1. הבידור לא מספיק
    למרות שזו איננה שעתה הגדולה של הקומדיה, לא בטוח שזה תקף גם לקומיקאים עצמם. מההופעות מסביב לארץ ועד ל"ארץ נהדרת", ניכר שהרבה בדיחות והרבה אמירות נשארות על הולד לעת עתה - ובמקומן, האנשים שפעם כונו "בדרנים" חוזרים לגבולות הגזרה של אז. פה בדיחה זהירה, שם רגע שמעלה חיוך קטן. אבל במקרה של "סיירת פאנץ'" (כאן 11), ספיישל "קומיקאים יוצאים לשטח" של התאגיד לימי המלחמה, הבידור לא מספיק: מבטיחים לנו פאנצ'ים אמיתיים, זה ממש בשם שלה. אז למה רוב הפאנצ'ים האלה בכלל לא מצחיקים?

    היום, חודשיים אחרי, כבר קל להסתכל אחורה ולפצל את התקופה הגדולה שעוד נמשכת לכמה תקופות משנה. ובמקרה של "סיירת פאנץ'", התוכן הבידורי הזה אולי היה מספק את הסחורה בשבועיים-שלושה הראשונים של המלחמה, כשהיינו יותר סלחניים כלפי בדיחות חלשות להחריד. כי עכשיו רוב המרכיבים הקומיים של ביקורי הסטנדאפיסטים בפיקוד העורף מרגישים ממוחזרים, וזאת על אף מנעד רחב של משתתפים: אורי גוטליב לבני ה-40, גיא אדלר לצעירים מתל אביב וחן מזרחי (שדווקא בולט לטובה עם סט מקורי ומצחיק באמת) לצעירים שמחוץ לה. הפורמולה הזאת תימשך גם בשבוע הבא, עם הדר לוי, אלי חביב ואסף מור יוסף, בהתאמה. כולם קומיקאים טובים בשגרה, וכמעט כולם באים עם חומרים לא אפויים בעליל. קשה להאשים אותם, כי קשה לצחוק כרגע, אבל זה לא אומר שהצופים צריכים לשלם את המחיר.

    ציטוט אחד למזכרת
    "אני לא יודע מה הבעיה ב… בלהתנשק בפה", יאיר שרקי מגיע לאולפן של אברי גלעד וג'קי לוי, ביושבו כארז טל ב"ארז ואברי" (קשת 12) - ונותן את התגובה המושלמת לאמירה המופרעת וההומופובית של ח"כ ניסים ואטורי על השרים גלנט וגנץ.
  2. תמיד נישה
    ואם בהצחקות עסקינן, מגיעה מילה טובה לתם אהרון ויעל פוליאקוב. משדר הבכורה של "הלילה" (רשת 13), הרצועה הזוגית שלהם בימי שישי, הרגיש כמו אירוע מביך מדי עבור כל המעורבים - אבל מאז חל שיפור ניכר, ולא רק בזכות פנינה רוזנבלום. הדינמיקה הזוגית שוייפה, כתבות השטח הפכו למיני-פרקים של "הפוליאקובים" המנוחה, וההבדל המשמעותי ביותר ניכר בליינאפ: מול הרצף של אור הלר, לירז צ'רכי ומני ממטרה בתוכנית הראשונה, שהיה מסחרר אפילו את צופי "המעגל", כעת כבר ברור שהפוקוס הוא על פלח קרקסי מאוד של האוכלוסייה. ליאור דיין, אורנה בנאי, גלית חוגי, אמיר חצרוני, מיה דגן ושי כרם תוך שני משדרים? זה כבר פיצוח מושלם של הנוסחה.

