1. האיש ההוא
    ל"אם העולם הזה הוא ים" (יס), סרטו התיעודי של ארי דוידוביץ במלאות 20 שנה למות נתן יונתן, יש יתרון משמעותי על פני כמעט כל דוקו ביוגרפי אחר: הפסקול. "האיש ההוא", "שיר אהבה ישן" והיצירה שהעניקה לסרט את שמו מלווים אותו לכל אורכו - ומהווים פיצוי מסוים לכך שיונתן עצמו בקושי נשמע בסרט, שכן לא הרבה להיות מוקלט בקולו. שני עשורים בלעדיו הם גם זמן מספק לחלוטין לבריאתו של מיתוס בכל הרמות, מזו התרבותית והמוזיקלית עד לוויכוחים של תלמידותיו סביב השאלה אם הוא ויתר על הקיבוץ או שהקיבוץ התנער ממנו.

    הסרט של דוידוביץ משחזר את מהלך חייו של יונתן, מקייב לקיבוץ גבעת השלושה ומשם לפתח תקווה וקיבוץ שריד, ומעניק במה ראויה למבנה המשפחתי יוצא הדופן שטיפח עם השנים: בנו ליאור נפל ב"מלחמת אוקטובר" (הראשונה), ולימים הוא אימץ את בתה של בת זוגו החדשה וגידל את הנכד ממנה כאילו קיים ביניהם קשר דם. אבל אחת התובנות העיקריות אחרי הצפייה ב"אם העולם הזה הוא ים" נוגעת דווקא לסרט דוקו אחר, זה על צביקה פיק מהשנה שעברה. גם פה וגם שם מדובר בהתבוננות מחודשת על אייקון מוזיקלי שכל חטאו היה להיות פופולרי. ובאחד הרגעים הכי אבסורדיים בסרט, שלמה ארצי מסביר למה יונתן מעולם לא השתווה בעיני בעלי הדעה (מטעם עצמם) כשווה ערך לדליה רביקוביץ' או נתן זך - בעודו מסכים שנעשה איתו עוול של ממש - אך ורק בגלל שהשירים שלו הפכו לפזמונים, ושלהם נותרו על הנייר. כשמדברים על הצורך בערך מוסף כלשהו לדוקו, זו דוגמה מעולה.

    מה לראות?
    את העונה השלישית של "התעשייה" (יס, הוט וסלקום), שסוף סוף מרימה ראש בתור אחת הסדרות ש-HBO הכי מאמינה בהן, ולגמרי מצדיקה את אותה אמונה. ואם כל הדיבורים הפיננסיים האלה מטרידים אתכם, אל דאגה: "התעשייה" היא לא סדרה על כסף אלא על כוח, וגם על לא מעט סמי-פורנוגרפיה. לביקורת המלאה.
  2. אמת פשוטה מדי
    אחד האמצעים הכי אמינים לזיהוי הרוצח בתעלומה טלוויזיוניות, למשל זו של "האמת" (כאן 11) שנחתמה השבוע, טמון בליהוק: שחקנית כמו מירב שירום, לא השם הכי גדול בתעשייה אבל כן אישה עסוקה למדי, אמורה לקבל תפקיד עם הרבה יותר בשר מאשר בעלת קפיטריה ואמא של אחת הנערות החשודות. ואם הבשר הזה לא מגיע עד הפרק האחרון, המשימה לאיתור הרוצחת הופכת לקלה מאוד.

    מלבד הגיוון המשמח-יחסית בבחירה באישה לתפקיד רוצחת, "האמת" - שכאילו מבוססת על רצח תאיר ראדה אבל לא באמת - סגרה את הסיפור שלה די יפה. וזה נובע מכך שממש אפשר לראות כיצד הסדרה הזאת נכתבה: מהסוף להתחלה. היו דשדושים רבים בדרך, ורגעים שבהם זה הרגיש כאילו לא הושקעה בה מספיק תשומת לב, ומתברר שכל אלה נועדו לשרת את פרימת הקשרים בישורת האחרונה. אך מה לעשות, כשזה המצב כל הישג דרמטי בפינאלה הוא בגדר חצי עבודה. כי מרוב ששמרה את העיניים על הכדור, "האמת" איבדה אמינות בהרבה צמתים קריטיים עבורה. אם רק הייתה מנמיכה טיפה את היומרות (ומשקיעה בליהוק שווה באמת, או לפחות כזה שבו השחקנים מאמינים לטקסט שמונח מולם), מלאכת ההחמאה הייתה הופכת להרבה יותר פשוטה.
    פריים אחד למזכרת
    ארבע מילים בלבד מספיקות כדי לסכם את "ארבעה בתים וגעגוע" (קשת 12), סרט הדוקו המטלטל על 7 באוקטובר של משפחת אלקבץ.

  3. אזור מלחמה
    בעולם מתוקן, או סתם מעט יותר שפוי, הבשורה על הניצחון (המסתמן, הלילה הזה עוד צעיר) של עובדי חדשות 13 במאבק נגד המנכ"לית הנבחרת יוליה שמאלוב-ברקוביץ' הייתה מלווה במילים "נושמים לרווחה". אבל איך אפשר לנשום לרווחה בערוץ שמאבד עוד ועוד טאלנטים, מפסיד לאורכה ולרוחבה של טבלת הרייטינג וטרם מצא לאייל ברקוביץ' תעסוקה. לכן מעטים אלה שמתרגשים מההצלחות הספורות בהווה, כי גם הן רושמות מספרים שנחשבו לכישלונות ממש לא מזמן. ובכל זאת, למרות האתגרים והדאגות ותחושת הצדק, ראוי שקברניטי המאבק יבצעו חשבון נפש מסוים.

