העונה הראשונה של הרומן משכה אליה לא מעט תשומת לב. המבנה המיוחד שלה - סיפור שמסופר משתי נקודות מבט ומחייב את הצופים למעשה להשתחרר מהכבלים של "האמת", משך את הצופים וייחד אותה על פני אחרות. זה הולך ככה: נואה סולוויי, אב לארבעה ילדים ונשוי להלן, מגיע לחופשת קיץ בהמפטונס ומתאהב באליסון ביילי, מלצרית מקומית, שגם היא נשואה. כל פרק בעונה הראשונה נחצה לשניים - הצד שלו, והצד שלה. בעוד הרומן ביניהם, כפי שברור משם הסדרה, הוא המנוע העלילתי, אחרי כמה פרקים כבר אפשר להבין שלשרה טרים שיצרה את הסדרה יחד עם חגי לוי (משלנו!), שפרש לאחר העונה הראשונה, יש סיפור גדול יותר לספר. כלומר, האמצעי הנרטיבי של נקודות המבט הוא אמנם מרכזי לסדרה, אבל העומק שלה היה מבצבץ בין הסדקים גם בלעדיו.
הרומן היא סדרה שמתקדמת לאט, בהתחלה אפילו נראה שלאט מדי. היא מזגזגת בין ההווה לנקודות זמן שונות בעבר ולכן כל הזמן מלאה בחורים בעלילה - שיושלמו לכם בעתיד. אי אפשר לצפות בהרומן מבלי לסמוך עליה בעיניים עצומות ולתת לה להוביל אתכם לאן שהיא תרצה. ניזהר מספוילרים, אבל בואו נגיד שהחיים של ארבע הדמויות הראשיות (החל מהעונה השנייה הסדרה מספרת גם את סיפורם של הלן וקול, בני הזוג הנבגדים) לוקחים תפניות שאין שום דרך לחזות מראש כשרק טובלים את אצבעות הרגליים במים הרדודים של החיים שלהם.הסיפור שלהם מלא רבדים, כך שאין ברירה אלא לספר אותו לאט ובזהירות.
התוצאה היא צפייה שמתאימה מאוד לבינג׳ - בהתחלה היא איטית ומבלבלת, אבל ברגע שהעלילה תתפוס אתכם, לא תוכלו להניח אותה בצד. זוויות המבט השונות יכולות להעיק לפעמים: אנחנו מקבלים כמה גרסאות של אותה הדמות, בכל פעם דרך עיניים אחרות, וצריכים ללמוד להכיל את כל הסתירות הפנימיות שבה. אבל היי, זה ממש כמו בחיים.
מדובר במקרה נדיר במיוחד בו שם עברי של סדרה עובד הרבה יותר טוב מהמקור, כי הוא מכיל כפל משמעות כל כך ראוי - נואה הוא סופר, וגם הסדרה בנויה כמו האפוסים הגדולים של הספרות. כלומר, יהיה כאן גיבור שיעבור תהליך מלא טלטלות ושינויים, וצופי טלוויזיה לא כל כך רגילים לקבל את זה. שובר שורות היא אחת הסדרות הבודדות שהצליחו באמת לקחת את הצופים למסע מטלטל ועדיין לרתק אותו, ולימדה שהחיים יכולים להתהפך באחת, שנסיבות הופכות את המוסר האישי ליחסי, ושבחיים האמיתיים אין יד מכוונת שדואגת שנישאר בתלם של העלילה. ממש כפי שנואה מסביר לאליסון באחד הפרקים על דמויות ספרותיות.
אחת הביקורות שנשמעו כלפי העונה השנייה של הרומן, היא שיש בה פחות מהעומק הפסיכולוגי של העונה שקדמה לה. זה נכון, אבל זה גם משרת את הנרטיב. בעונה הראשונה רק למדנו להכיר את הדמויות ונחשפנו לאירועי מפתח שעיצבו את אישיותם ואת נקודת המבט שלהם על החיים - וזה בדיוק זמה שאפשר את הפיצול בין העלילות. בעונה השנייה, העומק הוא אחר, פילוסופי יותר מאשר פסיכולוגי. למעשה, הוא סובב סביב הרעיון שהפסיכולוגיה היא מוגבלת, שלאף אדם אין יכולת להגיע לתחתית העומק הנפשי אפילו של עצמו, ובטח לא של אחרים. בשיחה של אליסון עם חבר, הוא אומר לה: "להיות בחיים זה בסופו של דבר מסע מאוד בודד. את צריכה לנשוא את המטען שלך בעצמך. אף אחד לא מקבל את כל העזרה שהוא צריך". לאחר מכן, הוא תוקע לה סכין בגב.
במובן הזה, הרומן מזכירה את הנותרים. המשבר העלילתי בכל אחת מהן שונה בתכלית, אבל שתיהן עוסקות באותן שאלות קיומיות - איך אנחנו אמורים להתמודד עם כל הטרגדיה, האובדן ושברון הלב שהאנושיות מזמנת לנו, ועדיין להצליח להנות מהאושר, האהבה והעונג שהיא מביאה איתה? או בקיצור: איך לעזאזל חיים?
הרומן זמינה לצפייה בסלקום tv