1. אל התיאטרון ומחוצה לו
    יותר משהיא תוכנית טובה, "הבלתי חשובים" (כאן 11) היא תוכנית נגישה - לא בהכרח לצופיה, אלא בעיקר ליוצריה: מחסני תאגיד השידור הישראלי מתפקעים מאוצרות, וכבר ארבע עונות שכל מה שנדרש שם בשביל להרים פרק זה תחקיר יסודי, קומץ מרואיינים רלוונטיים ושלל חומרי ארכיון. ולמרות שאין בפרקים שלה שום קשר אמיתי לישראל של היום, לא צריך להתאמץ בשביל למצוא אותו. בטח כששניים מתוך שלושת הפרקים החדשים בפעימה הנוכחית מתמקדים באירועי טרור על אדמת מינכן בשנות ה-70, הראשון הוא טבח י"א הספורטאים והשני (ששודר השבוע) הוא זה שבו נפצעה אנושות השחקנית חנה מרון.

    הפרק על "מדיאה 71", ההפקה שהייתה אמורה לקעקע את מעמדה של מרון בתור הגברת הראשונה של התיאטרון, מביא סיפור נשכח שיש בו גם לא מעט הומור. מגלויית ה"טוק, טוק, טוק עם רגל מעץ" ששלחה השחקנית לחבריה מבית החולים, ועד מערכת היחסים בינה לבין חנה רובינא שנראית כמו עונה מבוזבזת של "אויבות" מבית ראיין מרפי. החזרה של מרון ארצה, אחרי שלושה חודשי אשפוז מעבר לים במציאות שבה מרחק פיזי משמעו ניתוק כמעט מוחלט מהמדינה, מהדהדת גם תרחישים מימינו וגם מעבירה שיעור מעודד על דבקות באופטימיות. אם לא כלפי פנים, אז לפחות כלפי חוץ. העיקר שבכל מחיר שהוא. "ההצגה חייבת להימשך, בתיאטרון ומחוצה לו", מסכם דרור קרן את קריינותו בפרק, "וכמו שחנה מרון הצליחה לחזור לחיים ולבמה נגד כל הסיכויים, אולי גם אנחנו יכולים".

    מה לראות?
    את "פול ט. גולדמן" (הוט), שמגיעה לכאן באיחור של שנה אבל עדיין חובה להשלים אותה. כל פרט עלילה רק יפגע בחוויית הצפייה הבלתי ניתנת לעצירה, ולכן מספיק לסמן את קהל היעד: חובבי דוקו-פשע, חובבי פרודיות על דוקו-פשע, חובבי ניית'ן פילדר, חובבי "אבי הזמר", חובבי שבירת קיר רביעי, חובבי קומדיה נשגבת וחובבי טלוויזיה שאין ברירה אלא להגדיר כמאסטרפיס. לביקורת המלאה.
  2. "מנאייכ": המעקב השבועי
    על אף שהחלה רק לפני רגע, ובאדיבות השידור הדו-שבועי, העונה החדשה של "מנאייכ" (כאן 11) כבר מסיימת את השליש הראשון שלה. ועם ההגעה לציון הדרך הזה, אין ברירה אלא להכריז רשמית על מה שהסתמן עוד מראשיתה: מישהו החליט לספסל את שלום אסייג. זה מן הסתם רק עניין זמני, הרי פרידה אמיתית מאיזי בכר תהיה טראומטית יותר מלכתו של נד סטארק, אבל ההחלטה להתמקד העונה דווקא בברק הראל של עמוס תמם בכל זאת משפיעה באופן מהותי על העונה. ההושבה של אסייג על הספסל מושיבה עליו גם את מערכת היחסים הכי מרתקת בסדרה, זו של איזי וברק, ואפילו אם היא עדיין נוכחת פה ושם (למשל במעמד הפוליגרף) אין לה אדוות כלשהן שמשפיעות על העונה כולה.

