1. שער האריות
    שליחת אנשים מהבית לקולנוע היא לא המהות של טור טלוויזיה, אבל המקרה של "רק ניצחון אחד" (ערוץ הספורט) הוא יוצא מן הכלל: סרטו התיעודי הראשון של רועי אלון שודר בשבוע שעבר על המסך הקטן, ככל הנראה באופן חד פעמי, וכעת ממשיך להסתובב בסינמטקים השונים והאולמות הבינוניים. והוא גם יוצא מן הכלל פשוט כי מדובר בסרט מצוין, דוקו-ספורט מרחיב לב שכל מפיק עם חוש עסקי טוב בטח ימהר להרים לו עיבוד דרמטי.

    "רק ניצחון אחד" הוא סיפורם של "אריות ירושלים", כמה גברים ואישה אחת שמרכיבים את נבחרת הכדורגל במונדיאל ההומלסים. המצלמה של אלון מלווה אותם במסע הזה, שמתחיל בערימת צווי עיכוב יציאה מהארץ ונמשך עם התקוות להשיג את אותו ניצחון אחד בלבד בשביל לרומם את רוחם של השחקנים. ובגלל שמדובר בטורניר שאיש לא הכיר - המתח שמלווה את הסרט לכל אורכו הוא אמיתי. את הלב מספק אסף יונוביץ', מייסד ומאמן הקבוצה, מי שמהווה דמות אב עבור אנשים שהיו יכולים להיות ההורים שלו ביקום מקביל. וכמיטב הקלישאה, זה בכלל לא משנה כמה-כמה מסתיימים המשחקים: עצם הקיום של "רק ניצחון אחד" הוא הניצחון האמיתי של כל המעורבים.

    מה לראות?
    סוף השבוע הזה - וגם השבוע-שבועיים שיבואו אחריו - יעמוד בסימן אובססיה עולמית לעונה החדשה של "משחק הדיונון" (נטפליקס). אז לא, הסיבוב השני לא משתווה לעונת הבכורה ששברה שיאים ובצדק. אבל כן, עדיין מדבר בהישג טלוויזיוני אדיר. לקריאה נוספת: הביקורת המלאה, וגם הריאיון המשותף של כוכב ויוצר הסדרה ל-mako.
  2. 12 סדרות של איכות
    הרבה זמן לא נרשמה שנה טלוויזיונית שהיה כל כך חשוב להמתין רגע עם הסיכומים שלה. כי אם צריך לבחור את הסדרות הבינלאומיות המצטיינות של 2024 - ולבחור, סתם בשביל הספורט, 12 כאלה במקום העשירייה הרגילה - לשבוע המלא האחרון של השנה יש הפעם חשיבות אדירה: בתחילתו נחתמה עונת הבכורה של "חולית: הנבואה" (יס, הוט וסלקום), שבדיוק חודשה לאחת נוספת, ולמרות מהמורות מסוימות עדיין התעלתה על כל מה ש-HBO הציעה. כמה ימים אחר כך הגיע סוף העונה השנייה של "אחיות רעות" (אפל TV פלוס), ושרון הורגן הוכיחה שהיא יכולה להבריק ולהפתיע גם בלי סדרת מקור בלגית להישען עליה כמו בעונה הראשונה. ועכשיו, כאמור, יש את עונת ההמשך של "משחק הדיונון" (נטפליקס). את המקום שלה בטופ 12 היא הרוויחה ביושר, יחד עם ציון לשבח עבור גרסת המציאות המחרפנת שלה.

