1. שיחות ליד האח
    עוד לפני היעד הבלתי נמנע עבור חלקם - ריאליטי, כמובן - גם בתוך הזירה החדשותית נוצרו כבר לא מעט סלבריטאי מלחמה. ו"לביאות" (כאן 11), הספיישל של חנוך דאום ששודר השבוע מבית "טאבו" בהובלתו, הכיר בזה על ההתחלה: דאום הבטיח סיפורים ש"לא שמענו עד היום", וכל אחת מהמשתתפות עדכנה אותו בתורה שכבר התראיינה אצל אסף ליברמן, שי שטרן או דני קושמרו. זה היה הפאנץ' המצחיק היחיד באותו שידור, למרות הרבה מאוד ניסיונות נוספים, שהיו ונותרו עקב האכילס של פורמט שבמהותו דווקא שואף למתוח את גבולות הקומדיה. כי בדיחות על המלחמה הן בהחלט דבר שכבר יש לו מקום, אבל דאום עצמו הוא לא האיש הנכון לכך.

    החולשה של דאום הסטנדאפיסט בולטת בעיקר מול החוזקה הבלתי תיאמן שלו בכובעו השני: זה של המראיין, של איש השיחה. איתו, אפילו סיפורי הגבורה שכבר נטחנו היטב במהדורות מצליחים לרגש כמו בפעם הראשונה. יסמין שניצלה מאירוע בני הערובה בבארי ואיבדה בו את בן זוגה, דינה האחות של קיבוץ רעים, טלי מאופקים שפינתה פצועים ביוזמתה ורפ"ק שפרה שחילצה עשרות צעירים מהשטח. כל אחת מגיעה מקצה אחר לחלוטין של 7 באוקטובר, ותוקשרה כל כך הרבה שאין טעם אפילו לצרף תמונה שלה בשביל להזכיר אותה לקוראים. ודווקא בגלל זה, ההישג של "לביאות" בולט פי כמה וכמה - בדיוק כפי שקרה עם "טאבו", שצפויה לחזור לעונה נוספת בחודש הבא. כי דאום הוא אומנם קומיקאי מצליח, אבל הוא גם מטפל רגשי מבוזבז. ובתקופה כזאת עדיין לגיטימי להוריד הילוך עם המאמץ להצחיק, ופשוט לשחזר פעם נוספת את מה שהיה.

    מה לראות?
    את "ידיים מלאות" (הוט), דוקו חדש על שלוש נשים מאותגרות פוריות - בהן הבמאית עצמה, אפרת ליבי - שמספק הצצה אינטימית וסוחפת לתופעה שעדיין נחשבת רגישה יחסית. אבל זה לא רק השקט סביב התופעה עצמה, אלא גם השקט סביב הסרט. אולי בגלל שנשות "ידיים מלאות" הא-פוליטי הן מתנחלות, והדוקו עליהן הופק בתמיכת קרן קולנוע שומרון. אותה קרן שכבר עמדה במוקד קריאה לחרם בטקס פרסי אופיר האחרון, יוזמה של אנשי תרבות מסוימים שיותר עסוקים באג'נדה מאשר בחופש הביטוי. לביקורת המלאה.
  2. להישבע בשמה
    בזמן שהייתה מטלטלת במיוחד עבור התעשייה המקומית, ולמעט שביתה כפולה ומשתקת, שנת 2023 לא הביאה איזושהי בשורה גדולה עבור הגזרה הבינלאומית: עוד תעלומות רצח, עוד פרודיות על מיליארדרים, עוד השתפכויות מוצדקות על "יורשים" ו"הדוב" ועוד זבל בנטפליקס. אבל זו בכל זאת הייתה עוד שנה של טלוויזיה משובחת, ולכן מתסכל כל כך לסכם אותה כשבישראל עדיין אין דרך חוקית לצפות בסדרה הטובה ביותר שלה - "חבר המושבעים" (אמזון פריבי). שמונה חודשים אחרי סיום עונתה הראשונה, תוכנית המתיחות הכי מתוחכמת שנצפתה על המסך (עם השראה ברורה מ"המופע של סטיב") עדיין זמינה אך ורק לפיראטים. זו בפני עצמה עילה מספיק טובה למרד צרכנים מול גופי התוכן המקומיים.

    החודש הקרוב, עם טקסי גלובוס הזהב והאמי, ככל הנראה יביא לעלייה בחיפושים אחר "חבר המושבעים" ברגע שתגרוף שם כמה פסלונים מבורכים. במקביל עובדים שם על עונה שנייה, שמתוקף הפורמט תצטרך להציג סיפור כיסוי שונה לחלוטין, וממשיכים לחגוג את הרנסאנס שחווה ג'יימס מרסדן או את הפיכתו של רונלד גלאדן למאמי לאומי. אבל בשביל להתרגש מכל אלה צריך קודם כל לצפות בה - שמונה פרקים קצרצרים, עניין של ערב-שניים - ורצוי באופן שאיננו מחתרתי. אז אנא: מי שיכול, שיזיז דברים. הציבור לא יודע איזו פנינה הוא מפספס, כזו שמבריקה גם ברמת הקונספט שטרם נראה כמותו וגם בביצוע האדיר.
    פריים אחד למזכרת
    כן, טוב, לא באמת הייתה התלבטות.

