1. אחת ביחידה
    במסגרת מה שנדמה כפרויקט הטלוויזיוני השאפתני ביותר לציון 50 שנה למלחמת יום הכיפורים, בתאגיד שידרו השבוע את ארבעת פרקי המופת של "האחת" (כאן 11). יש משהו כמו 201 דברים טובים להגיד על הדוקו אודות טייסת 201 - אבל יש גם עניין נוסף, שעל פניו מרגיש שולי למדי: האופן שבו לראשונה בחייה, העיתונאית סימה קדמון יוצאת מהצללים. לא בכדי קדמון עצמה התגייסה לסדרה בתור המראיינת, שכן היא הייתה פקידת המבצעים של הטייסת בימי המלחמה, ובכל זאת מדובר בבחירה מפתיעה. כבר עשרות שנים שהיא פרשנית בכירה ב"ידיעות אחרונות", ובעוד שכל מי שסביבה הפך לטאלנט, היא התעקשה להישאר אשת מקצוע בלבד.

    עד לפני ימים ספורים, תמונות או הופעות תקשורתיות של קדמון היו נדירות כמעט כמו אלה של יוסי ורטר, מקבילה מעיתון "הארץ". בין הנשים האחרונות בתקשורת הישראלית שעדיין מוכרות רק בזכות השם שלהן. אבל השבוע, לצורך קידום הסדרה, נפתח לה במובן הכי טוב שיש: היא התראיינה אצל רוני קובן (שם גילתה שהמציאה את השאלה "מתי בכית בפעם האחרונה?"), ביקרה באולפן של קובי מידן, ובעיקר התנהגה כאילו המעבר הזמני שלה למסך הקטן איננו אירוע עם משמעות גדולה בברנז'ה. וכשצופים ב"האחת", שבה קדמון מראיינת בערך את כל מי שאי פעם עבר בטייסת ההיא, מגלים עד כמה מדובר בליהוק מבורך. כי כמו פורסט גאמפ שפשוט תמיד היה שם, גם קדמון היא דמות משנית בטייסת שסוחבת איתה זכרונות מהאירועים הכי קשים במלחמה. וכמו עיתונאית אמיתית, העובדה ששיחות מסוימות נסחפות למחוזות ההווי בבסיס והזכרונות הנוסטלגיים לא מונעת ממנה להתעקש על אף שאלה. בזכותה, "האחת" היא הרבה יותר מעוד דוקו-מלחמה. ובזכות "האחת", לטורים העתידיים של קדמון כבר יש פנים, קול ואפילו צבע.

    מה לראות?
    את "משפחת המרגלים" (יס), עוד דוקו נהדר על המלחמה ההיא, אבל מזווית שונה לחלוטין. כשאברהים שאהין גויס לרגל עבור ישראל במצרים אחרי מלחמת ששת הימים, אף אחד לא ידע שהוא יצרף אליו את אשתו אינשראח - ואף אחד לא האמין שהם יקחו איתם גם את שלושת ילדיהם לפעולות חשאיות. ובסרט החדש על המשפחה, סיפורים ששווים מיליונים מגיעים עם דרמה אנושית בילט-אין. לביקורת המלאה.
  2. הזמן לשוב הביתה
    למרות האופטימיות המסויגת בפרקי פתיחת העונה - כי בכל זאת מדובר ב"רק רוצחים בבניין" (דיסני+) - לא נותרה ברירה חוץ מלהתחיל להתקטנן איתה. העונה השלישית של תעלומת הרצח הקומית והשנונה לא רק שלא משתווה לקודמותיה, אלא גם הופכת מפרק לפרק לפספוס המצער ביותר שמשודר כרגע על המסך הקטן. זה קורה בגלל מיצוי ברור של השטיק, תעלומה לא נגישה, זניחת ה"בניין" לטובת בימת התיאטרון (וזניחת הפודקאסט לטובת כלום ושום דבר), מעט מדי דינמיקה בין-דורית של שלושת הכוכבים הראשיים ואפילו בגלל שחקנית החיזוק התורנית. כי אם בהתחלה עוד נדמה היה שהליהוק של מריל סטריפ הוא רק בונוס שאין בו צורך, עכשיו הוא כבר קצת מזיק. היא מופיעה באופן ספורדי, לא מביאה שום דבר חדש, ובעיקר גונבת את תשומת הלב מהגרעין המייסד של הקאסט, שמתעלה עליה כמעט תמיד.

