תיאודור רוברט קאוול או בשמו המוכר יותר, טד בנדי, הוא הרוצח הסדרתי המתועב ביותר שידעה אמריקה אי פעם וייתכן שגם העולם כולו. בנדי הואשם והורשע ברציחתן האכזרית (מאוד אכזרית) של 30 נשים בין השנים 1974-1978 כאשר תיאוריות אחרות טוענות שמספר הקורבנות האמיתי שלו מגיע ל-100, אך הן לא הוכחו מעולם. פרט חשוב שצריך לדעת לגבי בנדי, הוא שלמרות פשעיו הבלתי נתפסים הוא הפך לסמל סקס ואיש שלא מעט נשים נפלו בקסמו בזמן תקופת המשפט המתוקשר שלו (הוא אפילו נישא והפך לאב בתוך הכלא). הסדרה התיעודית שיחות עם רוצח: הקלטות של טד בנדי שעלתה לאחרונה בנטפליקס, מביאה לראשונה את סיפורו של בנדי בקולו שלו, ומשתמשת בעשרות שעות של שיחה שהוא קיים עם הביוגרף שלו. טד בנדי היה גבר נאה, סטודנט למשפטים שהצליח להתחבב על עשרות הנשים שרצח על ידי כך שהעמיד פני קורבן, לפעמים הוא היה ממתין להן בצד הדרך עם יד שבורה, לכאורה, ומבקש שיצטרפו אליו לנסיעה ומיד לאחר מכן היה אונס אותן, רוצח אותן ואז אונס את גופותיהן.
בשנות השבעים, שנים בהן בדיקות DNA היו מדע בדיוני, בנדי פיזר את הגופות של קורבנותיו בין שש מדינות אך חלקים מהגופות הוא שמר בבית להנאתו. חשוב לתאר את הזוועה בפשעיו של בנדי כדי להבין את הסתירה מכך שיש כאלה שרואים בו בו סוג של כוכב, גבר לא מובן דיו שאיכשהו נשאב ל"תחביב" שנקרא רצח סדרתי. כנראה שאנחנו לא צריכים להיות מופתעים מהפיכתם של רוצחים לגיבורי תרבות, זה לא רק ג׳ו גולדברג (פן בדג׳לי) שהפך לאחרונה לסמל מין בסדרת הלהיט של נטפליקס את (you), גם ג׳רמי מיקס ע"ע הפושע החתיך לא מפסיק לקבל קמפיינים מאז שפורסם המאג שוט ההורס שלו, ואי אפשר לשכוח את תגובות "איזה חתיך רוני רון" שהתפרסמו אחרי פרשת רוז פיזם ז"ל. בחברה שמאדירה את החיצוניות על פני שאר תכונות האופי, צריך להיות תמים כדי להאמין שרוצחים יזכו ליחס אחר (כמובן שגם קורבנות אטרקטיביים זוכים ליותר אמפתיה). הבמאי המעוטר ג׳ו ברלינגר הוא זה שיצר את הסדרה והוא כבר לקח בעבר את סיפורם של רוצחים מתועבים והפך אותם לגיבורים - אז זה היה ביצירה התיעודית, גן העדן האבוד, שהצליחה להוכיח ששלושה צעירים גותיים מדרום ארצות הברית הורשעו ברצח שמעולם לא ביצעו (והיא צפיית חובה למי שטרם צפה בה). הפעם ברלינגר קצת מאכזב ביצירה הזאת שכולה גלוריפיקציה לרצח סדרתי מתועב שמודה בפשעיו ואף מתרברב בהם במידה לא מועטה. אגב, הקראש של ברלינגר לא מסתיים בשיחות עם רוצח והוא ביים במקביל סרט עלילתי בשם Extremely Wicked, Shockingly Evil and Vile שהוקרן בפסטיבל סאנדאנס האחרון, בו זאק אפרון (אחד הגברים היפים בהוליווד) מגלם את דמותו של בנדי.
בטעם של פעם
מה עושים כאשר רק קפצתם לקנות משהו קטן בסופר ופתאום התחיל גשם זלעפות, אתם בתוך הסניף ואין לכם כיוון למטריה? אם צפיתם בתכנית הבוקר של אודטה (א-ה בקשת 12) תדעו שאין סיבה לדאגה וכל שעליכם לעשות זה לקחת שקית ניילון מאזור הירקות, לעשות קרע במרכזה ולהניח אותה על הראש כמעיל רוח. תנסו, זה עובד! לדור הצעיר שלא מכיר את הפלא המכונה אודטה, נספר שעבור ההורים שלנו היא-היא כוהנת הלייף סטייל המקורית של ישראל. מי שהתחילה ככותבת טורים פופולרית, קיבלה בתחילת שנות האלפיים תכנית בערוץ עשר ז"ל בה חילקה טיפים לצופים ואפילו זכתה לחיקוי קאלט בעונותיה הראשונות של ארץ נהדרת (חפשו "אומלטה"). עכשיו, אודטה חוזרת למסך אחרי הרבה שנות היעדרות, והתכנית החדשה שלה היא כמו קפסולת זמן, כשגם הפעם היא ממשיכה לתת לצופים טיפים קטנים שיכולים לשפר את חייהם ולרוב משלבים בין מלח לימון, משחת נעליים ואטבי כביסה, ועל הדרך מחלקת קצת תובנות על החיים ומצחקקת עם אורחים באולפן.