    אז רבע מה-12 אוישו תוך שבוע אחד בלבד, ומה לגבי יתר סדרות השנה? את הרשימה אפשר וראוי להמשיך עם "שוגר" (אפל TV פלוס), "בחזקת חף מפשע" (אפל TV פלוס) ו"דיסקליימר" (אפל TV פלוס) - כולן לא זכו למספיק הערכה, לפעמים אפילו חטפו ביקורות שלא הגיעו להן בכלל. ולמרות השנה החלשה של HBO (שצריכה פחות "הפרנצ'ייז" ויותר "פנטזמאס") מול הזינוק של השחקנית הצעירה, אל תטעו: בשירות הסטרימינג היוקרתי של אפל עדיין יש מספיק זבל לכולם. מכאן למובן מאליו עם "שוגון" (דיסני+) ו"אייל קטן" (נטפליקס), שהיו מעט אוברייטד אבל עדיין הגדירו את השנה שהייתה, ובגזרת הקומדיה אין מנוס מלהשתפך שנה נוספת על העונות החדשות של "האקס" (יס והוט) ו"רק רוצחים בבניין" (דיסני+). בים הרימייקים אי אפשר היה להתעלם גם מ"מר וגברת סמית'" (אמזון פריים) המופתית, והמשבצת ה-12? היא תלך דווקא לריאליטי, למאסטרפיס שהוא העונה השנייה של "הבוגדים" (יס). אוי ואבוי אם "ניתוק" ו"הלוטוס הלבן" לא יהיו כאן בשנה הבאה.
    פריים אחד למזכרת
    לראשונה בתולדותיה, "קופה ראשית" (כאן 11) חשפה את אבא של כוכבה. אז מה אם ההבדל בין אורי גבריאל לקרן מור הוא של תשע שנים בלבד.

  3. כאן וכנראה לתמיד
    וכעת, שתי תחזיות לא בלתי מבוססות לשנת 2025: תאגיד השידור הישראלי יישאר על הרגליים גם בסופה, ושני המחנות בוויכוח המתלהט סביבו ימצאו עץ חדש לטפס עליו. הסיבה לכך היא שבכל פעם שבה הדיון על התאגיד חזר בשבועות האחרונים לראש הכותרות, ניכר היה שמדובר בדיון לא ממוקד בכלל. זה נובע מכמויות לא מבוטלות של צביעות ופוזיציה של שני הצדדים, ובעיקר מהעובדה שברור מי נאבק, אבל לא על מה. סגירה? הפרטה? קיצוץ? הוצאת עובדי "שפע יששכר" לפנסיה? ביטול החדשות והאקטואליה? הצעות שונות, לעיתים אפילו סותרות, של פוליטיקאים מאותה מפלגה הובילו למצב שבו כולם תוקפים או מעודדים אירוע שעדיין מתנהל כמו שכונה.

    בזמן שגיא זהר מתעכב על פערים, הנה כמה עקרונות שרוב האנשים כנראה יסכימו איתם: אי אפשר שתקציב התאגיד יהיה חסין בכל תרחיש, ואי אפשר לבזבז כבר עכשיו כל כך הרבה נשקים ציבוריים ומחאתיים נגד מהלך שעם יד על הלב - בודדים מבינים לאן הוא בדיוק מנסה להוביל (ולא כזה בטוח שבין הבודדים האלה נמצא השר שיזם את המהלך). אי אפשר לנהל קמפיין רשת נגד תנאי השכר של המועסקים הבכירים, כפי שקרה לאחרונה, בלי לציין גם את הסכומים העוד יותר גבוהים שהולכים למספר גורמים "מאזנים" מימין. אי אפשר לקיים בשידורי התאגיד איזון שכל הצדדים יהיו מרוצים ממנו, ומנגד אי אפשר להיאחז שוב ושוב בכמה מעוזים לעומתיים כשלכולם ברור שקיימת הטיה מסוימת מאחורי הקלעים. מה כן אפשר? להיכנס לפרופורציות, להפסיק לריב רק לשם המריבה, ולממש איזושהי פשרה. לפי אחד המתווים, זה שמציע השר קרעי, המהלך המשמעותי ביותר בתאגיד יהיה הפסקת שידורי החדשות והאקטואליה. נניח שזו תהיה נקודת ההתחלה של איזשהו מתווה, האם אנשים באמת לא יסתדרו רק עם ארבע מהדורות חדשות בשעה 20:00? האם אי אפשר יהיה להתפשר, נאמר, על מבזקי חדשות קצרים וענייניים מדי שעה, בלי עוד העתקים של אותם פאנלי אקטואליה?

    מי שבאמת נאבקים כרגע עבור התאגיד, לא רק בהצהרות מנומסות, הם אנשי יצירה כמו תסריטאים ודוקומנטריסטים. למרות ש"טהרן" הייתה יכולה לעלות באותה מידה גם בכבלים או בלווין, ו"קופה ראשית" הייתה יכולה בכיף לאייש את משבצת שישי בערב המשפחתית של "סברי מרנן" שמתפנה עכשיו, אף קרעי או גוטליב לא יעזו להיות אלה שמבטלים אותן (ואפילו בתרחיש קיצון תיאורטי לחלוטין שכזה, הלהיטים המוצדקים מן הסתם ימצאו בית חדש). מי שבאמת נמצאים כרגע בסכנה, בטח בתרחיש של צמצום אקטואליה, הם לא השחקנים והכותבים אלא אנשי שטח כמו טכנאים ומפיקים. ומי שבמידה לא מבוטלת הובילו אותם לסכנה הזאת, וכעת לא טורחים להילחם למענם - או לפחות להסביר למה הם לא נלחמים - הם כמה טאלנטים בכירים בולטים בדעתנותם.

