מוזיקאית כושלת, מסאז'יסטית קלוקלת, ואיידול אופנה - פיבי בופה. מה לא נאמר כבר על פיבי? מוזרה, מעופפת, מצחיקה, נאיבית, בעלת הפרעת אישיות סכיזוטיפלית... רגע, מה? הפרעת אישיות? כן, פיבי מחברים היא אחת הדמויות הטראגיות הגדולות שנראו על המסך. פשוט היה לה את המזל (או את חוסר המזל) להופיע בסיטקום אמריקאי בשנות ה-90, מה שאומר שמעולם לא ניתנה לה ההזדמנות להתמודד באמת עם טראומות העבר שלה. היא עדיין דמות טראגית, רק כזו שתמיד מתנהגת כאילו היא על פרוזאק. וכמו שכל אדם שנתמך בכדורים כדי להתמודד עם הקיום הבלתי נסבל שלו יכול להגיד לכם, פרוזאק זה לא פתרון.
סיפור הרקע של פיבי הוא מהקשים שאי פעם תשמעו: אביה נטש את פיבי ומשפחתה כשהיא ואחותה התאומה, אורסולה, היו ילדות קטנות. אמא של פיבי התחילה למכור סמים, וכמה שנים לאחר מכן התאבדה והשאירה את שתי הבנות שלה תחת חסותו של בן זוגה. החיים של פיבי ואורסולה עם אביהן החורג אופיינו בעוני חריג, ברמה כזו שהדבר הכי קרוב שהיה לפיבי לאופניים כשהייתה קטנה, הייתה קופסת הקרטון של האופניים שקנו לבת של השכנים. אבל על פי כל העדויות אביהן החורג אהב אותן, אחרת למה שיטרח למכור את דמו, פשוטו כמשמעו, בכל שנה ביום הולדתן כדי לקנות להן אוכל? אלא שאז הוא נכנס לכלא על פשע לא ידוע.
בשלב הזה, חייה של פיבי לקחו תפנית קשה והיא (אך מסיבה לא מוסברת, לא אחותה אורסולה) עברה לחיות ברחוב, בעודה רק בת 14. אנחנו יודעים מעט מאוד על החיים שלה ברחובות. בין היתר, ידוע לנו שהיא נהגה לשדוד "חנונים בתחילת גיל ההתבגרות שאוהבים חוברות קומיקס", מנהג שהביא אותה לשדוד את רוס ולגנוב את חוברת הקומיקס המקורית שיצר, "Science Boy". עוד אנחנו יודעים שסרסור ירק לפיבי בפה, מה שהדביק אותה בצהבת, ושביום הולדתה ה-16 אדם שברח ממוסד לחולי נפש רדף אחריה כי הוא רצה "להרוג אותה או וואטאבר".
כל החוויות הנצברות הללו מובילות ילד לחיים ללא שום תחושה של ביטחון. פיבי מעולם לא ידעה מאיפה הארוחה הבאה שלה תגיע, היא ננטשה על ידי שלושה הורים שונים, ושום דבר בחייה לא היה קבוע מלבד הייאוש שלה. וכל זה קרה עוד לפני שאי פעם פגשנו אותה. לפני שנוצר שבר בלתי ניתן לאיחוי ביחסים עם אחותה התאומה, לפני שהיא גילתה שסבתהּ שיקרה לה כל חייה בנוגע לזהותו של אביה, ושהאישה שחשבה שהיא אמה הביולוגית היא בכלל אמה המאמצת (מה שדווקא עזר לה למצוא דמות אם אחת יציבה יותר). ולמעשה, יש באישיות של פיבי עדויות לכך שהייאוש הזה נותר לא פתור כל חייה.