  3. אחד רלוונטי, השני רק רלוונט
    ביום ראשון זה סוף סוף קרה: ליאור שליין הקדיש מונולוג ארסי לינון מגל, אחרי שזה אמר שיהודי יכול לחיות בישראל רק עם תנ"ך ביד אחת ו-M16 ביד השנייה. אבל רגע, אל תתבלבלו עם הפעם שבה הוא הקדיש מונולוג לינון מגל אחרי שזה התבלבל בין "הומניטרי" ל"ים תיכוני" באנגלית, כי זה היה בראשון שלפני כן. ובטח שאל תתבלבלו עם הפעם שבה הקדיש לו מונולוג אחרי הירי ביובל קסטלמן, כי זה היה שבועיים קודם לכן. ושבועיים לפני זה, כשהוא הקדיש לו מונולוג אחרי הריאיון עם ח"כ ישראל אייכלר? טוב, הבנתם.

    בין ה-22 בנובמבר ל-24 בדצמבר, שליין הגיש 12 מהדורות בתוכניתו הסאטירית "צוות שליין" מבית מיזם התקשורת החדש שלו, "רלוונט". לא בכולן היה מונולוג מרכזי - ומתוך אלה שכן היה להן, ארבעה הוקדשו לטאלנט הכי בכיר של ערוץ 14. ואכן, מה שהושק לפני כמעט חודשיים, וכונה "ערוץ 14 של השמאל", מקדיש חלק לא מבוטל מלוח השידורים (האינטרנטיים) שלו לאלה שכבר עשו את הקרוסאובר לפלטפורמות אמיתיות. אותו לוח שידורים שהיה מלכתחילה עלבון לביטוי "חצי אפוי", גם עם כל הנחות ה"בהרצה" הקבועות, ואף מעדכן את עצמו בימים אלה. לכאורה בגלל "התאמת המוצר", לכאורה בגלל ההבנה שזה מתחיל להריח כמו כישלון.

    ואיך זה לא יריח כמו כישלון? כמו דמוקרטTV או מיזמים אחרים שנשכחו עוד לפני שמישהו קלט איך קוראים להם, "רלוונט" עושה רושם של גוף תוכן שלמישהו אמור להיות אכפת ממנו רק בגלל שהשקיעו בו מלא כסף. ליתר דיוק: היזם ניר צוק, איש הטלוויזיה מודי פרידמן ושליין עצמו - יחד עם שורת מנהלים מוערכת מכל קצוות התקשורת. ומאחר ש"רלוונט" מנסה בין היתר לכוון לדור החדש, יעידו על כך שלל הסרטונים האורכיים שהוא מפרסם ברשתות החברתיות, אולי כדאי להתעכב על הגיל של המעורבים. כי אין שום אופק אמיתי למיזם של מבוגרים שמנסים לדבר בשפה של צעירים (זה תמיד נראה כמו סטיב בושמי ב"רוק 30"), וגם יתר הטאלנטים של "רלוונט" לא ממש מועילים. במקום שצעירים מבטיחים כמו מירון ששון או גאיה גפן יובילו רצועות משלהם, הם נותרים הסיידקיקים של מרב בטיטו. אם רוצים שינוי אמיתי בהרגלי צריכת התקשורת, כדאי להתחיל אותו.

    בינתיים, ברצועה של שליין, אומנם יש גיוון מסוים בפורמט - כולל פינות קומיות וראיונות עומק - אבל הגיוון בעיסוק האובססיבי במגל ו-14 הולך בערך ככה: לפעמים הם המוקד הבלעדי של המונולוג, לפעמים הם בגדר סוגריים שנפתחים ובקושי נסגרים כי זו המטרה האהובה עליו. לא ברור מה זה יותר, מביך או לא מפתיע. הרי ההיתפסות של שליין למגל איננה חדשה, בטח מאז שהראשון חזר עם "רלוונט" והשני הפך לתופעת ענק, וכל תקשורת עקיפה ביניהם אמורה להציב אותם באותו מעמד. זה רחוק מלהיות המצב. בחודשים האחרונים פרסם שליין כעשרה סרטונים (לפחות) העוסקים במגל, גם לפני השקת "רלוונט". כמה מונולוגים, או ציוצים, הקדיש לו מגל? נאדה. ככה זה כשידך על העליונה, וכששליין צריך להשחיל לך מכות מתחת לחגורה כדי שתיראו כמו פיטים באיזושהי צורה. הדמיון ביניהם מסתכם בגישה, כי שניהם מזלזלים בצופים שלהם בדיוק באותה מידה, ועבורם הקהל הוא רק אמצעי לקידום המטרה הכי חשובה, שהיא הם עצמם. ועם עשרות אלפי צפיות בממוצע בכל פלטפורמה, ועם כמה הצלחות גדולות מזה פה ושם (נתונים שאפילו "זהו זה" רושמת בלי בעיה), שליין רחוק מלהסתכל לטאלנט של ערוץ 14 בגובה העיניים. אולי עדיף שיתעסק בדבל'ה גליקמן.
    בשבוע הבא
    אחרי הדממה ארוכה, תעשיית הדרמה הישראלית מתחילה לרוקן את הימ"חים עם עונה חדשה ל"הטבח" (יס, 31.12); ועם פרק מלחמה מיוחד של "קופה ראשית" (כאן 11, 1.1); גל תורן מ"הטבח" חוזר גם לפורמט הזוגי שלו עם פבלו רוזנברג, בספיישל מלחמה של "טיול אחרי צבא" (כאן 11, כנ"ל); ואפילו העונה הקרובה של "מחוברים", שתעלה עוד הרבה זמן, מציגה פרק מלחמה משלה (הוט, 4.1); וכאילו שכל זה לא הספיק, לזוכת האוסקר מישל יאו יש קומדיית אקשן חדשה בשם "האחים סאן" (נטפליקס, כנ"ל).
    צילום חנוך דאום: מתוך "לביאות", כאן 11 / צילום ג'יימס מרסדן ורונלד גלאדן: מתוך "חבר המושבעים", אמזון פריבי / צילום אדוה דדון: מתוך "אולפן שישי", קשת 12