איי קיסד אה גירל
עברה קצת יותר משנה מאז הסתיימה הסדרה בנות לקול בכי קל ותחושת ריקנות, ונראה כי השחקניות שמאחורי הדמויות האהובות (ומארני) מבינות שהגיע הזמן לאסוף את השברים ולמצוא לעצמן תפקידים חדשים. לינה דנהאם, שאף אחד לא חשב שתישאר בלי עבודה, כבר הציגה לנו את הפרויקט החדש והשנוי במחלוקת - קאמפינג, עיבוד אמריקאי לקומדיה בריטית, ועכשיו הגיע תורה של זושה מאמט. זושה, שוש שפירו בשבילכם, הייתה אחת הדמויות הכי זכורות בסדרה בנות למרות שמבין חברות הקאסט היא זו שזכתה לפחות קווי עלילה. מאז הסתיימה הסדרה נדמה שהתרכזה בעיקר בלהפיק סטוריז פוטוגניים מחייה במנהטן, אבל השבוע פורסם כי בקרוב נראה אותה בתפקיד טלוויזיוני משמעותי, בגרסה החדשה לסדרה סיפורי סן פרנסיסקו שצפויה לעלות בנטפליקס במהלך השנה הבאה.
למי שלא זוכר, סיפורי סן פרנסיסקו (Tales of The City) היא עיבוד לסדרת הספרים באותו השם שכתב הסופר והעיתונאי הגאה, ארמיסטד מופין, ושודרה בפעם האחרונה באמצע שנות התשעים. הסדרה עקבה אחרי מספר דמויות אשר מתגוררות בכתובת הבידיונית סמטת ברברי 28, ומתלווה לחייהם המתוסבכים שקשורים בצורה כזאת או אחרת בעיר בה הם גרים. מאמט צפויה לגלם את קלייר דנקן, במאית סרטי תעודה, שמנהלת זוגיות סוערת עם שונה, אותה תגלם אלן פייג׳ (ג׳ונו). סיפורי סן פרנסיסקו תמשיך כאמור את החלק הקודם של הסדרה משנת 1994 (שלמעשה התרחש בשנות השמונים) ותככב בה לורה ליני כמארי אן סינגלטון, שחוזרת לסמטת ברברי אחרי שנים בהם חייתה מחוץ לסן פרנסיסקו כדי לחפש את עצמה. מלבד מאמט, פייג׳ וליני, לוהקו לפרויקט המסקרן גם מורי ברטלט שמכיר את סן פרנסיסקו היטב מתפקידו בסדרת הגייז לוקינג וזוכת האוסקר - אולימפיה דוקאקיס, שאולי זכורה לכם מהסרט מגנוליות מפלדה. אם תהיתם, סיפורי סן פרנסיסקו מצטלמת בימים אלה בעיר ניו יורק (אלא מה).
איי ליסט
ועוד ידיעת ליהוק, הפעם מהזן המאז׳ורי יותר, קשורה לדרמה הקומית החדשה ונטולת השם של שירות הסטרימינג מבית אפל. סטיב קארל, שהפך לכוכב קולנוע דרמטי אבל תמיד ייזכר כמייקל סקוט הבלתי נסבל מהמשרד, לוהק לתפקיד הראשי בסדרה חדשה שתעקוב אחר חייהם של האנשים שיוצרים ומגישים את תכניות הבוקר האמריקאיות מלאות החיוכים הצחורים (והמזויפים). קארל ייגלם מנחה ותיק ואהוב שצריך ללמוד להתמודד עם האקלים הטלוויזיוני המשתנה תוך כדי ניסיון לשמור על רלוונטיות בקרב הצופים. קארל שמצטרף לפרויקט סוגר כאן ליהוק איי ליסטי במיוחד, לצידן של שתי הכוכבות שכבר דווח כי לוהקו לפרויקט: ג׳ניפר אניסטון, שחוזרת למסך הקטן בתפקיד קבוע ראשון מאז חברים, וזוכת האוסקר ריס ווית׳רספון (שתיהן ישמשו גם כמפיקות בפועל). למרות שלשירות הסטרימינג של אפל, בשמו השני: הסיוט של אנשי נטפליקס, עדיין אין תאריך עלייה או אפילו שם, יש כבר יותר מ-12 סדרות אשר מיועדות לעלות בו בבלעדיות.