    בהיעדר ריאליטי רלוונטי על המדף, וכשטאלנטים כמו רביב דרוקר או אסף גרניט מנוצלים כבר במקסימום, רשת 13 הולכת אול-אין - או בלית ברירה - על הפורמט הזול והמהיר של תוכניות אירוח בפריים טיים. מלבד אהרון ופוליאקוב יש גם את התוכנית של שלום אסייג (שעם כל האהבה לעורך חן אביגדורי, שעבד עליה בזמן המאבק להשבת משפחתו, לא באמת ראויה לצפייה), ואחת אחרת של גורי אלפי שמחכה מעבר לפינה. וזה עוד אחרי יוזמה להחזיר למסך בפעם המאתיים את יעקב אילון, שנגנזה. אבל בניגוד ליוזמות האחרות, "הלילה" כנראה יכולה לחיות בשלום עם נתוני הצפייה הדי-עלובים שלה. לא בגלל שהיא משודרת במשבצת נידחת, אלא בגלל שלשם היא בדיוק מכוונת: לנישה. אי אפשר להגיד את אותו הדבר על יתר הרצועות בערוץ, שהפכו לנישתיות בעל כורחן.
    פריים אחד למזכרת
    בשולי הכתבה בחדשות 12 על סדרת התעמולה של חמאס ששודרה שנה לפני המתקפה, מאיפה לעזאזל הם השיגו את הכפיל הזה של נתניהו - ולמה הוא לא זה שמגלם שם את ראש הממשלה הישראלי?

  3. סיבוב שאסור לעשות
    אחד הטקסטים היפים ביותר שנכתבו בימי המלחמה שייך לאביב הברון, עורך "המוסף לשבת" שקיבל לאחרונה בחזרה שישה מתוך שבעת בני משפחתו שנחטפו. "נפל לי האסימון, אני כבר חלק מפאנל", הוא כתב שם, כשקרובותיו עדיין היו שם, "אני כבר לא עורך המוסף שהפך להיות 'הסיפור', כבר לא זה שהמראיין מתרכז רק בו בשיא האמפתיה וההזדהות. אני חלק מפאנל. כלומר, שגרה". המילים הנפלאות של הברון מהדהדות היטב ככל שהדברים הכי לא נורמליים במלחמה ממשיכים לעבור נרמול כזה או אחר. ובקרוב, סביר להניח, גם החטופים עצמם יהיו חלק מפאנל. הפאנליזם, מחלה ממארת בטלוויזיה הישראלית שתוקפת ביתר שאת מאז 7 באוקטובר, נשלף לפעמים בתור פתרון ביניים עבור אנשים שעדיין חשוב לשמוע וכבר לא צריך להעניק להם את מלוא תשומת הלב. אבל במקרה אחד הפאנליזם לא רק מצער, אלא ממש גורם נזק.

    בישראל שלפני הספירה, רונן צור היה יועץ תקשורת - אחד הטייטלים הכי רקובים ומעוררי חשדות שיש. חבר כנסת בדימוס, מעורבב ומערבב מקצועי, איש שמתמחה בהרבה אסטרטגיות ובראשן האסטרטגיה לקידום מקורביו ועצמו. ועל אף הופעתיו הרבות על המסך, הוא ממש לא היה היחיד. יש את ישראל בכר, ברק סרי, משה קלוגהפט ועוד הרבה אנשים (בעיקר גברים, כי אגו הוא תנאי הכרחי) שכל נוכחות שלהם בפאנל היא תמרור אזהרה משמעותי. אבל בחסות המלחמה, השידורים הבלתי נגמרים והצורך בעוד ועוד ראשים מדברים, חלה הקלה בתנאי הקבלה עבור הפאנליסטים עם האינטרס הנסתר. הבחירות המקומיות הקרובות הן דוגמה מעולה: כשהשרה לשעבר והאלופה במיל' אורנה ברביבאי מתייצבת באולפנים, היא מן הסתם גם עושה קצת קמפיין לראשות עיריית תל אביב. כנ"ל לגבי טליה לנקרי (גדרה), גייל שורש (רמת השרון), אסף זמיר (תל אביב) או אותו סרי (אשדוד). הנסיבות שנוצרו, והרלוונטיות של כל אחד ואחת מהם למצב, מאפשרות את ההבלגה הזאת בהנחה ששומרים על הבנה ברורה. אתם תישארו ענייניים, אנחנו נזכור אתכם לטובה כשניתקל מול השם שלכם בקלפי בחודש הבא.