    את החלל הזה, לפחות בחלקו, ממלאות שתי הפרשות האקטואליות העיקריות ש"מנאייכ" שואבת מהן השראה הפעם. האחת היא כמובן חקירות ראש הממשלה (מעניין איזה), השנייה היא מותו של הנער אהוביה סנדק - וההתנהלות המקוממת שהגיעה בעקבותיה. העניין הוא ש"מנאייכ" לא סתם מתבססת על שני האירועים הללו, אלא מתחילה לקשור בין הטיוח-לכאורה לבין הצורך של הפרקליטות בגיוס עד מדינה. כשמערבבים את זה עם התפקידים של זוהר סדן ונבו קמחי, שפחות מגלמים יועמ"ש ופרקליט מדינה גנריים אלא ממש עושים חיקוי של אביחי מנדלבליט ושי ניצן, לקדירה הזאת יש קצת טעם רע. הדמויות שלהם, עם כל השחיתויות הזחוחות שהם פולטים בחדרים סגורים, משורטטות באופן דיבתי מדי יחסית לדמויות בסדרה שכל קשר בינה לבין המציאות, כך לפי כתוביות הפתיחה, הוא מקרי לחלוטין. ויחד עם הבחירה להחליף את זהות ההרוג ממתנחל לערבי, אולי בשביל לגרות את השמאלנים עם החשיבה האוטומטית, כל האירוע הזה זורע אצל הצופים את הרושם שפרשת ההריגה מדופדפת לטובת אינטרסים פרסונליים. האם מותר ל"מנאייכ" לעשות את זה? בטח שמותר לה. אבל מותר גם לראות את זה ולהרגיש שמישהו מגזים.
    פריים אחד למזכרת
    השחקנית המתחילה מיכל עזר, אחות של אסי עזר, מפציעה לרגע בסדרת הנוער החדשה שלו, "מתוקים" (הוט).

  3. מי מספר להם
    "אזהרת טריגר", זעקו ביום ראשון עמודי הרשתות החברתיות של "הטבח" (יס) לקראת שידור הפרק השבועי, "הוויכוח בין דורי למיה מגיע לפיצוץ שעלול לעורר תחושות קשות אצל חלק מהצופים. צפו באחריות". בקריאה ראשונה עוד ניתן היה לפרש את זה כדאחקה, אבל אחרי הצפייה נותרה בעיקר תחושת "מי מספר להם?" אכזרית. כי כיאה לסדרה שהיא כל כולה פוזה, רגע השיא (בינתיים) של העונה השנייה של "הטבח" הוא בכלל נקודת השפל שלה. למעשה, אכן התעוררו תחושות קשות מול הסצינה המדוברת, ואכן היה מקום לאזהרת טריגר. פשוט לאזהרת טריגר על משחק גרוע.

    רקע עלילתי קצר למי שזקוק לו, למרות שהעונה הזאת של "הטבח" באמת מפליאה ביכולת שלה לא לקדם אף דמות לשום מקום: השף דורי (גל תורן) בגד בשותפה, הספונסרית וכנראה-בת-הזוג שלו מיה (דנה פרידר). היא רתחה, בצדק. הוא ניסה למנוע ממנה לעזוב, הפעיל כוח פיזי ואפילו נעל אותה בחדר הקירור לכמה רגעים. אלים, מסוכן, מחריד. אבל אפילו אם יש צופים וצופות שאכן טורגרו מהסצינה, עצם העלאת פרומו "אזהרת טריגר" שכזה הוא אפס אחוז שירות לקהל ומאה אחוז תעופה עצמית ו-Virtue Signaling (חכו ש"הטבח" תגלה גם על הביטוי הלועזי הזה, ותפמפם אותו בשלושה קווי עלילה מקבילים). אם עכשיו יוציאו אזהרות טריגר מתוקשרות כאלה לכל סצינת אלימות ורעילות סמי-אינטנסיבית, אבדנו. כמו שקרה עם אזהרות הספוילר המיושנות, הנה עוד מוסד שמתרוקן לחלוטין מהמהות שלו.