זאת טלוויזיית "פיל גוד" במובן הכי פשוט שלה. הסברי מרנן של תכניות האירוח. בזמן שביבנה נבנית עיר עתידנית לריאליטי הגדול הבא של ישראל, יש אולפן קטן במרכז הארץ בו מתנהלות שיחות שהיו יכולות להתנהל גם לפני 15 ו-20 שנה. אודטה היא לא קול, בשנים האחרונות שמה חזר לכותרות לאחר שהופיעה בפרק של המתחזים וסיפרה שהייתה נשואה לנוכל, וחשבת אפילו לקצת דודתית. מצד השני - היא ללא ספק דודה סופר מגניבה, זאת שמספרת בדיחות גסות בשולחן החג, וכשבאים להתארח אצלה אף פעם לא רוצים ללכת. הטלוויזיה שלנו צריכה דודות כמו אודטה. בדיוק כמו ההצלחה של הכלה מאיסטנבול ותכניות האירוח של שישי אחר הצוהריים - יש קהל שצמא לתוכן שלא מתיימר להמציא שום גלגל מחדש, רק לספק בידור נטו ותחושה של נעים ומוכר. במקום לזלזל באודטה כדאי שתתחילו לצפות בה (גם אם זה בתור לרופא), יש סיכוי טוב שתקבלו בה טיפ שישנה את חייכם (או לפחות ידנדש את מדף הנעליים שלכם).
הגבר החדש
חינוך מיני (sex education) היא הסדרה היחידה שאתם צריכים לראות כרגע. כאילו, ממש עכשיו, בזמן שאתם מחפשים בינג' לסופ"ש ולא בטוחים אם לראות מחדש את הסופרנוס או להיסחף אחרי איזו דרמת מתח נורווגית. הקומדיה הבריטית שעלתה לאחרונה בנטפליקס מספרת על אוטיס (אסא באטרפילד), נער חנון וקצת מאותגר חברתית שמתגורר בעיירה בריטית פיקטיבית יחד עם אימו ג׳ן (ג׳יליאן אנדרסון). ג׳ן היא יועצת מינית שאנשים עולים אליה לרגל כדי לקבל עצות לשיפור היחסים, כשמהר מאוד מתברר שאוטיס הצעיר ירש את הכוחות המיוחדים שלה והוא הופך ליועץ המיני הלא רשמי של בית הספר. כל זה לא באמת חשוב, כי את ההצגה גונב (ובענק) החבר הכי טוב של אוטיס, גיי חייכן בשם אריק (נקוטי גאטווה שזה תפקידו הגדול הראשון), שבא להרים לדמות הראשית אבל מסיים כל סצנה כשהכתר של ביונסה על ראשו. אריק הוא ייצוג הומוסקסואלי מדגם 2.1 ולכן כיף לצפות בו פורח. הטלוויזיה שלנו כבר ידעה כל כך הרבה סוגים של גייז: הומואים מוחצנים סטייל ג׳ק מק׳פרלנד (וויל וגרייס), הומואים מודחקים ומורבידים כמו דייוויד פישר (עמוק באדמה) ואפילו את דודו מעפולה, אבל עכשיו מגיעה הגרסה הזאת של דמות הגיי הטלוויזיוני, שהיא פיוז׳ן של כל מה שהיה טוב בגרסאות הקודמות מינוס הדמעות.
למרות שבבסיסה חינוך מיני היא סרט תיכון אמריקאי שיצא משליטה, ההומור הבריטי החד והבוטה עדיין שולט בה, ודמותו של אריק היא כנראה השנונה ביותר בקאסט. הבחירה של היוצרת לאורי נון להפוך את אריק לחבר הכי טוב של בחור סטרייט מציגה את הנורמליזציה של דמויות הגייז בשנים האחרונות. אין כבר קליקה מבוססת נטייה מינית בבית הספר, והחברות לא מתבססת על סוג הפורנו בו כל אחד צופה, כי איך אומרים? אין עניין. אריק עדיין סופג אש כמו כל תיכוניסט ואולי קצת יותר אבל זה בעיקר כי הוא חצוף, פלרטטן ומאוד קולני אבל הוא גם לא מתלבט. אין כאן ייסורי מצפון. יתרה מכך, אחרי שהוא מקבל דחייה מההומו הלוהט של השכבה (או ההומו השני בשכבה) הוא מוצא אהבה במקום הכי פחות צפוי ומצליח לנער את התפיסות של חבריו לתיכון לגבי מושגים של גבריות ונשיות. במידה מסוימת, אריק הוא הנער שיהפוך להיות טיטוס אנדרומדון של קימי שמידט - פנטזיונר, עליז, מלא כריזמה ובעיקר מאוד מאוד לא מתנצל. דמויות גייז כמו אריק חשובות בטלוויזיה שלנו כי הן לא רק מסבירות שמותר להיות גיי, הן מוכיחות שזה בסדר להיות סטרייט, וסטרייטים הם כנראה פחות מגניבים אבל אנחנו לא שופטים אף אחד (אלא אם הוא לבוש מזעזע, ואז שיהיה לו בהצלחה).