איך זה שכל כך כיף לראות סדרות על מוות של אדם קרוב? למה הבעיה של מפעל הפיס היא לא עירית ענבי, והפתרון הוא לא ירדן הראל? ואלוהים אדירים, מתי כבר ניפטר מצ'ה דיאז? רועי אבן רואה את כל מה שיש בטלוויזיה כדי שאתם לא תצטרכו, ומסביר על מה באמת כדאי לכם לדבר
לרקוד עם דמעות בעיניים למרות הנפיצות של הנושא בחיים האמיתיים, הטלוויזיה שלנו מעולם לא פחדה להתעסק באבל. אחרי ניסיונות למתוח מעט את גבולות הז'אנר - כמו ב"נחמה" של רשף לוי או ב"וונדה-ויז'ן" של מארוול - בשבוע האחרון הגיעו למסך שתיים מהסדרות האופטימיות ביותר שהתמודדו עם אובדן של בני משפחה: "מישהו איפשהו" (יס, הוט וסלקום) ו"טוני נולד מחדש" (נטפליקס). האחת בהובלת הקומיקאית ברידג'ט אוורט, והשנייה, שחזרה לעונה שלישית ואחרונה, בהובלת הקומיקאי ריקי ג'רווייס.
קל לראות את הדמיון בין הסדרות הללו, שנבדלות אחת מהשנייה בעיקר בגלל מרחקים גיאוגרפי. אלה קומדיות שחורות לא שאפתניות מדי ולא מחייבות מדי, והן משכילות להשתמש בכישוריהם הקומיים של הכוכבים הראשיים (שמעורבים גם מאחורי הקלעים). בשתיהן יש נשמות אבודות, בשתיהן לומדים להתחבר לאנשים הכי פחות צפויים, ובשתיהן ברור שהאובדן היה רק הטריגר להצפה של מטענים עתיקים. ל"טוני נולד מחדש" ג'רווייס בן ה-60 (!) הגיע כבר הרבה אחרי השיא שלו. בגיל 49, אוורט הנהדרת רק עכשיו נחשפת בפני המיינסטרים, ומוכיחה לכולם איזה מזל יש לנו שהיא החליטה למנף את האובדן האמיתי שחוותה לטובת אפיקים יצירתיים. אז נכון שכמה דמויות מתו, אבל אולי באותו הזמן נולדת לנגד עינינו כוכבת טלוויזיה משמעותית. מה לראות? את "הצהובות" (יס), רגע לפני שכל ההייפ סביבה נגמר. היא גרפית כמו סרט של טרנטינו, קאמפית כמו "שקרניות קטנות", והיא בעיקר שואלת שאלה שמעולם לא שאלתם את עצמכם: האם תאכלו את החברים הכי טובים שלכם כדי לשרוד? כל זה, וגם קאסט עם שמות שיפעילו את ילדי הניינטיז. לקריאה נוספת: הביקורת המלאה של מעיין גוטנמכר, השאלות שמטרידות את ניצן לנגר מאז הפינאלה, ועוד המלצות לעוד סדרות שנפתחות במצבי חירום על מטוסים (כולל, איך לא, "מניפסט").
תורת המספרים הסוגיה הכי מדוברת של השבוע בטלוויזיה הישראלית נגעה לאישה שכלל לא תופיע על המסך בזמן הקרוב: עירית ענבי. המנחה המיתולוגית של הגרלות הלוטו, שחולקת עם השותף יואב צוקר יותר מ-50 שנות ניסיון מצטברות, גילתה דרך התקשורת ששניהם הולכים הביתה - והתקשתה לעצור את הדמעות בסוף השידור האחרון. זה, יחד עם עוד פרסומת מעייפת (הפעם בכיכובה של דיקלה) ועוד נתונים בעייתים (הודות לעבודה החשובה של עיתון הארץ וחיים לוינסון), הציבו את אחד הגופים הכי מוכרים במדינה תחת אינספור עיניים ביקורתיות. מעבר לדרך שבה נעשתה העזיבה של ענבי, חשוב לדבר גם על עצם ההחלטה. הבחירה להיפרד ממנה, אחרי יותר משלושה עשורים שבהם הפכה לסמל של ההגרלות, כנראה נועדה להפיח רוח צעירה יותר במותג החבוט - וההוכחה לכך נמצאת בתמונה שפורסמה השבוע עם שלושת המנחים החדשים: נועה רוזין, ירדן הראל ועידו "מיסמס" גרינברג. במפעל הפיס אולי תולים תקוות בכך שיצליחו להמציא את הגרלות הלוטו מחדש, אבל גיוס של מנחים מוכרים-יחסית לא יביא איתו שום שינוי. התדמית של מפעל הפיס זקוקה לטיפול שורש, ולכן ספק אם אפילו רוזין, הראל וגרינברג בונים על תנופה מקצועית בעקבות הג'וב. מצד שני, רק השבוע מישהו ברשת 13 חשב שלייט-נייט עם דורין אטיאס זה משהו שבאמת-באמת יצליח לתפוס, אז לכו תדעו.פריים אחד למזכרת פאולה וליאון רוזנברג, חיוביים לקורונה, ממשיכים להשגיח מרחוק על האולפן של "פאולה וליאון" (קשת 12).
