"קופה ראשית" עברה על חוק חשוב

זאת שהיא כבר לא זאתי
בדיוק כמו הקורונה עצמה, שמדי פעם מזכירה לנו שהיא עדיין כאן, גם הפורמטים שהיא הביאה איתה ממשיכים להרים את ראשם. הריבוט של "זהו זה" מגיע לקיסריה, "הזמר במסכה" עדיין מבודדת את המפורסמים בתוך תחפושות מחניקות - ו"סיפורים מהכורסה" (כאן 11) מסתדרת כבר שלוש עונות עם נוסחה פשוטה של קומיקאי, מצלמה ומסך ירוק. התוצאה זולה במובן הטוב של המילה, זה שמאפשר להפקה להתמקד רק בגיוס טאלנטים ראויים, והסיפורים השונים שהם מספרים שם מצחיקים ומפתיעים כתמיד. אבל ל"סיפורים מהכורסה" יש חשיבות נוספת, והיא באה לידי ביטוי ביכולת שלה לחשוף קומיקאים יחסית חדשים.

כשגיתית פישר, דניאל חן ושיר ראובן הגיעו לעונות הראשונות של התוכנית, הם היו מוכרים בקרב הצעירים והנכונים - אבל לא ממש בקרב הצופים המבוגרים יותר, שהם הקהל האוטומטי של "סיפורים מהכורסה" והתאגיד. עכשיו כבר לא צריך להראות להורים מערכונים של תותית או קטעי סטנדאפ מהאינסטגרם כדי להסביר להם במי מדובר, ומספיק להזכיר להם שהם נחשפו אליהם ואהבו אותם. העונה זה קורה עם אוראל צברי (שהספיק לטפטף לתודעה הבוגרת ב"רוקדים עם כוכבים", ואפילו קצת ב"ארץ נהדרת"), ובעיקר עם אושרית סרוסי, השותפה לסירוגין של אותה פישר. הסיפורים שלה לא רק מכניסים גיוון מסורתי ופריפריאלי לשלל הזכרונות מהבוהמה, אלא גם מוגשים באופן שובה לב שהופך אותה להיילייט של כל פרק. יחד עם התפקיד ב"האחיין שלי בנץ" וגניבת ההצגה בקמפיין של שופרסל, שם היא מותירה את הצופים "צ'יפסלס", זו תקופה מאוד טובה להתחיל לעקוב אחרי אישה מאוד מוכשרת.

מה לראות?
את "התזמורת" (יס), דוקו מעשיר על השופרות עם המוזיקה הכי יפה במזרח התיכון. אבל מתחת לסיפור של תחנת הרדיו "קול ישראל בערבית" - שפיתתה את עולי ארצות ערב בימי קום המדינה והייתה כלי מלחמה עבור השלטון - יש גם תסכול גדול מאוד, על הניצול הציני של התרבויות העשירות ההן. לביקורת המלאה.
יש לה אח, אין לה רע
כשהעונה הזאת של "האח הגדול" (רשת 13) הושקה לפני חודש וחצי, הבטיחו לנו שספיר ושניר בורגיל יהיו הסיפור הגדול שלה בגלל השבר שחוו ביחסים. עכשיו כבר ברור שהחלק הראשון אולי נכון, אבל החלק השני לא יהיה: למרות השתלטות מובהקת על רוב הנרטיבים של העונה (שיחות עם דיירים, ריבים עם דיירים, רומנים עם דיירים), היחסים בין הבורגילים די טובים. כלפי חוץ הם אפילו מעולים, פשוט ברור שקיימת מידה לא מבוטלת של רעל באופן שבו שניר מתייחס לזוגיות של ספיר. כי עם כמה שמפתה להזדעזע מהיחס של הדיירים לסתיו, היא לפחות האחראית הבלעדית ליציאת הדיירים מדעתם. אצל ספיר ואברהם, לעומת זאת, אין שום צורך להזהיר מישהו מפני אף אחד.

למרות שהזוגיות עם אברהם נראית אותנטית, וברגעים היפים שלה גם מצליחה לרגש, השבועות האחרונים גרמו לירידה בפייבוריטיוּת של ספיר - ואפילו יצרו רושם שהיא מתקלקלת. פתאום היא יותר אכזרית כלפי סתיו, ופחות מתעניינת באחרים. אבל זה כאין וכאפס לעומת היחס הפטרוני של שניר כלפי אחותו הגדולה, האמונה העיוורת שלו בכך שצעקו לו "אברהם נחש" ולא "אברהם חבר", או ההתנהגות הכוחנית והכמעט-אלימה כלפי חלק מהדיירים. אותה התנהגות שהפכה אותו לדייר הראשון אי פעם שמקבל אזהרה שלפני אזהרה, כאילו זה דבר אמיתי. אין שאלה מי מביניהם יגיע רחוק יותר, כי התשובה היא ספיר, ואין באמת שאלה מי מהם יותר הגיוני ובוגר. העניין הוא שזו איננה תחרות, ושלשהות הממושכת בבית האח יש את היכולת לחרפן. במצב הזה, קשה לראות את הסיפור של הבורגילים מסתיים יפה.
פריים אחד למזכרת
בשיאו של עוד יום מחאה, ינון מגל ו"הפטריוטים" (ערוץ 14) מזכירים לנו מה חשוב באמת.
שברו את הקופה
אחד החוקים הכי מוכרים של תחום הביטחון האישי עלה לתודעה אי שם בניינטיז, בתוכניתה של אופרה ווינפרי: "לעולם אל תלכו למיקום שני". באנגלית זה כמובן נשמע טוב יותר: "Never Go to a Second Location". הטיפ הזה, שנועד במקור לשמש קורבנות פוטנציאליים של תקיפות מכל סוג, הוא במידה רבה כלל שרבים מהסיטקומים הטלוויזיונים פועלים לפיו. אם זה סיטקום על משרד, "המשרד" בקושי תצא מתחומי "דאנדר מיפלין". אם זו "איך פגשתי את אמא", היא תסתפק בכמה דירות וברים. המגבלה לכמות מצומצמת של סטים הייתה ונשארה מרכיב משמעותי בסיטקומים הקלאסיים, אלה שמתנהלים פחות כמו סרט קולנוע ויותר כמו הצגה בימתית. ולכן כל כך מפתיע - ומשמח - לראות מה קורה העונה ל"קופה ראשית" (כאן 11).

