1. עוד דקה תשוב
    עם העונה ה-29 מאחוריה (ובניכוי הפגרה הקצרה שהייתה לה בעבר והחייאות כמו "זהו זה"), "עובדה" (קשת 12) משמרת את מעמדה בתור התוכנית הוותיקה ביותר בטלוויזיה הישראלית. אנשיה, עיתונאים בדם, כנראה היו רוצים שהרגע הבודד שייזכר מהעונה הזאת הוא אחד התחקירים הגדולים - אבל מה שנכנס להיסטוריה הקולקטיבית הוא דווקא הנאום הקטן, האישי והסוחף של אילנה דיין על המהפכה המשפטית. זה מעיד בעיקר על גודל האירוע שהתחולל כאן לאורך העונה, שב"עובדה" היו מהראשונים להבין (כולל ראיונות שכל אזרח צריך לראות עם תמיר פרדו, נדב ארגמן, אביחי מנדלבליט ואפילו שמחה רוטמן), וזה ממש לא בא על חשבון סרטים עוצרי נשימה אחרים. מתעלומת הרצח של יואל להנגהל (כולל סיפור-הצד של "המפקד רון") ועד הטרגדיה והתקומה של משפחת קליך, "עובדה" הוכיחה שאין לה מתחרים באופן שבו היא יודעת לפרק ולפתוח מחדש את הסיפורים האנושיים הכי מעניינים.

    ואז הגיע ספיישל הסיום, ומול המצלמה של עמרי אסנהיים התיישב אבישי רביב, לשעבר סוכן השב"כ "שמפניה". זה הישג עיתונאי משוגע, מרואיין מהסוג שתוכניות תחקירים נולדות בשביל להביא אליהן, בערך כמו גלעד שליט או גילה קצב. וכשההתנזרות התקשורתית של רביב כל כך ממושכת, שאלת ה"למה דווקא עכשיו" היא לא סתם אמצעי לשבירה ראשונית של הקרח - אלא מצב נתון שמרחף מעל כל רגע בשני חלקי הסרט. רביב, בדרכו המשונה שמסמנת הרבה בלי לומר יותר מדי, מראה עד כמה עמוק נצרבה בו הטראומה. גם מרצח רבין עצמו, גם מהימים שקדמו לו, וגם מכל השנים המאתגרות שהגיעו אחריו. ולמרות שיש בסרט רגעים מהנים (באדיבות השותף שהפך לשר בן גביר, ההוא שבשביתות רעב אכל עם רביב בלילה) הם שוליים מול הסיבה שבגללה רביב התייצב מלכתחילה. כשנאום קונספירטיבי של שר האוצר גורם ל"שמפניה" לשבור שתיקה, ועוד במצב שהוא נמצא בו, סימן שמישהו הלך רחוק מדי. או שאולי אנחנו אלה שהלכו רחוק מיד, ונתנו לנער שהעריץ את כהנא להיות גורם מפתח בהעברת תקציב המדינה שהתרחשה בדיוק במקביל לשידור. מותר לתת הזדמנות שנייה לאנשים, אבל בתנאי שהם השתנו. ועם הטענות הקשות נגד השב"כ בצד, לא בטוח שרביב ובן גביר עברו את אותה התפכחות.

    מה לראות?
    את "אפלטוני" (אפל TV פלוס), כי סת' רוגן התבגר ממש יפה - וזה מתבטא היטב בקומדיה החדשה שלו ושל רוז ביירן, על נושא אקזוטי למדי: גבר ואישה שמנהלים קשר חברי קרוב בלי לשכב אחד עם השנייה. קריאת התיגר הזו על "כשהארי פגש את סאלי" מרגישה קצת מיושנת, וזה לא ש"אלפטוני" חפה מבעיות, אבל אם מסתדרים בלי התוכן הפרוע של רוגן אפשר לגלות סדרת פיל-גוד לא רעה ששטה על מי מנוחות. לביקורת המלאה.
  2. "יורשים": דירוג העוצמה הרשמי
    בפרק השבועי והלפני-אחרון של "יורשים" (יס, הוט וסלקום), לוגאן רוי הובא למנוחות כמו שהוא תמיד רצה: כששלושה מילדיו מתחרים על תשומת הלב שלו. ברור, רצף ההספדים היה מרגש וסידר לכל אחד מהשחקנים את סרטון ה"יוקרן רגע לפני זכייה בפרס האמי" שלו - אבל אי אפשר שלא לבצע בו קריאה צינית, בטח כשכל דמות מנסה לצבור כמה שיותר עוצמה לקראת סיום הסדרה. ואם מתעלמים לרגע מכל הנספחים (נשיאים, שוודים, אלמנות שחורות, טום וגרג), על קו הזינוק של הפינאלה ניצבים שלושה יורשים בפוטנציה. את מרבית העוצמה, זו שאמורה להמיר את עצמה למנכ"לות בישיבת הדירקטוריון האחרונה, מחזיקים כרגע קנדל ושיב בתיקו כמעט-מוחלט.

