כשהסיטקום שחור כזה (Black-ish) עלה לאוויר לפני כחמש שנים, רבים מיהרו להשוות אותו לקלאסיקה הטלוויזיונית משפחת קוסבי. ההשוואה מובנת, שכן שתיהן סדרות המציגות משפחה אפרו-אמריקאית מהמעמד הבינוני-גבוה עם לא מעט ילדים שנעים על הסקאלה שבין חתיכים לחמודים. בשנות השמונים זה היה פורץ דרך, אבל כשסדרה שכזו עולה בימי אובמה היו מי ששאלו אם בכלל יש צורך בגרסה מעודכנת של משפחת הקסטבל. אחרי חמש עונות, כשכל עונה טובה מקודמתה, שחור כזה מוכיחה לא רק שאנחנו צריכים אותה ושכמותה - אלא גם שלא ידענו עד כמה.
לשחור כזה לקח מעט זמן למצוא את הקול המדויק שלהם, אבל מרגע שאותו קול ייחודי נמצא (מה שקרה לקראת סוף העונה הראשונה), היא עלתה על הגל לעבר הפיכתה לאחת התכניות הכי חשובות בטלוויזיה - דווקא מכיוון שהיא לא הכי פורצת דרך או נשכנית. סיפור המסגרת של הסדרה - חיי המשפחה של עובד הפרסומאי אנדרה ג'ונסון (אנתוני אנדרסון המוכשר) והרופאה בו ג'ונסון (טרייסי אליס רוס, בתה של דיאנה רוס) – לא מרמז על ליבה החתרני, אבל השם שלה דווקא כן.
העיסוק של שחור כזה על החוויה האפרו-אמריקאית מכל גווניה הוא עיקש ויסודי להפליא, וזה דבר כמעט בלתי נתפס כשמדובר בסדרה שמשודרת מיד אחרי משפחה מודרנית ומיועדת לקהל האמריקאי המיינסטרימי. כשקוסבי עלה עם התכנית שלו, הוא בחר באופן מובהק להתעלם מהתייחסות לגזע בתכניתו. הוא עשה דברים הרבה יותר גרועים מאז, אבל עצם הבחירה שלו למחוק אספקט כל כך מרכזי, על אף שכוונתה היתה טובה (להכניס את המשפחה השחורה לסלון הלבן של אמריקה), עשתה לא מעט נזק בנוגע לאופן שבו שחורים מוצגים בטלוויזה. כלומר, אם עד משפחת קוסבי הם הוצגו רק באור שלילי, אחריו הם יכלו להיות מוצגים גם באור חיובי, אבל לעולם לא בתור דמויות עגולות ומורכבות. זה היה עידן של שחור או לבן, בלי אפורים.
שחור כזה לוקחת את ההפרדה בין שחור ולבן ומערבבת אותו באופן מפתיע לקשת מלאת צבעים. הסדרה הפכה למפורסמת בגלל אופן טיפולה בסוגיות מעוררות מחלוקת בישירות ובכבוד - מבלי לוותר על אמירה. אפשר כמעט לפספס את זה בגלל הטון הקומי המובהק של הסדרה, אבל כשריב בנושא המילה "ניגר" קורע את המשפחה, כשהם צופים במשך פרק שלם במשפט של שוטר שירה באפרו-אמריקאי, או כשהם מתמודדים עם נשורת הרסיסים שאחרי בחירתו של טראמפ - שחור כזה מצליח לצלול לתוך נושא טעון וללחוץ על ההדק בתחכום.
מעל לכל שכבות האקטיביזם והחתרנות, שחור כזה היא סיטקום אידיאלי. הבדיחות נוחתות בקצב מהודק, התרחישים מעניינים מספיק והאינטראקציה בין חברי הקאסט מוציאה מכולם את המיטב (גם מלורנס פישבורן האגדי). לא יעבור זמן רב לפני שיהיה אכפת לכם מעתיד הדמויות (ויש גם ספין-אוף בשם בוגרת כזה אם תרצו לעקוב אחר הבת הגדולה זואי), אבל הסיפור האישי הוא רק כלי כדי להגיש את הסיפור החברתי, הגדול יותר, לקהל הרחב, ולא רק להשאיר אותו כדיון פנים קהילתי.
גוון העור והמתח הגזעי הם מוטיב מרכזי בשחור כזה, אבל לא היחיד. הפרק השני בעונה הראשונה, למשל, נפתח עם סצינה בה אנדרה נכנס לחדר בנו הבכור בזמן שהאחרון עושה מה שכל בן נוער עושה בחדר נעול. פערי הדורות בין ההורים לילדים (ולפעמים אפילו בין הילדים) יוצרים סיטקום שלא חייבים להיות בני מיעוטים כדי להתחבר אליו. הבעיות לא תמיד אוניברסליות, אבל לעד אנושיות, ולצפות בפרספקטיבה כזו על המציאות – כמו כל פרספקטיבה אחרת משלכם על המציאות – היא חוויה שכל אדם חייב לעצמו.
עונות 1-3 של "שחור כזה" זמינות לצפייה בסלקום tv