    בחזרה לאותם גורמים "מאזנים" מימין. שני הפופולריים שבהם - אילה חסון וקלמן ליבסקינד - שותקים. היא דווקא השמיעה את קולה בעבר, אבל הפעם הסתפקה באמירה כללית על כך שהיא לא מאמינה שהתאגיד ייסגר (חוכמה גדולה). הוא, מבקר תקשורת מתוך התקשורת שלא היסס בעבר לירות בנגמ"ש, לא נתן אפילו את זה. כמעט בכל תרחיש שנידון כרגע בכנסת, הם דווקא יהיו הראשונים לרדת. וחבל: למרות הבעיות שלה (הזמנת טליה איינהורן כפרשנית בדיון על הפרשה שבה מעורב בנה) ושלו (הטפות לאחדות אחת לרבעון תוך שכחה מוחלטת של שאר הדברים שכתב ואמר באותו רבעון), קשה לומר שהם חורגים באופן סיסטמטי מהגיוון ששידור ציבורי מגוון אמור לשאוף אליו.

    מצד שני, מגוחך לבוא בטענות רק לשתיקתם של חסון וליבסקינד כשרואים מה התאגיד מפיק מדי פעם בזרועו השמאלית. תוכן כמו זה של גיא רולניק - "תחקיר" שהוא מופע תעמולה, ומופע תעמולה שעולה הרבה יותר מכל משדרי האולפן. רולניק מתהדר כל הזמן בהיעדר התלות שלו בערוצים המסחריים, רק שהוא שוכח שהתוכנית שלו תלויה בקהל. והקהל הזה מראה ברובו שהוא אינו מעוניין, כי זה לא דוקו אלא גרסה טלוויזיונית לנאום בקפלן. אם כך נראית תמונת המראה ל"איזון" של חסון וליבסקינד, אולי התמרון הזה לעברו מיותר. וכל זה כדי להגיד: ברגע שהצד השני יחליט באיזה מהמתווים שעפים באוויר הוא בוחר, לא בטוח שכולם מצדיקים את המאבק שמתנהל כרגע ומן הסתם עוד יסלים. לא "צריך" לפגוע בשידורי החדשות והאקטואליה של התאגיד, כי "צריך" זו מילה גדולה ויש די והותר צרכים לאומיים אחרים. ואפילו עם הליקויים הנוכחיים, קשה לומר שניסוי התאגיד לא מצטיין בחלק גדול מהמדדים. אבל אם הנושא כבר עלה, ואם הפצע כבר נפתח - אין מה לעשות, זה המצב. יש דברים מעניינים וחשובים בהרבה להתווכח עליהם ב-12 החודשים הבאים.
    בשבוע הבא
    גמר "משחקי השף", לבודדים שעוד צופים (רשת 13, 29.12); פרק הסיום של "בקרוב אצלי" אמור לגלות אם דסי בוחרת באחד הגברים או בכלל בעצמה (קשת 12, 30.12); פותחים את 2025 עם עוד תעלומת רצח מבית החרושת הכי ממכר ב"הרלן קובן: הנעדרים" (נטפליקס, 1.1); הפרק האחרון של "ילד רע" (הוט, 3.1); אימפריית ריאליטי הנדל"ן מתרחבת עם "מסמנים את ניו יורק" (נטפליקס, 3.1); ואחד הרוצחים הכי אהובים בטלוויזיה שוב קם לתחייה ב"דקסטר: ההתחלה" (יס, 4.1).
    צילום אסף יונוביץ': מתוך "רק ניצחון אחד", ערוץ הספורט / צילום שרון הורגן: מתוך "אחיות רעות", אפל TV פלוס / צילום קרן מור ואורי גבריאל: מתוך "קופה ראשית", כאן 11 / צילום קלמן ליבסקינד וגיא רולניק: כאן 11