    קנדל דומה יותר מתמיד לאבא, אבל נמצא על סף שבירה בלי ראבה ובלי ג'ס ועם יום שיבוש שגורם לו קצת להתחרט על הנשיא שהמליך במו ידיו. שיב מצפצפת על האחים, מנסה לפדות את רווחי הקרבה ללוקאס, אבל מחזיקה בבטן את המכשול הכי גדול בעולם של "יורשים": היריון. גם שליחת מיילים תוך כדי ניתוח קיסרי תתקשה לעזור. קנדל ושיב מנסים לתקן, כל אחד בתורו, את נזקי ההספד היוסי-בייליני של הדוד (ניצחון לקנדל) ומתחילים לאסוף חיילים לקראת העימות הסופי (עם יתרון לשיב). ורומן? במשחק הכיסאות המוזיקלי של הסדרה, מי שרצה להתנהג כמו לוגאן ונראה בלתי מנוצח נרמס פיזית על ידי המונים שיוצאים למחות נגדו ובכלל לא שמים לב אליו. כשהוא מתפרק לפני ההספד ומתחנן שיוציאו מהארון את אבא, הוא מפסיד את אור הזרקורים לקנדל ברגע החשוב מכולם. ולמרות ש"יורשים" יכולה ואמורה להפתיע בפינאלה שלה, קשה לראות איך חרדת הביצוע בדמות אדם שהיא רומן מתרוממת מתחתית הטבלה.
    פריים אחד למזכרת
    השחקנית ניקול אנסרי-קוקס (משמאל) מגלמת באותה "יורשים" (יס, הוט וסלקום) את סאלי אן, "הקרי" של קרוליין. ולמה זה מעניין? כי בחיים האמיתיים אנסרי-קוקס היא לא אחרת מאשר אשתו של בריאן קוקס - הרי הוא לוגאן.

  3. במושב הקדמי
    אחד הרגעים העוצמתיים ביותר ששודרו בעשור האחרון - אולי אי פעם - הגיע בפרק השישי והמופתי של "על הספקטרום". זוהר (נעמי לבוב) נכנסת לרכב של גבר שהיא לא מכירה ואנחנו לא רואים, מתחילה להתפשט, והתקיפה מינית ה"זניחה" (זוג אחד של מרכאות לא מספיק) הופכת לנקודת מפנה טראומטית ועוצרת נשימה. הרגע הזה, של קורבן במושב הקדמי של הרכב בשעת לילה מאוחרת, מהדהד באחת הסצינות הכי מרתקות של הדרמה הישראלית החדשה "אלף" (יס). המיני-סדרה שנכתבה בהשראת פרשת משה קצב בוחרת לכוון אצבע מאשימה כלפי כל האנשים הרעים שבדרך לרשע הגדול מכולם, וכאן היא מזקקת דווקא את הנבזיות של יועץ התקשורת אבינועם (אברהם שלום-לוי, שהוא גם אחד מהיוצרים). אותה זוהמה, רק בתחפושת אחרת.