תגידו את זה לפתח תקווה
אנחנו דווקא צחקנו בקול מהסרטון שיצר איתי זבולון בכאן 88 לקידום פסטיבל המוזיקה SoLow בחיפה. אולי זה בגלל שאנחנו סחים? אולי שזה בכלל קשור בזה שאנחנו מהקריות במקור? זה לא באמת משנה. מה שמשנה הוא שביממה האחרונה כל הפיד שלנו ואחותו מדברים על סרטון קידום לפסטיבל קטן של מוזיקה אלטרנטיבית שיתקיים בחיפה המדוכדכת. זבולון, שחקן ומוזיקאי מוכר לרובנו כדמותו של יניר האחמ״ש, הצליח לפרק כאן לרסיסים את השיח הכל כך ישראלי על ערים ואופיין, בין אם מדובר בחיפה, תל אביב או פאקינג פתח תקווה, מקום המגורים שלנו אומר עלינו משהו ואנחנו רוצים לצעוק אותו (או לצעוק בגללו).
סצנת המפגש עם הפסיכולוגית שיש בה לא מעט אוננות עצמית, היא אירוע שמרגיש מוכר ללא מעט אנשים, ולכן ההזרה שלה לעולם הערים מרגישה כל כך נכונה ומשעשעת. מצד שני, ברור שקצת התבאסנו שתל אביב מוצגת דווקא כהיפסטרית שעושה שורות במועדון האלפא ונמצאת בקשר לא בריא עם אבא בעוד חיפה היא הבחורה המורכבת יותר, אבל עצם העובדה שהתבאסנו כנראה חושפת שיש בכך מן האמת. אגב, האם הפופולריות המוגזמת של הסרטון תתבטא בעלייה במכירת הכרטיסים לפסטיבל SoLow? תרשו לנו להתנבא שסו לא.
אנטי גיבורה
צודק מי שמגדיר את ההומור של מייקל הסדרה והצגת הפרינג׳ כהומור יהודי. לא, ליהודים אין בלעדיות על ההומור (למרות שלבטח ימצא עורך הדין שישמח לטעון את זה) אך משהו בקיום החרדתי של העם הזה גרם לכך שאנחנו נהנים לצחוק כמעט מכל דבר. תהיה זו השואה הגדולה בהיסטוריה או טקס אזכרה קטן לנער שהלך לעולמו - העולם עצוב אז צוחקים. מייקל (שמשודרת ב-yes) מציגה את החיים שלנו בצורה הכי עלובה ומנחוסית שניתן להעלות על הדעת, וככזאת, היא גם ממכרת, יפהפיה ולרגעים אף קורעת מצחוק.
הומור המבוכה או ההומור העצוב הוא כמובן עניין של טעם, לכן לא הופתענו שמייקל לא הפכה לקומדית להיט שכולם רואים דוגמת שנות השמונים. ובכל זאת, מבין גלריית הדמויות הנכות שמרכיבות אותה, כל מי שהתמכר למייקל מדבר איתנו על דמותה של יסמיניש. ראשית, הבחירה בשם החיבה ״יסמיניש״ היא מושלמת כי היא כל כך מכוערת במודע, הרי אין באמת צורך להוסיף לשם יסמין את הסיומת ״יש״, מלבד רצון להראות קרבה מעושה. במשפחה של מייקל הכל מעושה, בין אם זה הטקס השנתי לזיכרו או הזוגיות המקריפה בין רבקה ואחיה דובי. יסמיניש בגילומה של מיטל רז, היא תוצר הלוואי של הטראומה - ילדה שגדלה בצילו של אח מת ומתה להוכיח שהיא סטארית בעצמה ולא רק דמות משנה.
רז, לא נערה בעצמה, כנראה זוכרת היטב את התנודתיות המאפיינת את גיל ההתבגרות, בו כל אירוע קטן נראה כמו קרייסס גדול, בו אפשר לקרוא לאימא שלך "שטן גרוע כמו היטלר" ומיד לאחר מכן לתת לה נשיקה על הלחי ולצאת יחד לקניות. כל הדמויות במייקל מעוררות בנו את אותה תחשת הזדהות שמגיעה מהמקום הכי נמוך שלנו - הפחדני, הבכייני, הדחייני והכועס על העולם, אבל משהו ביסמיניש מזכיר לנו את הימים בהם גם האמנו שיש בנו סופר סטאר קטן שמתישהו יתגלה. ״חי/ה בסרט״ הוא כבר מלא שנים אחד העלבונות הכי פופולרים בז׳רגון, אבל למעשה הוא הכי מחמאה. בעולם שמורכב מטקסי זיכרון לאחים מתים, צריך קצת לחיות בסרט בשביל להאמין שבסוף הכל יהיה טוב. היוש יסמיניש, בואי נהיה חברים.