1. עזרת גברים
    אם היינו שופטים אותה לפי תוכן נטו, כנראה ש"סובייצקה" (כאן 11) לא הייתה עונה לתואר "סדרה נשית". אבל ברגע שיש בה גם יוצרת (דנה אברמוביץ'), גם במאית (ענת סטלינסקי) וגם כוכבת ראשית (סוזנה פפיאן) - קומדיית העולים של התאגיד הופכת לקומדיית עולות, ובאופן די אוטומטי. למרבה המזל, אברמוביץ' ושות' בכלל לא מתיימרות לעשות את הטייק המיליון ל"בנות", ופשוט מנסות להביא סיפור אוניברסלי דרך עיניים נשיות. סיפור שאם היה מונגש לנו דרך גבר, כנראה שבכלל לא היינו מתעסקים בענייני המגדר שלו. הסיכונים ב"סובייצקה" מאוד נמוכים, ולמרות השליחות החשובה שלה היא לא מתיימרת להפוך לסדרה הבוגרת והמייצגת שהיא אמורה להיות. ובתוך כל זה, ובהנחה שכולם מסונכרנים על האיכויות של יבגניה דודינה, הגברים שלה (ומי שברא אותם) הם ההפתעה הכי גדולה פה.

    עד ש"סובייצקה" נחתה על המסך, נדמה היה שדניאל סטיופין וגרא סנדלר נקלעו לנצח עם הדמויות הכבר-מיתולוגיות שלהם - אנטולי מ"קופה ראשית" וממוקה מ"שנות ה-80". שניהם מתעלים ומשתכללים כאן, בתור האח והאבא של הגיבורה ענת, והופכים במחי פרקים בודדים לשחקנים שכבר לא מזוהים רק בתור סטריאוטיפ. לצדם, שני הגברים הצעירים בקאסט מצליחים גם הם לבלוט לטובה: פיליפ שאולוב ויואב רוטמן. הראשון, בן זוגה של אלה לי להב ומי שלא ממש מוכר עבור הקהל המבוגר, יכול ואמור להמריא מכאן לקריירה שחורגת מגבולות הרוסי התורן. השני, אחד מהשחקנים המבטיחים ביותר בישראל שעוד לא חגגו 30, הוביל השבוע את הסצינה הכי טובה (בינתיים) של הסדרה. כמעט שליש פרק הוקדש להתקרבות, התמזמזות והתנגשות רציפות של ענת וגלעד, שלקחו את האירוע למקומות מפתיעים אפילו אחרי שהורידו את הבגדים. ואחר כך, כשגלעד בכל זאת התגלה כשמוק (רק בנסיבות אחרות), כנראה שנרשמה אכזבה קלה בקרב הצופים. לא בגלל שזו החלטה מופרכת, אלא בגלל ש"סובייצקה" הרגילה אותנו ליחס מאוד אוהב כלפי הגברים שלה. זה אחד הדברים הכי חשובים בה, ובנסיבות האלה הוא הכל חוץ ממובן מאליו.

    מה לראות?
    את "ורדי נגד רוני" (הוט), עיבוד דרמטי לפרשת רכילות עסיסית וממכרת. שתי נשות כדורגלנים (מוסד אהוב שנולד הרבה לפני נועה קירל), ריגול אינטסגרמי ומערכת המשפט הבריטית: אלה המרכיבים לקוקטייל שמתגבר גם על הופעות המשחק החלשות ביותר. זו לא הסדרה הכי טובה שתראו החודש, אבל כן הטיול הכי ארוך (ומתגמל) שתישלחו אליו בגוגל. לביקורת המלאה.
  2. וידויים של מוח מהורהר
    אנחנו נמצאים בתקופה ניו יורקית מאוד בטלוויזיה, רובה נשית ומחורפנת: הריבוט של "עקרות בית אמיתיות: ניו יורק", סיום העונה של "פשוט ככה", ותכף חוזרות גם "תוכנית הבוקר" (אחרי צפייה מוקדמת בפרקים, מומלץ להחזיק חזק) ו"העידן המוזהב". ולא שזה אמור להשליך על יצירה גברית באופן כללי, אבל דווקא האנטיתזה לכל אלה - "המדריך לחיים בניו יורק" (יס, הוט וסלקום) - היא זאת שצריך לדבר עליה. סדרת הדוקו הניסיונית של ג'ון ווילסון כבר שובחה כאן בעבר, והשבוע היא חותמת את עונתה השלישית והאחרונה. ולמרות שמאז ניצני הקורונה היא נוגעת בשלמות בכל פרק מחדש, הפרק הלפני-אחרון שלה הוא מועמד רציני להיזכר בתור האחד שהתעלה מעל היתר.