    במהלך המפגש הזה, אבינועם - שדמותו שואבת השראה מזו של יועץ התקשורת הנאמן של קצב, אמנון שומרון - מהלך אימים על עובדת בית הנשיא אושרת. אחרי שזו הותקפה מינית על ידי הנשיא, אבינועם נכנס בחלקלקות מעוררת בחילה לחליפת הפיקסר. הוא מאיים על אושרת שיספר שהיא בכלל נערת ליווי אם תעז להתלונן (בעזרת תמונות שבישל), ואז עוד סוחט ממנה מכתב תודה מאולץ לנשיא כדי להגן על הבוס מפני אישום עתידי. אבל מעבר לכישלון שצפוי לתוכנית, ומעבר לבוקס המטלטל בבטן, יש כאן מישהי אחת שצריך לדבר עליה: השחקנית שמגלמת את אושרת, נלי מירה רובין. למרות שהיא כבר בעשור הרביעי לחייה, התפקיד הראשי ב"אלף" הוא במידה רבה תפקיד הפריצה של רובין. וכשהיא ניצבת במושב הקדמי ההוא, או סוחפת עד דמעות בעימות משטרתי עם הנשיא, אפשר להמר בביטחון שלא מדובר בסתם פריצה חולפת.

    זה לא שרובין לא עסוקה: "חזרות", "למה מי מת", "המפקדת", "ילדות סכסכניות", "ריקוד האש", "העיר הטובה", "מנאייכ" - השחקנית שהחלה את דרכה על המסך הקטן בימי הקורונה הופיעה כמעט בכל סדרה נחשבת ששודרה מאז, לרוב בתפקיד משני וזניח, אבל לא בהכרח נשכח. היא מזכירה טיפה את הילה סורג'ון, שלא במקרה לוהקה כאן לתפקיד אמא שלה, אם כי התפקיד שלה ב"אלף" הוא לא עוד "ההיא מהזה" אלא תצוגת תכלית, כזו שיכולה להביא אותה לגבהים של גל מלכה הקצת יותר מבוגרת והעוד יותר חדשה. בכלל, מזל שמלכה לא נבחרה לתפקיד הזה שדווקא היה יושב עליה טוב - או שלא בחרו בטאלנטית כמו רותם סלע, עם כל האהבה הרבה אליה - כי הן כבר בלטו במספר הזדמנויות אחרות, ורובין קיבלה רק עכשיו תפקיד שעושה קריירה. השחקנית שנכנסה לתחום בגיל מבוגר יחסית, וסיפרה בעבר על הזמן שלקח לה עד שהתאפסה על היעד, עוברת בדרמה המורכבת והיפה הזאת את נקודת האל-חזור. מכאן סביר להניח שהטלפון שלה לא יפסיק לצלצל, והוא גם לא אמור. בזכות מקרה אוולין הגואל, אנחנו יודעים ששחקנית שיוצאת לדרך בגיל מבוגר-יחסית דווקא מביאה איתה ניסיון ובשלות שעוד ישתלמו. אם לשפוט לפי היכולת שלה לסחוב סדרות קומיות בכתף אחרת ודרמטיות באחרת, ולהציג מנעד מרשים שכולו דמויות שאין מספיק על המסך (חרדית דיכאונית, חוקרת משטרה, מוכרת בארומה), רובין עוד עשויה לגלות שהיא נמצאת בתא הקדמי של רכב אחר. הפעם, הרכב הזה דוהר אל עבר קריירה ארוכה. אפילו מרגשת.
    בשבוע הבא
    העונה החדשה של "רוקדים עם כוכבים" (קשת 12, 30.5); עונת האנונימיים ה-13 של "האח הגדול" (רשת 13, כנ"ל); יוצר "אבודים" דיימון לינדלוף חוזר עם "גברת דיוויס" מלאת הבאזז (יס, כנ"ל); ויוצרי "גאליס" עוברים לעולם המבוגרים עם דרמת הקנאביס הישראלית "4:20" (הוט, 31.5); חוץ מהן, השבוע עומד דווקא בסימן פרקים אחרונים בהחלט של כמה מותגים אהובים: זה מתחיל עם "יורשים" (יס, הוט וסלקום, 29.5); ו"בארי" (יס, הוט וסלקום, כנ"ל); נמשך עם "טד לאסו" - כשבמקרה שלה לא מדובר בסיום רשמי, אלא ב"סוף הסיפור שרצינו לספר" ופתח לספין-אופים אפשריים (אפל TV פלוס, 31.5); ומגיע אפילו ל"מניפסט", למרות שבמקרה שלה יש מצב שהתואר "אהובה" כבר קצת פחות מתאים (נטפליקס, 2.6).
    צילום אבישי רביב: מתוך "עובדה", קשת 12 / צילום "יורשים": מתוך "יורשים", יס, הוט וסלקום