    כיאה לסדרה על רוצחים בבניין, חלק נכבד מדמויות המשנה של "רק רוצחים בבניין" נהרגו או התנדפו עם השנים. על פניו מדובר בתחלופה שכל סדרה חפצת חיים זקוקה לה - אבל אין מה להשוות בין הסיפורים והאנשים שנחתו בעונה השלישית לבין אלה שהמריאו ממנה. מה גם שהווארד (מייקל סיריל קרייטון), השכן המציק של סטיב מרטין, מרטין שורט וסלינה גומז שמלווה את הסדרה עוד מתחילת דרכה, הוא ממש לא דמות שלקהל אכפת ממנה מספיק בשביל להצדיק את כל זמן המסך שלה. ועוד דבר שלא צריך כל כך הרבה זמן מסך: שלוכשה נאמברים מוזיקליים בפרק אחד. אותו פרק, זה של השבוע, הסתיים בקליפהאנגר האמיתי הראשון מזה שבעה שבועות ארוכים, והוא הגיע מאוחר מדי. בשלב זה השאלה איננה האם סטריפ היא הרוצחת, אלא אם למישהו עוד אכפת. למרות הסיכוי לתגמול כלשהו בצמד הפרקים האחרונים, ולמרות ששתי העונות הראשונות הבטיחו את מקומה של הסדרה בפנתיאון, אולי זה הזמן לעצור לפני שיהיה מאוחר.
    על מה לוותר?
    על "שיחה נכנסת" (יס), עוד דוקו - לשם שינוי לא על המלחמה, אלא על מוקד התמיכה הנפשית של ער"ן - שמפלרטט קצת יותר מדי עם גבולות הז'אנר. המוקדנים שמוצגים בסדרה, מלאכים בשר ודם, למעשה ממחיזים מול המצלמות שיחה משמעותית שהם סוחבים איתם עד היום (כשרק הם מצולמים, ומהצד השני של הקו יש שחקנים), וההתעלות האנושית מפסידה רוב הזמן לחוסר האותנטיות. מה גם שעם כל הכבוד לחשיפה הנרחבת, מדובר בקונספט שנולד עבור פודקאסט. לביקורת המלאה.

  3. קריעה ראשונה
    מתחת לסיר הדגים הרותח של "7 ברכות", זוכה פרס אופיר הטרי ואחד הסרטים המשובחים של השנה, מבעבעת סוגייה שמוזכרת רק בחטף: ההשתכנזות. ובחסות בצורת החגים בטלוויזיה, זו שמאלצת את גופי התוכן לשלוף מהבוידעם כל מיני פרויקטים בפרופיל נמוך, קיבלנו סדרת דוקו שמוקדשת כולה לנושא הלא מספיק מדובר ההוא. שני החלקים של "קרועים" (רשת 13) ששודרו השבוע, ונוצרו על ידי רון כחלילי (אלא מי), סוקרים בסבלנות את כל צדדי הסיפור של "המזרחים שרצו להיות ישראלים". היא מעשירה מבלי להיות דידקטית, אקטואלית מבלי להיות לוחמנית, ומעלה על נס את המזרחיות מבלי לנכר החוצה את ה"משתכנזים". ויש בה כחלילי אחר, שבמקום להפנות את המצלמה כלפי האשכנזים בוחר לסובב אותה ב-180 מעלות, למזרחים.