    במקרה של צור, הרלוונטיות שלו גדולה בהרבה מזו של ביטחוניסטים שונים - הוא ראש מטה משפחות החטופים, תפוח האדמה הלוהט ביותר כרגע. תחילה הוא כיהן כדובר בלבד, אבל רצף אירועים נסתר מן העין הוביל אותו לתפוס את המושכות בשתי ידיו (בהתנדבות, כמובן). זאת גם הזדמנות טובה להקדים תרופה להסתה: דעות אישיות בצד, התרומה של צור נעה בין "לא הדבר הכי חשוב להתקטנן עליו" לבין עבודת קודש של ממש. כי בנקודה הזאת בזמן, צור הוא גם איש רב קשרים וגם איש רב זכויות. והתלונות הרעילות נגדו, רבות מהן פרי "המכונה", התחילו הרבה לפני שהיה בהן טעם. אין כמו סדין אדום טוב עבור חוליית אנשי תקשורת שניזונה מדם ולא מעובדות בשטח.

    במשך חלק גדול מהזמן, התלונות-מתקפה-קמפיין נגד צור היו רעילים, מסוכנים, מעוררי בחילה ונטולי קשר למציאות. כמעט כמו התבהלה מ"אחים לנשק" (הם התנדבו למילואים, התנדבו באזרחות, ופינו את האולפנים ברגע שבו סיימו את משימתם) או הטענה שיש איזשהו קשר בין המחאה ההיא לאסון ההוא (זה ששלטון מתבצר בפני מתנגדיו לא מסיר ממנו אחריות). וכמובן שאין טעם אמיתי לדון בהצדקה של עצם הקמת המטה והפעילות סביבו, שכן צור ויתר עמיתיו בנו כאן מערך חשוב והיסטורי מכל בחינה אפשרית. בלעדיהם המשפחות לא היו משפחה אחת גדולה, בלעדיהם הקריאה הציבורית להשבת החטופים לא הייתה הופכת אותה באיחור למטרת-על של המלחמה - ובלעדיהם מישהו אולי היה צריך למצוא לגל הירש תעסוקה.

    והנה מגיע ה"אבל". כי צור לא סתם מעורבב ולא סתם ח"כ לשעבר, אלא ממש הקים השנה תנועה פוליטית והתפתל בכל פעם שבה נשאל אם ייקח אותה איתו עד לבית הנבחרים. כמובן שאפשר להביא לאולפן פוליטיקאים בלי שהם יעשו פוליטיקה, בטח כשהתרומה שלהם כל כך משמעותית, אבל בשלב זה כבר לא מדובר בסוגייה של אמון. יש לטענות בסיס עובדתי. לאט ובזהירות, עם מילים שנוסחו בקפידה על ידי מומחה לתקשורת, צור מתחיל לטפטף מסרים אישיים בין כל הפאנליזם. פה רמיזה על נתניהו, שם אמירה ברורה על האסטרטגיה שהוא חושב שנחוצה ביום שאחרי. וזה לא משנה מה חושבים על העמדות שלו, שכן הוא לא יכול להישפט לכף זכות ואז לשפוך לכף הזאת תערובת אינטרסים פרטיים שלו. כי כשצור מערבב פנימה את האג'נדות מבית, הוא לא פוגע רק בעצמו - אלא גם במאבק שבשמו נשלח. ואם הוא ישכיל להיצמד לדפי המסרים שהוא עצמו מנסח, ההצלחה תהיה כפולה: המשפחות יתקדמו עוד צעד אל עבר המטרה, והוא יוכיח לכל הצווחנים שאין שום הצדקה להיסטריה. מה לעשות, כשאמרנו "בלי פוליטיקה" התכוונו בלי פוליטיקה בכלל.
    צילום חן מזרחי וגיא אדלר: מתוך "סיירת פאנץ'", כאן 11 / צילום יעל פוליאקוב ותם אהרון: מתוך "הלילה", רשת 13 / צילום סדרת התעמולה של חמאס: חדשות 12 / צילום אורנה ברביבאי, ברק סרי וטליה לנקרי: חדשות 12