    אזהרת הטריגר הנקודתית הזאת, בתקופה שבה הכל מטרגר גם ככה, היא הסיפור כולו. "הטבח" עושה כל כך מעט, ובטוחה שהיא משנה את פני הטלוויזיה. משוכנעת שהיא חוצבת לסדרות אחרות את דרכן בטריטוריות שמעולם לא נגעו בהן - אבל בפועל נראית כמו ההתגלמות הדרמטית של פינת ה"זה מעצבן?" מ"מועדון לילה". הצילום הארטיסטי מעצבן? הניים דרופינג חסר ההכרה על כל עסק בינוני בתל אביב מעצבן עוד יותר. המשחק של תורן מעצבן? חכו שתראו את התפקיד של פרידר - ואז חכו להופעת האורח של שלמור שטרוזמן, לכאורה בתפקיד עצמה ולכאורה עם קריצה לחייה הפרטיים. סצינת האלימות של דורי כלפי מיה לא נראית כאילו נכתבה על ידי תסריטאי מנוסה, אלא על ידי מחלקת קריאייטיב שנשלחה לצלם קמפיין להעלאת מודעות לאלימות נגד נשים. וההשתפכות שכולם מאולצים להשתתף בה על "איך היא הציבה לו גבולות" (במקום, נניח, על "איזו עבודה טלוויזיונית ראויה") גורמת לכל האירוע להרגיש כמו תשדיר שירות. בגדול, אין באמת הבדל בין נקודת המפנה העלילתית הזאת לבין הקמפיין שהתחזה לפרומו וצולם לפני כמה שנים עם גיא לואל ויאנה יוסף, שעשה את אותו הדבר רק בלי יומרות.

    מצד אחד, הפרק השבועי של "הטבח" השלים את הפיכתה לצפיית השנאה המהנה של הרגע. אבל מרוב שהיא ואנשיה מאוהבים בעצמם, גם מזה אי אפשר ליהנות כמו מצפיית שנאה ממוצעת. הבחירה להקדיש את הפרק לשני עימותים מרכזיים, האחד של דורי ומיה והשני של נמרוד (גורי אלפי) ואפרת (קרן ברגר), רק הוסיפה חטא על פשע ויצרה רושם של מראה בין שתי תצוגות משחק הפוכות בתכלית. ברגר היא אחלה, תמיד הייתה ותמיד לא הוערכה מספיק. פרידר, עם כל הרצון הרב להיות בעד אישיות חיובית ואהובה כל כך, ממשיכה לעשות רושם של מישהי שדרמה חמורת סבר לגדולים היא עניין שקצת גדול עליה. אפילו אם התפקיד עצמו שהיא מגלמת הוא סוג של פרודיה על עצמה ועל שכמותיה. ובכלל, כשמיה ננעלת בחדר הקירור ברגע משמעותי לעלילה (ומבלי להמעיט בחומרת המעשה), הדבר הכי אלים כאן הוא צירוף המקרים הנוסף בין "הטבח" לבין "הדוב" האמריקאית והאדירה. הפער ביניהן נהיה גדול כמעט כמו האגו של דורי, או כמו חוסר המודעות של "הטבח" למגרעות של עצמה.
    בשבוע הבא
    לארי דיוויד חוזר לעונה ה-12 של "תרגיע" - ואם להאמין למה שהוא אומר, הפעם זו באמת העונה האחרונה (יס, הוט וסלקום, 5.12); למרות התקווה שיהיה אפשר לבחור נציג ישראלי בלי מלחמה ברקע, גמר "הכוכב הבא לאירוויזיון" מגיע כשהמערכה עדיין כאן (קשת 12, 6.2); פבלו רוזנברג מככב ב"טיטו ורוחו", אחותה הקטנה של "אורי ואלה" המהוללת (הוט, כנ"ל); ואחרי הקרב בין בטי דיוויס לג'ואן קרופורד, היוצר ראיין מרפי מתביית על פרשה היסטורית חדשה ב"אויבות 2: הנשים של קפוטה" (יס, 8.2).
    צילום חנה מרון: מתוך "הבלתי חשובים", כאן 11 / צילום שלום אסייג: מתוך "מנאייכ", כאן 11 / צילום מיכל עזר: מתוך "מתוקים", הוט