    למרות נטייה מסוימת להתפזר, "קרועים" - שם מכובס למדי, שלפי כחלילי נבחר בעקבות דרישת כמה מהמרואיינים שלא לכנות אותה "המשתכנזים" - כן משרטטת גבולות גזרה ברורים של התופעה. כחלילי אף חידד אותם היטב בריאיון שהעניק בשבוע שעבר, ובו הבדיל בין אנדר-השתלבות המזרחים בזירות הממוסדות לבין אובר-השתלבותם בשוק החופשי (באוכל, בספורט, במוזיקה). וכשבחוץ נמשכת מחאה שעדיין מתויגת כאליטיסטית בלבד, טוב שכחלילי בורח מהקלישאה: במקום ליפול למלכודת ולשאול בפעם המיליון למה הליכוד מונהג על ידי מיליונר אשכנזי מקיסריה, הוא נובר במוגלה הכי קרובה לבית ומזכיר שאפילו בשמאל אין ולא הייתה מנהיגות מזרחית שהחזיקה מעמד. רן כהן התנדף, עמיר פרץ מעולם לא זוהה כשמאל אמיתי, ואבי בוסקילה (שמתראיין לסדרה ובניגוד לאחרים מגדיר את עצמו משתכנז) הובס בפריימריז. אז יש את נעמה לזימי, אבל גם היא, בינתיים, מתבקשת להסתפק במקום השני. ולא משנה כמה מנהלי מחלקות מזרחים יהיו באיכילוב, או כמה פעמים מאור זגורי יביים את "המלט", זו הזירה החשובה באמת. לכן ספק אם אבי שושן צודק כשהוא מתנבא בפני כחלילי שזו תהיה הסדרה האחרונה שלו בנושא.

    בהקשר של בוסקילה, מעניין להזכיר את אחד הנושאים שמהם "קרועים" דווקא מתחמקת - הנוכחות הברורה של "משתכנזים" בקרב המזרחים הלהט"בים, ומולה האחוז הזעיר של להט"בים ידועים בתחומים שכבר התיכו לתוכם את המזרחיות המקורית, כמו המוזיקה והספורט. זה פספוס בולט שכן כחלילי לא בוחל במשאבים במהלך היצירה, בין אם זה אומר להקדיש פרק זמן נרחב לפער שבין מזרחיות לערביות, ובין אם זה אומר להציג קטע מקומם שבו דידי הררי מסביר לקומיקאית עדי ששון (ה"משתכנזת", לכאורה) למה היא לא מספיק אותנטית בעיניו. ועל אף המסר הברור של כחלילי לשר דודי אמסלם, שנאומי "הרולקסים והמרצדסים" שלו רק גורמים עוול, לא בטוח שהוא הציב בפני השרה גלית דיסטל-אטבריאן שאלות מספיק קשות. מי שהזכירה לא מזמן את "המשפחות שלכם שנשרפו שם" רק מרחיבה את הפצע שסבלה ממנו בעצמה, והיא עושה את זה עבור הון פוליטי, לכאורה כדי להשיב לאמירות מיותרות אחרות כלפיה. אם היא לא הייתה עסוקה בשטויות כאלה, אולי הייתה נזכרת שיש עוד דרכים להשיג את המשילות שהיא כמהה אליה. גם בלי לדרוס את שומרי הסף.
    בשבוע הבא
    ווס אנדרסון, אחד היוצרים הכי מקוריים בעולם הקולנוע, מגיע למסך הקטן עם ארבעה סרטים קצרים המבוססים על ספריו של רואלד דאל - "הסיפור המופלא של הנרי שוגר" (נטפליקס, 27.9), "הברבור" (28.9), "לוכד העכברושים" (29.9) ו"רעל" (30.9); "אימה אמריקאית" חוזרת לעונה 12, הפעם עם שחקנית מתחילה בשם קים קרדשיאן (יס, 27.9); ו"דור ה-V", סדרת ספין-אוף חדשה למותג המצליח של "הבנים" (אמזון פריים, 30.9).
    צילום סימה קדמון: מתוך "פגישה עם רוני קובן", כאן 11 / צילום מריל סטריפ: מתוך "רק רוצחים בבניין", דיסני+ / צילום "שיחה נכנסת": מתוך "שיחה נכנסת", יס