אחרי שלושה סיבובים שהכניסו אותה לפנתיאון הישראלי, ועם המצטרף החדש קובי חביה על כס הבמאי, אנשי "קופה ראשית" נזכרו לשים את ה"שפע" ב"שפע יששכר". הלב של הסיטקום הכל כך ישראלי הזה עדיין נותר בגזרת הסופר-חניון-משרדים-מחששה, אבל פתאום מישהו שם העז לצאת החוצה: אמנון טיטינסקי (דב נבון) ושוני סטרטינר (דורית לב-ארי, שמקבלת עוד ועוד חומרים ועושה איתם פלאים) מגיעים לבית החולים; ראמזי (אמיר שורוש) נשלח בעל כורחו לסופר של המתחרים; אנטולי (דניאל סטיופין) עולה לתורה באיחור; וגם יבנה הופכת ממיקום שנזרק באוויר לעיר אמיתית עם רחובות. בפרק הטוב ביותר של העונה ששודר לא מזמן, "לוויה ראשית", כל הדמויות אפילו יוצאות לאוויר הפתוח ונפגשות בבית קברות. ולמרות שהצופה הממוצע לא צריך להרגיש הבדל גדול - ההבדל הזה קיים, והוא בולט במיוחד על רקע פרקי הפתיחה החלשים של העונה, שעוררו חשש לקראת הבאות. דווקא כשנדמה היה שצריך להרים ידיים, ההחלטה הזאת הפכה את "קופה ראשית" לטובה וגדולה יותר משהיה ניתן לצפות.

כי מעבר להומור על הרגלי הסופרמרקטים של הישראלים (שבאורח פלא עוד יש לו אחלה חומרים), החוזק של "קופה ראשית" הוא בהומור על ישראלים באופן כללי. בשביל סדרת מערכונים או קומדיה קצרה, לא צריך יותר מכמה קריקטורות טובות. ב"אחד העם 1" ו"הטורטלים", למשל, אין יותר מדי עומק וגם אין תלונות. אבל כפי שלמעלה ממיליון צפיות לכל פרק מוכיחות, "קופה ראשית" היא סדרה שרוצה להיות כאן לטווח הארוך - וכדי שזה יקרה היא הייתה צריכה להעניק עומק מסוים לדמויות דו-ממדיות. העונה הרביעית, שלא נשאר ממנה עוד הרבה, עושה בדיוק את זה, בלי להידרש לאיזשהם טוויסטים מרגשים או אגרופים פוליטיים בבטן. היא פשוט מוציאה עוד תקציבים מכיסי התאגיד, ואת הדמויות מאזור הנוחות הטבעי שלהן. ועל אף שיש הרבה בדיחות לתת על ישראלים בבית קברות, בית חולים או בית כנסת, היא לא מסירה את העיניים מהכדור וזוכרת מה הביא אותנו אליה: הסופר. הרענון הזה הוא לא סתם גחמה של סדרה במשבר אמצע החיים, ולא ניסיון נואש לפלפל יחסים שעומדים להתפרק. הוא צעד בונה אמון בין הסדרה לבין הצופים הכי ספקניים שלה, והוא מעניק לה תוחלת להמשך. אולי כשזה מגיע לסיטקומים, החוק ההוא דווקא לא תמיד צודק.
בשבוע הבא
פרק סיום העונה העשירית של "הרשימה השחורה" - שהוא גם הפרק האחרון בהחלט של הסדרה (יס, סלקום ונטפליקס, 17.7); פרק סיום העונה השנייה של "פריפריה אימפריה" (יס, 19.7); והסכסוך הויראלי של נשות הכדורגלנים הבריטיות רבקה ורדי וקולין רוני זוכה לעיבוד הדרמטי של "ורדי נגד רוני" (הוט, 20.7).
צילום אושרית סרוסי: מתוך "סיפורים מהכורסה", כאן 11 / צילום שניר בורגיל: מתוך "האח הגדול", רשת 13 / צילום ינון מגל: מתוך "הפטריוטים", ערוץ 14

מצאתם טעות לשון?