1. איפה זאתי
    הבהרה: בדברים שמיד יובאו כאן אין ולו טענה אחת כלפי מגי אזרזר. גדולת שחקניות ישראל בעת הנוכחית הפכה את תוכנית המערכונים הנשית "מי זאת?" (כאן 11) לחגיגה לעיניים ולאוזניים - וכל שיאי העונה שהייתה אמורה להסתיים השבוע (השידור נדחה, שוב) רשומים על שמה, מסדרת ה"מוגזמת" ועד הגשמת החלום במערכון הדראג לצלילי מוג'דה. ובכל זאת, כש"מי זאת?" סוגרת עונת בכורה מוצלחת ומצליחה עם הבטחה לאחת נוספת, היא גם סוגרת אותה עם חטא שאין עליו מחילה: אושרית סרוסי לא מקבלת מספיק זמן מסך.

    אזרזר וסרוסי הן כמובן רק חצי מרביעיית היוצרות-שחקניות של "מי זאת?", אך בעוד שנעמה אמית היא הצלע היותר אנונימית וג'וי ריגר היא הצלע הפחות מופרעת - סרוסי לחלוטין הייתה אמורה לספק את מנת הטירוף והביזאר הקבועה שלה. זו שהפכה את "זאת וזאתי" למה שהיא, ושבגללה מדינה שלמה מצרה על כך שסדרת ההמשך "ממושטרות" כבר לא אמורה לצאת לפועל. ולא צריך להתאמץ בשביל להבין למה "מי זאת?" לא מנצלת כהוגן את סרוסי: אף אחת לא יכולה לנשום כשמגי אזרזר נמצאת לידה. השליטה המוחלטת של אזרזר בכל מערכון מבורכת ומספקת לסדרה חלק גדול מהצפיות הרבות שלה, אבל סדרת אנסמבל בכל זאת צריכה לפזר ברמה כלשהי של שוויוניות את הביצים שלה. ואם סרוסי לא מקבלת את 25 האחוזים שמגיעים לה, ב"מי זאת?" יהיו חייבים להפיק לקחים לקראת הסיבוב הבא. בטח כשאזרזר על 500 אחוז גם ככה.

    מה לראות?
    את "המו"לים" (כאן 11), ההוכחה שאפילו סדרת דוקו כבדה על תולדות התקשורת הישראלית יכולה להרגיש כמו אופרת סבון. עמרי אסנהיים וגלעד טוקטלי משרטטים את זרועות התמנון של משפחות מוזס, שוקן, נמרודי ובהמשך בטח גם אדלסון בשליטתן על עיתונות הפרינט המקומית, ולמרות שחלק מהפרשות הללו שינו פה את המדינה - וממש לא לטובה - עדיין יש תענוג לא מבוטל בצפייה בקרבות האגו שהניעו אותן. לביקורת המלאה.
  2. הנוסחה של הנוסחתיות
    אומנם הממדים צנועים הרבה יותר, אבל 20 שנה בדיוק אחרי הפיק הגדול של סתיו 2004 - לערוצי הברודקאסט באמריקה יש כמה סיבות חדשות לחייך. בלי שיבואו חלילה על חשבון שירותי הסטרימינג הטרנדיים או רשתות הכבלים האיכותיות, ארבע הרשתות המסחריות האמריקאיות הגדולות הצליחו להעמיד בעונת השידורים הנוכחים ארסנל לא מבוטל של סדרות חדשות, פופולריות ולשם שינוי גם אשכרה טובות. ובעיקר ניכר שלאף אחד לא אכפת מכך שלפחות הדרמטיות מתוכן שוב התכנסו לאותן שלוש נישות קבועות: סדרות בית משפט, סדרות פשע, סדרות בית חולים וזה הכל.

    ההצלחה הכי גדולה ביבול הנוכחי של המיינסטרים האמריקאי היא "מטלוק" (יס והוט), שכבר חודשה לעוד עונה, והיא זוכה להצלחה הזאת בצדק מוחלט: רימייק בהיפוך מגדרי הוא ממש לא מתכון ללהיט, אבל מתכון של דרמה משפטית בשילוב קתי בייטס וטוויסט משמעותי בפרק הבכורה דווקא כן. לצדה יש את "ד"ר אודיסאה" (דיסני+), השילוב הכי טוב בין טלנובלה לסרט אסונות שנראה כאן מאז ימי השיא של "האנטומיה", ומי שצפה ב"פוטנציאל גבוה" (דיסני+) שתגיע לכאן רק בהמשך מבטיח שיש למה לצפות - לפחות במסגרת הציפיות הברורות מסדרות שפונות לקהל רחב שאוהב את הסדרות הנגישות שלו. אי אפשר להפריד מהרשימה הזאת גם את "אלזבת'" (יס) המתוקה ומרובת כוכבי האורח, שמחזיקה בעונתה השנייה שלה יותר ממה שניתן היה לצפות לו, וגם לא את "בית הספר היסודי אבוט" (דיסני+) שצוברת ותק מרשים או אפילו את "משפחת סימפסון" (דיסני+) שהעונות האחרונות שלה קצת הקימו לתחייה. וכשכל זה פוגש קהל ישראלי, שאומנם שונה מזה האמריקאי אך בשנה האחרונה עדיין זקוק לצפיות לא מורכבות וכן מנחמות, הנוסחה של הסדרות הנוסחתיות האלה אף פעם לא באה ברע.
    פריים אחד למזכרת
    להתראות יגאל 3>.