לאורך עשר עונותיה של הסדרה אנחנו נחשפים למגוון רחב של התנהגויות משונות בדמותה של פיבי, שגרמו לכולנו לתייג אותה כקווירקי, כסתם מצחיקולה מרחפת כזו. עכשיו בואו נשחק משחק - אני אמנה תכונות ומאפיינים אישיותיים, ואתם תגידו לי אם משהו מזה נראה לכם מוכר: מחשבות שווא המייחסות משמעות אישית לאירועים חסרי-משמעות, אמונות מוזרות או חשיבה במונחים קוסמיים ומאגיים, חוויות תפיסתיות מוזרות (כולל כאלה הקשורות לגוף), דיבור וחשיבה מוזרים (שימוש במונחים מופשטים, המצאת מילים), חשדנות או פרנויה, הפגנת רגש שטוח שאינו תואם את הסיטואציה, הופעה חיצונית או התנהגות אקסצנטריים. כל המאפיינים הנ"ל הם סימפטומים של הפרעת אישיות סכיזוטיפלית.
מצלצל באיזהשהו פעמון? אעזור לכם: כשפיבי אמרה שבכל פעם שהיא הולכת לרופא שיניים מישהו מת, כשפיבי חשבה שחייזרים מתקשרים איתה דרך הצפצופים של גלאי העשן, כשהנשמה של אישה מבוגרת שנפטרה על שולחן העיסויים של פיבי נכנסה אל גופה, כשהיא ניסתה להוריד את רייצ'ל מהמטוס בטענה שיש בעיה בפילנג'י השמאלי של המטוס, כשהיא אמרה שהיא לא עושה הטלות מטבע כי המטבעות כועסים עליה, כשהיא סיפרה באדישות על איך היא דקרה פעם שוטר כי הוא דקר אותה קודם, ופחות או יותר כל דבר שלבשה אי פעם, בהתאמה כמובן.
פיבי מלאה בקריאות נואשות לעזרה, שזוכות להתעלמות פעם אחר פעם מכיוון שהחברים שלה כולם באו מרקע לא רע, ופשוט אין להם את היכולת הרגשית להתמודד עם קשיים מהסוג הזה. זוכרים את הקטע שהיא אומרת, ללא קשר אמיתי לשיחה, שאמה נהגה להכניס את הראש לתנור (בעצם, פיבי מתקנת, היא עשתה את זה רק פעם אחת, אבל פיבי מודה שזה היה די מוזר), ומוניקה ורייצ'ל מסתכלות עליה לרגע ואז משנות את הנושא? זאת קריאה לעזרה. היא רוצה לדבר על זה אבל אף אחד לא יכול להתמודד עם טראומות העבר שלה, לכן היא נאלצת להמשיך ולסחוב אותן לבדה.
איך פספסנו את זה? אולי היוצרים של הסדרה ידעו שבדיוק כמו חבריה של פיבי, קשה לנו להתמודד עם מציאות קשה כל כך, אז הסדרה אף פעם לא משאירה אותנו עם ההבנות הקשות לגבי חייה של פיבי לאורך זמן. בכל פעם שפיבי מפילה עלינו את אחת הפצצות מחייה הקשים, גם אנחנו, כצופים, נכנסים קצת לפאניקה. אנחנו לא יודעים מה לעשות עם המצב הזה, שקוטע תוכנית שאנו מצפים ממנה לשעשע, להקליל, ולהשכיח מאתנו עד כמה נורא העולם. הווידויים של פיבי בחברים מעמתים אותנו עם אמיתות חיים קשות מנשוא - ואז מגיעה הבדיחה, שבהקלה רבה מדי אנו נסחפים איתה ושוכחים בקלות את החרדה שעלתה בנו רק לפני שניה.
כולנו יודעים שבסוף פיבי קיבלה את הסוף הטוב שלה (שעד לרגע האחרון היה אמור להיות מאוד שונה), ושהאופי האידיוסינקרטי שלה הוא מה שמאפשר לה לשוטט בעולם ולהאיר כל חדר באור המוזר והייחודי שלה, שדרכו כל קושי מקבל התרה. אם להתבסס על השיר "Smelly Cat", החיים של פיבי הם אולי לא מיטה של ורדים (והיא לא תוכל להיות חברה של אנשים בעלי אף, אבל זה באמת כבר קצת פחות קשור), אבל היא נופלת בהם תמיד על הרגליים. הפתרון של הסדרה לבעיה שלה היה להעביר אותה תהליך התברגנות מזורז ולהשיא אותה למישהו שבאמת דואג לה, שבאמת נהנה להיות שותף שלה ולטפל בה. מישהו שהכיר בסירחון של החתול הזה - ובכל זאת אימץ אותו.