    ל"המדריך לחיים בניו יורק" יש קונספט קבוע שעדיין לא נחרש - לא שאסור לפרוש בשיא - ובו ווילסון והמצלמה יוצאים למשימה פשוטה ומתגלגלים לטריטוריה אחרת ומשונה. מה שייחד כל פרק מהאחרים, או ליתר דיוק כל שנייה בו מהאחרות, היה אוצרוּת הפריימים הגאונית של הסדרה. הקטעים הקצרצרים האלה הציפו את הסאבטקסט כמו חדר שירותים שעולה על גדותיו (פריים 35 ברשימה הנ"ל), ואותו פריים הוא גם זה שעמד במוקד הפרק של השבוע שעבר: ווילסון, כך מתברר, ביים לחלוטין את האירוע לאחר שראה צילום דומה. הוא שכר אולפן והחתים על סודיות את כל אנשי הצוות. זוהי מאסטרמיינדיות ברמות שנראו לאחרונה רק ב"חזרה גנרלית" של ניית'ן פילדר (שהוא אחד ממפיקי "המדריך לחיים"), והיא שוברת חזק ימינה עם הטירוף והבדיות. כי מה זה כבר משנה בשלב שאנחנו נמצאים בו. וככה השקר של ווילסון, שאולי איננו היחיד, חשף אמת גדולה יותר על טיבה על הסדרה הגאונית. "בפעם הבאה כשמשהו נראה טוב מכדי להיות אמיתי", הוא אומר שם, "תיהנו מהעובדה שאתם חיים בעולם שבו משהו כזה אפשרי". כמה חבל שהסדרה לא התפוצצה כפי שהגיע לה, ושהפיצוץ היחיד שקיבלנו היה בכלל של מכונית.
    פריים אחד למזכרת
    כתבות הטבע של יגאל מוסקו ב"אולפן שישי" (קשת 12) ממשיכות לתת לנו את כל מה שלא ביקשנו - והפעם: כך תגלו אם לתנין יש איבר מין זכרי.

  3. רק שמה זרקור
    הבהרה: המילים הבאות לא אמורות להוות מתקפה חזיתית על אילה חסון. בשביל זה יש את הטוויטר של בן כספית. הן נכתבות מתוך הערכה לעיתונאית ואשת טלוויזיה רבת הישגים - אפילו בתקופות שבהן פחות היה נהוג לשבח אותה על כך. עניין "המבצר של בנט", למשל, היה סיפור ראוי ורלוונטי לפני שהתחיל להתבלגן ויצא משליטה, כיאה לפרשות שהיא מתלבשת עליהן לכל החיים. המגרעות של חסון ברורות בדיוק כמו היתרונות, או כפי שהיא אוהבת להגיד: כל הקלפים על השולחן. אבל אם התגובות אליה צריכות בדרך כלל לנוע על הציר שבין תמיכה לאדישות, הפעם חובה להתעכב על ה"חשיפה" שלה.

    ביום ראשון, אחרי בילד-אפ קצר (כולל ציוץ פרומו בטוויטר על "פרסום ראשון", שנחתם כמיטב המסורת עם תיוג של עצמה), חסון הציגה בפני הפאנל של "שבע" (כאן 11) את פרשת השבוע: "ניצב אשד - והשהות במלון היוקרה". אז מה בדיוק קורה שם? עמי אשד, בכיר לשעבר במשטרה וסמל מחאה בהווה, שוהה עם משפחתו מאז סוף יולי במלון ווסט שבתל אביב בשל שיפוץ ביתו החדש. "זה גם מלון דירות, וגם מלון רגיל עם סוויטות, לא עם חדרים", פרשנה חסון לצופי השידור הציבורי, "הוא נמצא שם בקומה גבוהה, קומה שמינית כמדומני, בסוויטה". לילה בסוויטה עולה לכאורה בין 1,500 ל-2,600 שקלים (מחיר לא בלתי סביר בעיר), ובעל המלון לא העניק לאשד הנחה כלשהי. זמן טוב לציין את המובן מאליו, והוא שהניצב מממן את השהות הזו מכספו הפרטי. אבל פה בדיוק מגיע הפאנץ' של חסון - אם בכלל ניתן להתייחס אליו כאחד - והוא שאשד טרם העביר את התשלום המדובר, בניגוד לאורחים אחרים. אשד (שלפי חסון הזדקק לכמה שעות לפני ששלח תגובה) השיב מבלי לציין כמה הוא משלם על השהייה. אולי בגלל שהוא ממש לא צריך לספר לה. פרטי כרטיס האשראי הועברו מראש כנדרש, ואפילו אחמד טיבי (!) נאלץ להתפרץ לדיון ולהדגיש שזו הנורמה.

