1. זוכים אמיתיים לא רבים על טבק
    כבר חודש וחצי ששרין אברהם סובלת בבית "האח הגדול" (רשת 13). כלומר, היא לגמרי נהנית - הרבה צחוק, המון לב, מעט מאוד ריבים וצעקות - אבל בתוך תוכה היא כנראה מיואשת. כבר חודש וחצי שהיא מאוהבת בשחף רז, שומעת אותו אומר לה שהם כמו אחים, רואה אותו מתקרב לדיירת אחרת, ומנסה להמשיך הלאה כאילו הכל באמת בסדר. אף מניפולציה בחדר העריכה לא יכולה לעוות את מה שהצופים רואים שעובר עליה (די בצדק, אגב, ולמרות התפרצויות הזעם המיותרות שלו. שחף הוא מהגברים ההגונים ביותר בעונה שאין בה הרבה כאלה), וזה בסדר. לפי כל התרחישים הסבירים, התסכול שלה עומד להשתלם: שרין, נכון לעכשיו, היא ההימור הכי בטוח לזכייה בעונה הנוכחית.

    קל ללכת לאיבוד בין כל הבאזז והצרחות ותנועות הידיים המוגזמות של דיאן שוורץ, אישה שהיא באמת תופעה טלוויזיונית חד פעמית, אבל שרין מחזיקה בכל פריט אפשרי מרשימת המכולת של המיליונר העתידי: אנרגיה ספורטיבית, ניחוח פריפריאלי, יכולת להבדיל בין קרבות חשובים למיותרים, משפטים קליטים (מוזמנים לצוד אותה) ושליטה מוחלטת בפוליטיקה הפנים-ביתית. מי שלוהקה ל"האח הגדול" אחרי שלא התבלטה במיוחד ב"בואו לאכול איתי" לא נתפסה בהתחלה כמועמדת אפשרית לגמר (זאת אומרת, חוץ מאצלי), ותוך שישה שבועות כבר ברור שהיא נהנית מתמיכה רחבה ואותנטית. בלי סיפור קורע לב ובלי ריבים חסרי פרופורציה על טבק, שרין עדיין נהנית מקונצנזוס מקיר לקיר. שימו עליה את הז'יטונים.

    מה לראות?
    התשובה חד משמעית: את "חזרה גנרלית" (יס, הוט וסלקום), הדבר הכי מעניין שקורה כרגע בטלוויזיה שלכם. ניית'ן פילדר, מי שכבר התמחה במתיחת גבולות הדוקו והקומדיה, מציג כאן סדרה שהיא הכל חוץ מסדרה סטנדרטית. זה פרויקט, זה ניסוי, זה המון דברים בעת ובעונה אחת - אבל זו בעיקר יצירת מופת. לביקורת המלאה של רחלי רוטנר.
  2. עולים קומה
    הצלחה לא צפויה מביאה איתה המון מעריצים חדשים, רק תשאלו את צ'ארלס, אוליבר ומייבל מ"רק רוצחים בבניין" (דיסני+) - או את סטיב מרטין, מרטין שורט וסלינה גומז שמגלמים אותם. בדיוק כמו ששלושת הדיירים הכי סקרנים בבניין הארקוניה הצליחו לפענח מקרה רצח מסתורי והפכו לשם דבר בעולם הפודקאסטים, כך גם "רק רוצחים בבניין" היא כבר לא קומדיית מסתורין נישתית אלא מותג של ממש. במספרים: 17 מועמדויות בטקס האמי הקרוב, רובן עם סיכוי לא רע לזכייה. בשמות: קארה דלווין, איימי שומר, שירלי מקליין, מייקל רפפורט ועוד שחקנים מכובדים שהצליחו להשיג מקום ברשימת האורחים של העונה השנייה והחדשה.

    כשעונה שלישית כבר נמצאת בתנור, ברור שקברניטי "רק רוצחים בבניין" יודעים לאן הם מנווטים את הספינה. העונה החדשה לא רק שלא נופלת מקודמתה, אלא גם מסמנת עליית מדרגה כמעט בכל היבט. כי "רק רוצחים בבניין", מתברר, היא סדרה שגדלה לרוחב - מפודקאסט נלווה (כמתבקש) ועד סינגל אמיתי שנולד מתוך בדיחה שגרתית - ולעומק: אם העונה הקודמת הבריקה עם פרק אילם לחלוטין מנקודת מבטה של דמות חירשת, הפעם פורמט פרקי הקפסולה נוצל לטובת התמקדות נוגעת ללב בדמותה של באני פולג'ר (ג'יין האודישל, שראויה לאמי מיוחד על 30 הדקות האלה). תקציבי עתק ועלילות שאפתניות מעולם לא היו המפתח ליצירת סדרות פורצות דרך. לפעמים כל מה שצריך זה תעלומה מקורית, אהבה לפודקאסטים וקאמבק מבורך אחד של סלינה גומז.
    דירה אחת למזכרת
    הדירה של אמא של אדם (עוז זהבי) בדרמה החדשה והחשובה "העיר הטובה" (הוט).

