנפטר ימים ספורים לפני ההכרזה האפשרית על זכייתו בפרס נובל, ועל הניסיון המשעשע/הזוי של חבריו למנוע מדבר מותו לצאת לתקשורת. הפרויקט צפוי להפוך למיני סדרה שתעלה בקרוב ב"כאן 11", בבימויו של דני סירקין ובהשתתפותם של ליאורה ריבלין, תיקי דיין, דבלה גליקמן וגידי גוב.

גם ״עיר מקלט״ שכתב ליעד שהםהופך בימים אלה לסדרה מסקרנת מאוד שתעלה ב-yes. בשונה מ"שטוקהולם", הסיפור כאן אקטואלי בהרבה, ועוסק בעולמם של מבקשי העבודה האפריקאים באזור התחנה המרכזית בתל אביב. כשצעירה שמתנדבת עם מבקשי המקלט נרצחת והחשוד הוא מבקש מקלט, חוקרת צעירה (חני פירסטנברג) נקראת לפתור את התעלומה, והחקירה מובילה, אלא מה, לפתיחתה של תיבת פנדורה. הפרויקט הזה מושך תשומת לב לא רק בזכות הרומן המצוין של שהם או הקאמבק של פירסטנברג, אלא גם בגלל מעורבותו של עוזי וייל, האיש שעומד מאחורי "החמישייה הקאמרית" והגרסה המקומית והלא מוערכת מספיק ל"המשרד", שחתום על הסדרה כתסריטאי ראשי.

היי מישל

קצת מוקדם לשפוט בהתבסס על פרק אחד בלבד אבל נדמה ש-"The Break" ("האתנחתא", בלשוננו) עם מישל וולף בנטפליקס היא הדבר שהכי חשוב לדבר עליו כרגע. תרשו לנו קצת להסגביר ולומר שהדור הנוכחי של הנשים המצחיקות בטלוויזיה האמריקאית - איימי שומר, שרה סילברמן ואיימי פוהלר - איבד קצת מהדרייב והעוקץ שאיפיין אותו, ונראה שוולף הגיעה לכאן כדי להזיז קצת את העניינים. היא לא יכלה גם לקבל יחסי ציבור טובים יותר לסדרה מאשר ארוחת הכתבים המסורתית של הבית הלבן שנערכה לאחרונה, ובה עלבה וולף - שהנחתה את הערב - בכל האנשים החשובים בממשל טראמפ (שלא טרח להגיע).

״האתנחתא״ של וולף היא תכנית אירוח שלא באמת מתבססת על אורחים, ותוכנית לייט-נייט שלא מדורת בלילה, וזה הגיוני כיוון  שוולף קיבלה את הפריצה הגדולה שלה בתכניתו של סת' מאיירס. בדומה לו, היא נוהגת לצחוק על דברים שנעים בין פוליטיקה לוואגינה שלה כאשר אל כולם היא מתייחסת באותה רמה של רצינות. דבר חשוב לפני שאתם מתחילים לצפות - לוולף יש כנראה את הקול המעצבן ביותר על המסך (משהו בין פראן דרשר ומסחטת מיצים), אז מומלץ לצפות בסדרה בווליום נמוך ולהגביר בהדרגה.