    זה לא עזר. אלדד יניב אמר ש"אשד מבין שהוא לא יכול לקבל הנחה" (מי טען אחרת?) וש"אני מקווה שתעקבי אחרי זה", בזמן שנועם פתחי סיפר ש"אני לא מכיר אף אחד ברמת ניצב עמי אשד שהבנייה בביתו לא הסתיימה ולוקח מלון ב-45 אלף שקל בחודש" וטען ש"משהו פה קצת מסריח". שי גולדשטיין? הוא הסתפק ב"זה מעניין". פתאום, מעניין באמת למה, חסון נזכרה להגיד ש"לא האשמנו אף אחד, לא אמרנו על אף אחד שום דבר רע. שמנו זרקור על אירוע מעניין". לדבריה, האייטם נולד כי "אנשים הרימו גבות", והיא בסך הכל החליטה לברר. אותה בעיקר הטריד הזמן שלקח לאשד להגיב לפנייה שלה, כאילו הוא חייב לה דין וחשבון. רק שאחרי דברים כאלה, קשה להמשיך לקרוא לחסון עיתונאית - וקשה למצוא דרך להסביר עד כמה פשיטת הרגל הזאת מנוגדת לכל עיקרון מקצועי. מקצוע שבו העניין הציבורי הוא פקטור חשוב, בטח בשידור ציבורי שאת הטאלנט עם השכר הכי גבוה שלו, כפי שהתגלה בימים האחרונים. 

    אין באמור כדי להוזיל את הרקורד המוכח של חסון, עיתונאית שמקפידה להכתיב סדר יום עם חשיפות חשובות, אבל במקרה הנוכחי יש שאלה אחת שמנדנדת: "למה?". לא למה חסון מתעסקת בזה, כי לזה יש מספיק תיאוריות קונספירציה משני צדי המתרס, אלא למה זה צריך לעניין את הצופה הממוצע (ולעבור את הבוסים שלה). בהקשר הזה, חשיפת השכר האישי שלה דווקא הרבה יותר רלוונטית לכאן ועכשיו. כי למרות שהיא מרוויחה הרבה פחות משהרוויחה בימי התקשורת המסחרית, המספרים האלה מחדדים גם את מעמדה בתאגיד וגם את מעמדה בתקשורת הישראלית. אילה חסון היא לא רק טאלנט ולא רק סמל, אלא עמוד תווך בטלוויזיה של 2023. ועמוד התווך הזה צריך לשאת באחריות לא מבוטלת. אותה אחריות שנעדרת, נניח, גם מרצועת הזחיחות וההגנה העיוורת של רביב דרוקר. אי אפשר לחשוד בה בחוסר ביקורתיות, פשוט צריך שלביקורת הזאת תהיה סיבה מוצדקת. כאן מדובר ברכילות מהסוג הכי תמוה, אפילו לא רכילות פוליטית של "גורמים בליכוד", ופתאום אפשר להבין למה עיתונאי התאגיד הולכים ונעלמים מהפאנל (כפי שעשו קודמיהם בחדשות 13). במצב הזה, ובהיעדר מישהו שיעמיד את חסון במקום, אין הבדל בין הפאנל שלה לבין להקת הבית ש"הפטריוטים" שילבה לאחרונה בתוכנית. כלומר, חוץ מהעובדה שאנחנו אלה שמשלמים את המשכורת האדירה שלה. זה בכל זאת יותר מ-45 אלף בחודש, סכום שלפי חסון צריך להטריד את הישראלים.
    בשבוע הבא
    מעיין אדם, חיים לוינסון ופאולה וליאון נפגשים בסבב נפיץ במיוחד של "המטבח המנצח VIP" (קשת 12, 4.9); מאיה ורטהיימר וקובי מימון מייבאים לישראל את השעשועון "פסוורד" (רשת 13, 5.9); עונה חדשה לדוקו-ריאליטי "משפחת שדה", בתקווה שהפעם אלירז ימצא תעסוקה (הוט, כנ"ל); ריילן גיבנס קם לתחייה בסדרת ההמשך "צדק פרטי: עיר ראשונית" (דיסני+, 6.9); פיט דיווידסון מקבל את המושכות (ואת התפקיד הראשי) ב"באפקיס", קומדיה המבוססת על סיפור חייו (יס והוט, 7.9); והמתנדבים הקדושים של עמותת ער"ן נחשפים בדוקו "שיחה נכנסת" (יס, כנ"ל).
    צילום יואב רוטמן: מתוך "סובייצקה", כאן 11 / צילום ג'ון ווילסון: מתוך "המדריך לחיים בניו יורק", יס, הוט וסלקום / צילום יגאל מוסקו: מתוך "אולפן שישי", קשת 12