    תקציר הפרקים הקודמים, לטובת כל מי שעשה בשכל והתנתק בשלב כזה או אחר מהאירוע: המחאה הנרחבת וחסרת התקדים נגד שמאלוב-ברקוביץ' הייתה מאמץ משותף ל-99% מעיתונאי החברה. זו בפני עצמה הייתה סיבה לקחת ברצינות את הטיעונים והאיומים שלהם, בטח מול ההתגייסות החריגה של המתחרים והעובדות בשטח. כי יוליה שמאלוב-ברקוביץ' לא הייתה מנכ"לית ראויה לא בגלל שהיא ליכודניקית או ביביסטית (ובאופן פורמלי היא איננה, שכן נראתה לאחרונה במפלגה המדהימה ביותר בישראל, "כלכלה"), אלא בגלל שהיא הפכה לסמל של עסקנות ובוכהלטריה. ישנם העבר שלה במאבק היסטורי נגד חדשות 10, היותה מי שמינתה חלק מהממנים של עצמה, ואם לסמוך על טענות העובדים אז גם הליך המינוי שלה לא נוהל באופן תקין במיוחד.

    אבל אפילו אם שמאלוב-ברקוביץ' באמת תקבל לבסוף את הדחתה על ידי ההנהלה, תיקח את מצנח הזהב ותסיים את קדנציית המנכ"לות הקצרה בהיסטוריה (לא שהתחרות הייתה קלה) - את הנקמה שלה היא כבר רשמה. כי כרגע, בבועת הברנז'ה וגם מחוץ לה, התעלומה הגדולה מכולן היא מי יהיה המנכ"ל הבא שיכניס את ראשו הבריא למיטה כל כך חולה. זמן טוב לספר שהתעלומה השנייה בגודלה היא למה הבעלים לן בלווטניק ממשיך להזרים לערוץ עוד ועוד כספים, ואם הוא בעצמו בכלל יודע את התשובה לכך. ולמרות שיש מקום לדון על האג'נדה הברורה שאליה הולכים בערוץ 13, ועל האופן שבו יתקבל לתוכה כל מנהל חדש, הצרה שבה הם נמצאים הרבה יותר מהותית מאידיאולוגיה: מותג שמלכתחילה היה בקרשים ספג מהלומה שיהיה כמעט בלתי אפשרי להתאושש ממנה. כל מנכ"ל יצטרך לטפל קודם כל בתוכנית הקיצוצים שמחכה לו על השולחן, ואז ייאלץ להבין איך משקמים חברה שיצאה למלחמה על חייה, ניצחה ובכל זאת קרסה במהלכה.

    וכאן מגיע חשבון הנפש שנדרש במסדרונות חדשות 13 - בטח בקרב הסמלים שנותרו שם, בהם מתן חודורוב ורביב דרוקר - בלי להמעיט לרגע בצדקת המאבק שלהם: הם הרי צדקו בכל מקרה, אבל בחרו באופן מודע ויזום לבחור בדרך לא חכמה בכלל. במקום לתת לשמאלוב-ברקוביץ' להיכנס לתפקיד, להיפלט תוך שתי דקות כמו כל קודמיה, מקסימום להקליט עוד כמה פנינים מחרידות שיוצאות לה מהפה כמו אלה שהודלפו באותה תקופת ביניים - הם העדיפו לשרוף את המועדון עוד לפני שנתנו לה להכשיל את עצמה. והתקדימים שהם קבעו, למשל בעצם האפשרות שידונו בבג"ץ על מינוי כזה או אחר בחברת חדשות, עוד עלולים להתנקם בתקשורת הישראלית כולה. אם מותר לעתור לבית המשפט נגד בחירה במנהלת ועורכת ראשית, ולדון בכך ברצינות תהומית, למה שלא ידונו כאן גם על מינוי של עיתונאי? ואם הבניין שבו הם עובדים כל כך חשוב להם, כפי שניכר היה בכל רגע לאורך המאבק, למה להפוך אותו לשדה מוקשים עבור המנכ"ל התורן הבא? כי לצד אלה שבוודאי שמחים לאידם של אנשי 13, יש לא מעט אנשים שמבינים את ההשלכות ארוכות הטווח של ההרפתקה שלהם. והם חוששים לעתידם.
    בשבוע הבא
    מגי אזרזר, יניב ביטון, גיתית פישר, אורלי זילברשץ ואפילו כוכבי "מייקל" משתתפים בעונה החדשה של "סיפורים מהכורסה" (כאן 11, 18.8); אותה מגי אזרזר משתתפת גם ב"מי זאת?", תוכנית מערכונים חדשה שאותה היא מובילה לצד אושרית סרוסי, ג'וי ריגר ונעמה אמית (כאן 11, 20.8); ועונה שנייה ל"פצ'ינקו", הדרמה התקופתית שזכתה לשבחי המבקרים (אפל TV פלוס, 23.8).
    צילום נתן ותום יונתן: מתוך "נתן יונתן: אם העולם הזה הוא ים", יס / צילום מירב שירום: מתוך "האמת", כאן 11 / צילום "ארבעה בתים וגעגוע": מתוך "ארבעה בתים וגעגוע", קשת 12