צ'ה לה וי דברים שמפחיד לשמוע באינטרקום, בסדר עולה: "יכול לרדת לאסוף את המשלוח?", "הבניין עולה באש, תברחי מהר", "באנו לרצוח את המשפחה שלך", והנורא מכולם - "היי, איט'ס צ'ה דיאז". כבר חודשיים שמיטב המוחות מנסים להבין מה בדיוק הופך את הדמות של שרה רמירז ב"פשוט ככה" (הוט), סדרת ההמשך של "סקס והעיר הגדולה", לדמות הכי שנואה כרגע בטלוויזיה. אבל אם יש משהו שכולנו יכולים להסכים עליו בחיים האלה, הוא שצ'ה דיאז הרוויח.ה את התואר הזה ביושר.
תהיתי אם אני האדם הנכון בהכרח לכתוב את מכתב הנאצה הזה, בהתחשב בעובדה שהגעתי ל"פשוט ככה" ללא צפייה מוקדמת ב"סקס והעיר". אבל גם רמירז הצטרף.ה לסדרה רק עכשיו, כחלק מהמאמץ המגושם של ההפקה לתקן את ליקויי העבר - שיצרו סדרה לבנה וסטרייטית להחריד. ובכלל, כמו כל אדם אחר שמחכה לפרקים החדשים של ימי חמישי, צ'ה דיאז רודף.ת אותי. הבוס הא-בינארי.ת והפאנסקסואלי.ת של קארי מסרב.ת ליפול לכל הגדרה שהיא, חוץ מאחת: דמות ששהייה במחיצתה היא פשוט בלתי אפשרית. כן, גם בסצינות האינטימיות עם מירנדה. וכן, גם כשצ'ה מספר.ת שלא ענתה לה כי "עישנתי מלא וויד".
צ'ה דיאז זה מה שההורים שלנו חושבים על א-בינאריים. צ'ה דיאז זה כל מה שרע באנשים שמגישים פודקאסטים (כולל כפתור ה-Woke Moment המקולל). צ'ה דיאז זה, בגדול, דמות שנכתבה עם אפס הבנה בעולמות שהיא אמורה לייצג - וזה קצת מוזר, כי נכון לעכשיו התהליך המקביל שעובר על רוק ושרלוט דווקא זוכה לטיפול מסקרן ורגיש. כאן, במדינה שגם ככה עוד לא הבינה איך פונים בעברית לא-בינאריים, נעשה אפילו חטא על פשע כשהתרגום לסדרה בהוט פונה לצ'ה בלשון רבים. אז אפשר לצחוק על הדמות הבלתי נסבלת שהפכה למם, להתלונן על זה ששוב הקומיקאים שמופיעים בסדרות לא באמת מצחיקים, או לאחל בהצלחה למירנדה במסע לגילוי העצמי. אבל אולי כדאי לחשוב האם הניסיון להצעיד את "פשוט ככה" קדימה, לא מוליך אחורה את כולנו בכמה שנים. בשבוע הבא ריאליטי הבישול "המסעדה הבאה" מבטיח לפתוח מדי שבוע מסעדה אמיתית חדשה (רשת 13, 24.1); יוצר "אחוזת דאונטון", רשת HBO וקאסט מפואר שכולל את כריסטין ברנסקי וסינת'יה ניקסון - אבל לא את צ'ה דיאז - נפגשים בדרמה התקופתית "העידן המוזהב" (יס, הוט וסלקום, 25.1); המותחן הקומי והמתוק "הדיילת" נוחת באיחור בישראל (הוט, 26.1); ואם כבר מותחנים קומיים, אז שימו לב גם לתעלומת הרצח של "האפטר פארטי" (אפל TV פלוס, 28.1) ולקריסטן בל ב"האישה מהבית שממול לבחורה בחלון", פרודיה על כל הסרטים שקיבלו את אותם שמות גנריים מהשנים האחרונות (נטפליקס, כנ"ל). צילום ברידג'ט אוורט: מתוך "מישהו איפשהו", יס, הוט וסלקום / צילום מפעל הפיס: איקי מימון / צילום פאולה וליאון: מתוך "פאולה וליאון", קשת 12
