עקרות בית נואשות חזרה לאחרונה לכותרות בנסיבות שערורייתיות: פליסיטי הופמן, שכיכבה בסדרה בתור לינט סקאבו, הודתה באשמה על חלקה בסקנדל תרמיות הקולג', בו מעורבת גם לורי לופלין מצער גידול בנות. העיתונאים החרוצים של באזזפיד (שמישהו יתן להם כבר פוליצר), גילו מקרה לא יאמן של 'המציאות מחקה את האמנות': הדמות של הופמן בעקרות בית נואשות ניסתה לעזור לילדים שלה להתקבל לבית הספר, והציעה שוחד בדיוק באותו סכום כמו זה שהופמן הואשמה בו במציאות - 15 אלף דולר.
נכון, מדובר בצירוף מקרים בלבד ולא באיזו השראה חולנית, אבל אין דרך מושלמת מזו להדגים את השאלה שעומדת בבסיס של עקרות בית נואשות - מה קורה כשלאנשים נוח מדי בחיים המושלמים שלהם? האם הם יסכנו הכל רק בשביל קצת התרגשות או טובות הנאה? התשובה, כפי שאנחנו כבר יודעים, היא בהחלט ובוודאי שכן.
גם היום, כשאנשים מדברים על הסדרות ששינו את פני הטלוויזיה, לרוב יוזכר השילוש הקדוש של HBO - הסופרנוס, הסמויה ואוז. לא שלאלה לא מגיע קרדיט, אבל איכשהו, ההשפעה של עקרות בית נואשות על הטלוויזיה של ימינו נשכחה, כשדווקא היא, מכולן, נשארה הכי רלוונטית.
כשעקרות בית נואשות עלתה לראשונה, היא הייתה הצלחה מסחררת. למעשה, היא הייתה הסדרה החדשה המצליחה ביותר של עונת הטלוויזיה האמריקאית של שנת 2004, עם 21.3 מיליון אמריקאים שצפו בפרק הראשון. במהלך חמש העונות הראשונות שלה (מתוך שמונה), עקרות הייתה אחת מעשר הסדרות הנצפות ביותר בארה"ב, ובסקר שנערך בעשרים מדינות בשנת 2007, היא הגיעה למקום השלישי(!) ברשימת הסדרות הנצפות ביותר בעולם (במקום הראשון הייתה CSI, למקרה שתהיתם). הקהל השתגע עליה, המבקרים התעלפו עליה, היוצר מארק צ'רי הפך ברגע לאחד היוצרים המדוברים והמוערכים בטלוויזיה, ואווה לנגוריה, שהייתה התגלית החדשה בתוך קאסט של שחקניות טלוויזיה ותיקות, הפכה להיות אחד השמות החמים ביותר בהוליווד. השבוע היא קיבלה כוכב משלה בשדרת הוליווד.
מארק צ'רי בנה עולם שלא ראינו לפני כן בטלוויזיה. אנחנו אמנם מדברים בסך הכל על 15 שנה אחורה, אבל עקרות בית נואשות שלו הציגה משהו חדש לגמרי מבחינה ז'אנרית. היא נחשבה לקומדיה באופן רשמי (למשל כשהתמודדה בטקסי פרסים) - ועם זאת נפתחה בהתאבדות של אחת הדמויות והמשיכה לספק קווי עלילה אפלים במיוחד. היום הערבובייה הזאת היא כבר מיינסטרים, אבל בשנת 2004 סדרה על אימהות פרברים אמידות עם צד אפל הייתה תגלית וחידוש עבור הקהל, שבלע אותה בשקיקה. לא הזיק, כמובן, שעקרות בית נואשות הייתה סדרה מושקעת במיוחד, עם אסתטיקה מדויקת וייחודית לה, כתיבה עשירה, ובעיקר - משחק מעולה, בעיקר של הופמן ושל מרשה קרוס, שהפכה את ברי ון דה קאמפ לדמות אייקונית.
כמו רוב הסדרות הגדולות באמת, עקרות בית נואשות הצליחה לענות על המון צרכים שונים של הצופים. עם ההומור האדג׳י שלה והגישה הקלילה לסיפורים קשים כמו התאבדות ורצח, היא הצליחה לספק בידור ואסקפיזם מוחלט, אבל גם לעורר דיון על משמעות החלום האמריקאי, שגם ככה התחיל להראות סימני חולשה בארה"ב של אחרי ה-11 בספטמבר. עקרות לקחה תחושות שכבר היו קיימות בציבור האמריקאי של מעמד הביניים - חוסר שקט, פארנויה, שעמום וחוסר תכלית - והפכה אותן לחגיגה של קומדיה אקסצנטרית, כשהקול של מרי אליס, הדמות שהתאבדה בפרק הראשון, מלווה את כל שמונה העונות כתזכורת תמידית לסאבטקסט של הסדרה - גם החלום האמריקאי, כלומר הצלחה כלכלית, משפחה ובית יפה, לא יציל אתכם מהשדים שלכם. ואם תהיתם אם הסדרה הזאת, שהחלה מהפכה טלוויזיונית שעדיין מתקיימת, עומדת במבחן הזמן אחרי כל השנים האלה - התשובה היא אבס-פאקינג-לוטלי.
כל העונות של עקרות בית נואשות זמינות לצפייה בסלקום tv