  3. גוון אחד פחות
    השבוע שעבר על הברנז'ה הישראלית עמד בסימן של שני סופים: זה של מיזם "רלוונט" היומרני העסיק עוד פחות אנשים מהמעט שהתעסקו בו בשנת חייו האחת, ודווקא זה של שי גולדן בערוץ 14 עלול להתגלות כמהלך הרה גורל שעוד ידובר בו לא מעט. בפוסט ששם את הפאתוס ב"אלוהים, כמה פאתוס" נימק גולדן את ההחלטה לעבור לרשת 13, ולמרות המהפך הנוסף שעבר בשנה החולפת הבהיר שדעותיו הלעומתיות-יחסית לשלטון לא התקבלו בכתף קרה ב-14. העניין הוא שבמערכת היחסים הזו של מעסיק-מועסק, המשמעות של גולדן עבור הערוץ הייתה גדולה בהרבה מזו ההפוכה. ולא בטוח שבערוץ 14 מבינים עד כמה הם הפסידו מאותו צעד של טאלנט משני בלבד.

    הסיבה להפסד היא שגולדן אומנם איננו פצצת רייטינג או מגנט מסיבי למי מ"מכונות הרעל" - אבל הוא עדיין חשוב יותר לערוץ 14 כערוץ מאשר כל ריקלין, פתחי או סג"ל. כי כאלה יש להם בערימות, וגולדן היה להם רק אחד. רק אחד שאפשר לסמוך עליו לאורך כל שנת המלחמה שיציג עמדה מורכבת אמיתית, ובניגוד לכל נציגי האגף ה"שמאלי" של "הפטריוטים" גם יאמר אותה באופן ברור ובטוח בעצמו. כי אין, ולא היה לו, שום דבר להתנצל עליו או להסתיר אותו. על אחת כמה וכמה כשמי שמביע את אותן עמדות הוא מי שהיה פה, הלך לשם, חזר והתלבט והתחרט ובסוף נעצר איפשהו באמצע. מעתה לא רק רצועות הערב של הערוץ צבועות בגוון האחיד ש-14 כל כך ניסה להימנע ממנו ואף לתקן אותו, אלא זרוע התוכן כולה.

    דוגמה מצוינת לכך נרשמה השבוע, במהלך ליל הבחירות בארה"ב, כשרובם המכריע של הקולות שהושמעו באולפן ערוץ 14 - כולל על ידי עיתונאיו - הותך באופן מוחלט עם מסרי הקמפיין של הנשיא הנבחר טראמפ. מי שטוען שבאולפנים האחרים הייתה תמונה דומה אך הפוכה, פשוט משקר לעצמו או בכלל ללא טרח להישאר ער לאורך כל הלילה. ובמציאות כזו ההפתעה היא לא מזה שכמה ימים קודם לכן קמלה האריס כונתה "תומכת טרור" באחת מהכותרות שרצו על המסך, אלא מזה שב-14 בכלל טרחו להתנצל על זה בניגוד להרגלם. העובדה שציפוף השורות הזה פונה לכיוון שונה מבעבר, אבל צפוף בדיוק באותה המידה, שקולה לתיקון עוול בעוול. לבנייה עיוורת של קונספציה חדשה. ועדיין, מאחר שהפרידה בין הצדדים נשמעת כאילו גולדן הוא הצד העיקרי שיזם אותה, יכול להיות שב-14 מצרים בעצמם על המהלך ומסכימים עם הסנטימנטים שכעת נמצאים בעוכריהם. רק שזה לא פוטר אותם מאחריות לכך שלא נערכו בשום צורה ליום שאחריו.
    בשבוע הבא
    עונה חדשה ל"הכוכב הבא לאירוויזיון", בתקווה שהפעם הזוכה לא יצטרך לחשוש שירצחו אותו באירופה (קשת 12, 10.11); פרק הסיום של "הפינגווין" מבית HBO (יס, הוט וסלקום, 11.11); עונה חמישית ל"קופה ראשית", שזה מספר שבקושי רואים בנוף הסיטקומים הישראלי (כאן 11, 12.11); ועונה שנייה לקומדיה השחורה, הרצחנית והמשובחת "אחיות רעות" שיצרה שרון הורגן (אפל TV פלוס, 13.11).
    צילום אושרית סרוסי: מתוך "מי זאת?", כאן 11 / צילום ג'ושוע ג'קסון ופיליפה סו: מתוך "ד"ר אודיסאה", דיסני+ / צילום הפינה של פזית: מתוך "פספוסים", רשת 13