1. קירחות מכאן ומכאן
    נהוג לומר שצריך שלושה מקרים בשביל להכריז על תופעה - אבל כשיש שניים כל כך חריגים בנוף, והם עוד משודרים באותו ערב במקביל, אולי זה יכול להספיק. ב"טאבו" (כאן 11), האמצעי התורן של התאגיד להאיר בזרקור קבוצות אוכלוסייה שרובן כבר סוקרו ב"סליחה על השאלה", חנוך דאום פגש ארבע נשים עם מראה יוצא דופן. אחת מהן, קרן אהרונוביץ', איבדה את כל שיער ראשה בנעוריה בגלל אלופציה. כמו עם רוב השיחות ב"טאבו", שקטעי הסטנדאפ של דאום רק מפריעים לה, היא הייתה מעוררת השראה כשדיברה על ההבדל בין להיות מכוערת "אובייקטיבית" לבין להרגיש מכוערת בפועל.

    אפיק אחד למעלה בממיר, ב"חולי אהבה" (קשת 12) - דרמת מקור שממשיכה להוביל בבטחה את טבלאות הרייטינג, פרט מרשים בכל שבוע מחדש - גם ד"ר עמליה לוי (איילת זורר) נאלצה להיפרד מהשיער שלה, ונתנה לעמוס תמם הזדמנות לגלח אותה בחזרה. רגעי הקרחת של זורר היו מדודים, זהירים, אך עדיין לא מובנים מאליהם. כי קרחת נשית היא לא דבר שמנורמל כאן, למרות שעכשיו היא עשתה חתיכת דרך. ובצל הדיווחים המצערים ממשפחת המלוכה, והספקולציות השונות על הסטטוס הרפואי והאסתטי של קייט מידלטון, יכול להיות שעוד נלמד לגלות שבאמת אין מה להירתע מהשד הזה.

    מה לראות?
    את "ברלין בלוז" (יס), התשובה לשאלה "מה קורה כשיוצרת 'על הספקטרום' נוסעת לכתוב עונה שנייה בברלין?". אז לא, אין עונה שנייה - אבל כן יש סדרה קצרה ומתגמלת בהשראת הרילוקיישן האישי של דנה אידיסיס ובן זוגה, איתמר רוטשילד, שגם מגלם את התפקיד הגברי הראשי. עם שישה פרקים שנגמרים בטעם כל כך ברור של עוד, נדמה שלאידיסיס יש עוד פרויקט להתמיד בו. לקריאה נוספת: הביקורת המלאה, וגם הריאיון של אליענה בקייר למגזין mako.
  2. הגל השלישי
    יחסית לליצן שלובש חליפה, שרון גל דווקא מצליח למשוך לא מעט תשומת לב בכל אחת מחציות הקווים הברנז'איות שלו - כמות שאפילו יעקב אילון, מקצוען בתחום, יכול להתחיל להתקנא בה. השבוע נודע כי גל יערוק מערוץ 14 לרשת 13, שנה בדיוק לאחר שצעד בכיוון ההפוך. המגיש במשותף של מה שהפכה למהדורה המרכזית השנייה בגודלה בארץ ייאלץ להסתפק, כך דווח, ברצועה כלשהי אחרי הצהריים. זו ירידה ברמה שאמורה להרים כמה גבות, ובוודאי גם לנפח תיאוריות על שינוי קו נוסף ב-13, אלמלא תובנה אחת ברורה שמסתמכת על פרטים שפורסמו באתר זה ממש: נראה שגל שוב עוזב בגלל אינטרסים ואגו, לא בגלל אידיאולוגיה.

    בעוד שיש סיבות לדאגה בערוץ 14, שם כנראה חושבים ששי גולדשטיין ודני רופ הם עתודה יציבה מספיק ליום שבו "הפטריוטים" תישחק, העזיבה של גל דווקא לא אמורה להזיז להם. העלייה המובהקת של מהדורת ערוץ 14 ברייטינג נרשמה עוד כשמגי טביבי הגישה את המהדורה לבדה, ולפעמים הרגיש כאילו גל איננו נכס אלא נטל עבורה. לכן מוזרה עוד יותר ההחלטה ההדדית לתת לגל להמשיך להגיש את המהדורה השבוע, בזמן שבערוץ מנסים לעכב את העזיבה שלו ועוד עשויים להגיע איתו לבית המשפט. ומה בדיוק תביא איתה הקדנציה השלישית של גל ברשת, הפעם תחת המנכ"ל הנכנס והאנונימי אמיליאנו קלמזוק - איש שאין לכם שום דרך להוכיח שקיים במציאות? כנראה ששום דבר מעניין במיוחד, ובטח לא רייטינג. ככה שזה כשמונעים על ידי העתקה ולא על ידי חזון אמיתי. כמו עם נבחרת ישראל בכדורגל, גם בערוץ 13 יש מי שמפנטז על הפתעה לטובה בדמות מאמן זר ולא מבין שהוא תקוע עם אנשים מסוג אייל ברקוביץ'. נותר רק לקוות בשביל גל שהוא לא מסכן יותר מדי דברים במהלך הזה. כבר ראינו מה קרה לו עם מקימי אינדיג.
    פריים אחד למזכרת
    הסרט של רביב דרוקר ו"המקור" (רשת 13) על פרשת אבי חימי יכול היה להיות הרבה יותר אובייקטיבי - אבל לפחות הוא נתן לנו כמה הודעות ג'ורה מאת עורכת הדין שכמעט הפכה לשופטת.

