כמה: הביקורת נכתבה אחרי בצפייה בכל ארבעת הפרקים
איפה: זמינה לצפייה בסלקום tv
החלטת tvbee: לראות
מהפיכת הפודקאסטים לא הכתה מספיק גלים בישראל, אבל ארצות הברית כבר נכבשה על ידי אנשים שמתחבאים מאחורי אוזניות בדרך לעבודה ומאזינים לזרים פטפטנים במקום לפלייליסט ספוטיפיי אקראי. למעשה, במהלך השנים האחרונות נדמה שאין קומיקאי, מדען או סתם אדם שחושב שהוא מעניין מישהו שלא נכנס פעם בשבוע לאולפן ומקליט שיחת חולין מעניינת פחות או יותר. הצפת השוק באינספור פודקאסטים אמנם הפכה את מציאת הפודקאסט הנכון עבורך לקשה, אבל בעיקר הצליחה להביא למרכז הבמה קולות שלאו דווקא היו מגיעים לאוזניכם אילולא היו תופסים מיקרופון מצ'וקמק ומתחילים לדבר.
זה היה המקרה עם "Two Dope Queens" - שנכתב במקור עם 2 במקום המילה Two, אבל שום מעבד תמלילים בעברית לא מצליח לשאת זאת - הפודקאסט של שתי הקומיקאיות השחורות ג'סיקה וויליאמס ופיבי רובינסון, שאמנם זכו להצלחה קלה בסצינת הסטנדאפ הניו יורקית ובמספר סדרות (וויליאמס בדיילי שואו, רובינסון במשלחת חיפוש), אבל הפכו רשמית לסנסציה כשהפודקאסט שלהן הגיע למקום הראשון ברשימת ההאזנות של אפל. למעשה, הפודקאסט הפך לכל כך מצליח, עד שרשת HBO החליטה להביא אותה גם למסך הקטן. עד עכשיו שמעתן אותן, הגיע הזמן לראות.
המעבר של "שתי קרועות" (השם העברי סדרת הספיישלים ב-HBO) למסך מתגלה לא רק כטבעי, אלא גם כמתבקש. גרעין המופע הוא הכימיה בין שתי הקומיקאיות הצעירות, ומן הרגע הראשון ועד הפרק האחרון (ארבעה בסך הכל) היא הופכת את התערובת המעט מוזרה בין שיחה וסטנדאפ למוצר טלוויזיוני נהדר. וויליאמס ורובינסון מחזיקות בקלילות את במת מועדון הקינג היפה שבברוקלין, ולא משחררות לרגע עם רצף של סיפורים מצחיקים, דיאלוג שנון וסלנג של מילניאלים שאולי לא הכרתם כמו זאדי, בלרד ודילף.
את התערובת הכיפית הזו שתי הקומיקאיות מעגנות בעזרת נושאים מעניינים כמו "חנונים שחורים", "ניו יורק" או "פינים לוהטים". היי, לא אמרנו שזה יהיה מהוגן בשום צורה. הנושאים מספקים מסגרת קלה ורלוונטית לכל פרק, ולצד המיקוד שלהן בייצוג מגוון יותר לקבוצות מיעוטים ועיסוק עצמי מבדר – מדובר ללא ספק בסדרה הכי מילניאלית שהגיע למסך הטלוויזיה שלכם. בין אם אתם צעירים שנושמים אינסטוש ובין אם אתם סתם מבוגרים שסקרנים להציץ לראשם של בני הדור, "שתי קרועות" הוא בדיוק הפתח שחיפשתם.
קצת קשה להגדיר מה הוא בדיוק המופע של "שתי קרועות", כי במיטב המסורת של דור ה-Z, הוא מסרב להתאים את עצמו להגדרות ולהישאר דבר אחד. בידוריות נזילה, אם תרצו. לפעמים זה מופע סטנדאפ דואלי, לעיתים זו תכנית ריאיונות משוחררת ולפרקים גרסה צעירה ומעניינת לפסטיבל מספרי הסיפורים. חוסר המסגרת של התכנית הופך אותה לבינג' קליל במיוחד - ארבע שעות מרוכזות של מופע דינאמי ומבדר, כמו ערב מדויק עם שתי חברות מצחיקות במיוחד.
מהפכת הפודקאסטים לא בדרך לטלוויזיה, אל תדאגו. בסופו של דבר, מדובר בפורמט רדיופוני שלא ממש עובר מסך למעט מקרים נדירים. "שתי קרועות" הוא בדיוק המקרה הנדיר הזה - שתי מנחות הכריזמטיות שהצליחו להעביר את כל הכיף המשוחרר ששלט בפודקאסט לבמה ולמסך. לצד קומיקאים צעירים מעולים והרבה מה להגיד על הכל ועל כלום, זו אמנם לא הטלוויזיה של העתיד, אבל זה לגמרי הבידור הכי טבעי של ההווה והבינג' הכי טבעי וקליל על המסך.