    הדירה של ההורים של דקלה (מורן רוזנבלט) בעונה השנייה של "כפולים" (קשת 12).

  3. הצד שלה, הצד שלה
    "בשבוע לא מפענחים סוף, בשבוע מפליצים", מורי (נעמי לבוב) מסבירה בפרק הלפני-אחרון של "בלאדי מורי" (יס), "מה, עכשיו אני אמורה להפליץ סוף בשבוע?". לזכותה של הקומדיה הרומנטית ביצירתה של סתיו אידיסיס, שסיימה השבוע את דרכה, ראוי לציין שהיא הגיעה לישורת האחרונה כשהיא מוצלחת בהרבה משהייתה בתחילתה. האחראי העיקרי לכך הוא קו העלילה של דנה (רותם סלע) וליאור (שלומי טפיארו), שהיה כתוב ומשוחק היטב לכל אורכה של הסדרה. שם לא היה שום סוף מונפץ.

    הבעיה העיקרית של "בלאדי מורי" היא העובדה שהתחלקה לשניים. חצי אחד, זה שהובילה סלע, היה אחלה. לא שונה מאף קומדיה רומנטית אחרת, אבל עם אנרגיה מרעננת ונוכחות של השחקנית הכי-עסוקה-ובצדק בטלוויזיה. ואגב, היו לו בעיות - בראשן הדמות של החבר הטוב עידן (אלעד אטרקצ'י), שמעבר להיותה קלישאתית הרגישה לרגעים סמי-הומופובית. על החצי השני, זה של לבוב, קשה להגיד מילה טובה. השחקנית שכולם אוהבים לאהוב לא הייתה בשיאה (בלשון המעטה), וכשדמויות מחצי הסדרה של סלע תקשרו איתה אפשר היה לראות איך תוך רגע הן נעשות מטופשות ומגוחכות. שם גם נמצאת השאלה ש"בלאדי מורי", הסדרה, לא טרחה לענות עליה: מה לעזאזל היא רוצה מאיתנו?

    מעבר לנפשות הפועלות, ההבטחה הגדולה של "בלאדי מורי" הייתה המודעות העצמית - לא סתם קומדיה רומנטית, אלא אחת שמודעת לכל המגרעות של הז'אנר ואף צוחקת על כך. ולא סתם צוחקת על כך, אלא גם מתנהלת ברפלקסיביות מתישה: מורי נחושה שלא להפוך את חייה לקומדיה רומנטית קלישאתית ובכל זאת נתקלת בכל קלישאה. היא מכירה בקיומה של הקלישאה, מציינת שמדובר בקלישאה, מתעקשת שלא להכניס לתסריט שלה את הקלישאה, מדברת עם הסטודנטים שלה לקולנוע על הקלישאה (כאמור, התשה), ואז עוברת לקלישאה הבאה. שזה אחלה, אם "בלאדי מורי" הייתה טור ביקורת על קולנוע וטלוויזיה. אבל היא לא. היא הטלוויזיה עצמה, זו שצריכה לעשות משהו עם התופעה ולא רק לציין אותה. זיהוי בעיה לא הופך אותך לחכם יותר, אלא רק מקדם אותך לפתרון שלה. כשאתה פותר אותה אתה באמת נהיה חכם. ואם ל"בלאדי מורי" יש משהו להגיד על הז'אנר שאליו היא משתייכת, היו לה תשעה פרקים לעשות את זה. לציין את הקלישאות זו העבודה שלי, לברוח מהן זו העבודה שלה. וככה נראית חצי עבודה.
    בשבוע הבא
    פרק סיום העונה השנייה של "מנאייכ" (כאן 11, 24.7); "תחת נס השמיים", מיני-סדרה מדוברת בכיכובו של אנדרו גארפילד על פרשת רצח אמיתית וקשריה לכנסייה המורמונית (דיסני+, 27.7); מותחן הנעורים "שקרניות קטנות" קם לתחייה עם הריבוט "שקרניות קטנות: החטא הקדמון" (HBO מקס, 28.7); ניל פטריק האריס מאחד כוחות עם היוצר דארן סטאר ("סקס והעיר הגדולה", "אמילי בפריז") בסיטקום "פרוד" (נטפליקס, 29.7); ועוד קצת נערות, הפעם ב"מחלקות העיתונים" שמבוססת על קומיקס בעל אותו השם (אמזון פריים, כנ"ל).
    צילום שרין אברהם: מתוך "האח הגדול", רשת 13 / צילום "רק רוצחים בבניין": מתוך "רק רוצחים בבניין", דיסני+ / צילום עוז זהבי: מתוך "העיר הטובה", הוט / צילום מורן רוזנבלט: מתוך "כפולים", קשת 12