  3. על מה כל הרעש
    אחד המרוצים הכי מותחים בטקס האוסקר האחרון היה דווקא בקטגוריה הזניחה מכולן, זו של הסאונד: מי יגבר על מי, הדממה שקוטעת את הרעש ב"אופנהיימר" האטומי או הרעש שקוטע את הדממה ב"אזור העניין" השואתי? בסוף השני היה זה שניצח, אבל אזור העניין האמיתי הוא לא ההכרעה בקטגוריה - אלא עצם ההתעסקות בה. וזה תקף גם לטלוויזיה, בעיקר זו הישראלית, שם צצות עוד ועוד עדויות לעלייתה של תופעה. אם עד לאחרונה נהוג היה להתפלמס על עידן הסדרות החשוכות (והוא עדיין רלוונטי, תדליקו את הפאקינג אור כבר), נדמה שאנחנו נמצאים בפתחו של עידן חדש. עידן הרעש.

    אפשר, למשל, לפזר הרבה מחמאות על "טיטו ורוחו" (הוט) הנפלאה. היא כתובה מעולה, מלאה בהופעות היסטריות ומצליחה להפתיע בכל פרק מחדש. אבל גם מי שאוהב אותה וגם מי שסולד ממנה יכולים להסכים על אותו דבר: היא רועשת מאוד, לפעמים רועשת מדי. סצינות משולבות אחת בשנייה וממשיכות להישמע במקביל, דמויות מתפרצות לכל שיחה אפשרית, מוזיקת כלי מיתר סוערת, מגי אזרזר באופן כללי. אפילו להתאבד בשקט אי אפשר שם, קקופוניה מוחלטת. אבל כמו עם הופעת המשחק של אזרזר - וזה הולך ומתחדד מפרק לפרק - הקקופוניה מתגלה כבחירה אומנותית פשוט אדירה. הרעש חוגג גם ב"אופירה לוינסון" (קשת 12) החדשה, ברוח גרסתה הקודמת וברוח כל פאנלי האקטואליה האחרים בטלוויזיה. הוא חוגג ב"הפליליסטיות" (רשת 13), ב"מוקד 11" (כאן 11) מרובת צלצולי הטלפונים בזמן שיחות, ב"פקין אקספרס" (רשת 13) עם האנגלית השבורה וכמובן שב"גולסטאר" (הוט) המבחילה. אפילו "המשטר" (יס, הוט וסלקום) ו"בעיית שלושת הגופים" (נטפליקס) החו"ליות נכבשות לפעמים על ידי מוזיקת רקע עוצמתית קצת יותר מדי.

    נכון, לא מדובר בקונספט טרי מהניילונים. הרעש הביא לטלוויזיה הישראלית כמה מההברקות הכי גדולות שלה בעת האחרונה, מ"קופה ראשית" עד "דנה קמה". רק שכרגע נדמה שלא משנה לאן מזפזפים, עברנו מהפול ווליום הטבעי לעוצמה חריגה ומחרישת אוזניים. בהתחשב בזה שרוב הנ"ל צולמו לפני 7 באוקטובר, אין ספק שהן נוצרו במיוחד עבור מדינה שכל מה שהיא ידעה זה לצרוח. שיא הצרחות המילוליות והמטפוריות כנראה נמדד כאן ב"ליל גלנט", בדיוק השבוע לפני שנה. אבל המדינה, והקהל שבתוכה, השתנתה. היא כבר לא חיה "עם שלושה סימני קריאה" כמו טיטו, אלא בקושי עם אחד. וכפי שעוד ועוד תכני טלוויזיה מבינים שיש צורך בשקופית "צולם לפני 7 באוקטובר", כך הם יצטרכו להתאים את עצמם עם הזמן לישראלי החדש. ישראלי שעוד לא ברור מה מגדיר אותו, חוץ מזה שהוא פשוט רוצה קצת נחת. שיגידו לו בדיוק את אותם דברים (למעט חטיפות, רציחות ואסונות דומים), אך ישתדלו לא לצעוק עליו. ובטח שלא לצרוח נונסטופ, אפילו כשזה משרת את האומנות והעלילה. כי כשהמציאות והאיומים שלה כל כך רועשים, כל כך סואנים, אסקפיזם אמיתי יהיה חייב להיבנות - גם אם באופן זמני בלבד - מתוך הטיפ המיתולוגי של "ארץ נהדרת": "דבר חלש".
    בשבוע הבא
    הקומיקאי ג'רוד קרמייקל מתועד - וגם מעורב בעצמו - בסדרת הדוקו-קומדיה "ג'רוד" מבית HBO (יס, הוט וסלקום, 31.3); פרק סיום העונה של "חולי אהבה" (קשת 12, 1.4); אחת הטרגדיות הכי מטלטלות בתולדות תרבות הפופ הישראלית צפה מחדש ב"אמיר פרישר גוטמן: חייו ומותו של כוכב פופ" התיעודית (יס, 4.4); ואנדרו "כומר לוהט" סקוט מוביל עיבוד נוסף ל"הכישרון של מר ריפלי", הפעם בדמות סדרה שמסתפקת בשם "ריפלי" (נטפליקס, כנ"ל).
    צילום איילת זורר ועמוס תמם: מתוך "חולי אהבה", קשת 12 / צילום שרון גל: ערוץ 14 / צילום הילה יחזקאל: מתוך "המקור", רשת 13