1. שאלת השאלות
    אין ספור דילמות אכזריות ניצבות בפני בנימין נתניהו, ואסור להמעיט בערכן גם כשההחלטות שלו לא מוצאות חן. אבל לפעמים, למשל כשהוא מסיים את נאומיו המסורתיים במוצאי שבת ומתחיל להשיב לשאלות עיתונאים, יש לו דילמה אחרת: מסאז' בגב, או אולי דווקא ברגליים? כי עם כל החשיבות לאתגר תקשורתית גם מימין, אפשר לעשות את זה עם מעט יותר פאסון מזה של מוטי קסטל מערוץ 14 - שהשחיל לתוך שאלה על הגזרה הצפונית את "הסכם הכניעה בנושא הגז", ועקץ את גנץ על כך שהוא "משתלח כהרגלך בראש הממשלה". ואצל אחד מעמיתיו של קסטל, יהודה שלזינגר מישראל היום, המצב היה גרוע בהרבה.

    דובר רבות, ואולי עוד ידובר בבתי המשפט, על השאלה של שלזינגר לנתניהו בשלהי מסיבת העיתונאים האחרונה. הכותרת העיקרית הייתה ההרמה להנחתה לראש הממשלה בנושא דיסקית החטופים, זאת שגרמה לו לשלוף אותה בתזמון מושלם מול גלנט וגנץ המופתעים, וגם גרמה לשורת עיתונאים לשער שהנושא תואם ברמה כזו או אחרת עם הלשכה. אבל זה לא שהשאלה השנייה שהציג בפניו הייתה עדיפה: "האם הרוטציה במשרד החוץ תתקיים?", כאילו למישהו במדינה אכפת מאלי כהן - או חמור מכך, מישראל כ"ץ. כי הדיון האמיתי שצריך להיעשות כאן הוא לא אם השאלה של שלזינגר תואמה או לא, אלא למה נשאלה מלכתחילה. זה מה שחמור באמת. למה, בתקופה כל כך קריטית ואחרי שבמשך שנים ראש הממשלה נמנע מראיונות כמו מהכרה במציאות, הדברים הכי חשובים הם עיסוק בסמלים או בהתחשבנות אנטי-עיתונאית עם הממשלה הקודמת? מוקדם יותר באותה הצהרה הייתה גם טעות בימוי קטנה, שחשפה קרחות רבות באודיטוריום שהיה אמור להיות עמוס בעיתונאים ועיתונאיות. אז אם הנואמים לא מתייחסים ברצינות למעמד הזה, ומנצלים אותו לפוליטיקה קטנה על חשבון כל המחנות, לפחות שהכתב שמולם ייזכר באינטרס של הציבור ששלח אותו.

    מה לראות?
    את "בית הרשעים" (ערוץ E!), אחת מהברקות הריאליטי הגדולות בשנה שהיו בה הרבה כאלה - וכזו שלא הכתה מספיק גלים מאז עלייתה. כמה מהנבלים הכי חשובים בליבם של חובבי הטלוויזיה האמריקאית, מאומרוסה עד ניו יורק ומג'וני פיירפליי עד ג'וני בננאז, נפגשים לתחרות מטופשת להפליא ומרעישה להחריד שיש בה את כל הטוב שהז'אנר יכול להציע. באמת שלא ברור למה עונת הבכורה של הפורמט, שמסתיימת כעת, הביאה איתה כל כך מעט באזז. לביקורת המלאה.
  2. אימפריית הבלינג
    בינתיים, בגזרת הסחות הדעת, הקושי הקבוע של סוף דצמבר מוכפל פי שלושה: לא רק שרוב הסדרות מעבר לים מקפלות לפני פגרת החגים, ולא רק שהן לוקחות איתן אופציות לאסקפיזם הכרחי - אלא שעד הודעה ו/או עונה חדשה, צופי "העידן המוזהב" (יס, הוט וסלקום) צריכים לחזור לחיות בלעדיה. אף אחד לא חשב שהסבונייה התקופתית היוקרתית של HBO תיצור תוך שתי עונות תלות כל כך גדולה בקרב מוקיריה, אבל הגעגוע שהציף את הרשת תוך ימים ספורים הבהיר שיש לה בייס לא קטן. ואם פרק סיום העונה שלה הבהיר גם הוא משהו, הרי שזו העובדה שאין לה שום כוונה להפוך לסדרה טובה.

    לצד שתי אחיותיה הרוחניות מניו יורק - "תוכנית הבוקר" ו"פשוט ככה" - "העידן המוזהב" סיימה השבוע חצי שנה רצופה של טלוויזיה כל כך גרועה, שהיא כבר קצת טובה. טמטום שמודע לטמטומו, ואף על פי כן עדיין נופל תחת ההגדרה הרחבה של קאמפ. בדרמה ההיסטורית של יוצר "דאונטון אבי" רבים עונה שלמה על מקום באופרה, ב"תוכנית הבוקר" טסים לחלל וב"פשוט ככה" יש את כמה מדמויות המשנה הכי הזויות בטלוויזיה. הכל מופרך ומופרע וממכר ונפלא. וככה, "העידן המוזהב" לא סובלת מהעובדה שהשחקנית הראשית שלה כל כך איומה, פשוט כי יש עוד 55 איש בקאסט. היא גם לא מתעניינת בדברים כמו היגיון (מי מאיתנו לא איבד את כל הונו וקיבל אותו בחזרה תוך שבוע) או סאבטקסט (כל העלילה האפרו-אמריקאית), כי תו התקן של HBO שמתנוסס מעליה הוא רק המלצה. אבל כשזה מגיע לרשת הפרימיום, גם הסדרה הכי גרועה בארסנל מצליחה להחזיק בקצת יותר ערך מזה של מקבילותיה. פשוט ככה.
    פריים אחד למזכרת
    רגע אקראי ב"בדרכים" (רשת 13) עם צופית גרנט ושולי רנד חושף את המרצ'נדייז הלוהט של החורף: ספל עם תמונה זוגית של שניהם.

  3. אין לה צד שני
    משפט קטן שאמר השבוע רועי שרון, הפרשן הצבאי של התאגיד, חידד לא מעט: "אנחנו רק על הערכות", הסביר לגיא זהר כשנשאל על אחד מנושאי השעה, "אני יודע שאתה לא אוהב את זה". מובן מאליו שעיתונאי האולפנים הפתוחים לא יסתמכו רק על עובדות שהוצלבו שוב ושוב ושוב, בטח בעיתות מלחמה ומול ערפל קרב חריג בהיקפו, אבל רק ב"מהצד השני" (כאן 11) מדובר במצב שצריך להתייחס אליו ולנמק אותו. הרי זהר לא מנוסה ורשמי יותר מכל מגיש חדשות אחר, אולי אפילו להפך, אז למה רק איתו צריך להתנצל על המעבר מזירת האמת הוודאית לזירת הספקולציות? כי שנה אחרי קמפיין התדמית ההוא של התאגיד, זהר הוא היחיד שאפשר להגיד בביטחון שמיישם את הסלוגן שליווה אותו - "רק העובדות מדברות".

    הנוכחות באולפני המלחמה של זהר ו"מהצד השני" בהנהגתו, שמפה לשם כבר מציינת חצי עשור, היא תעודת כבוד של ממש עבור מי שמשדר אותה. תוכנית בדיקת העובדות היחידה בישראל נוסדה וצברה תאוצה עם רצועות קצרות, ישירות ומוכוונות סושיאל - ומאז המלחמה נאלצה להסב את עצמה לשעה רציפה באולפן החדשות תוך שמירה על ה-DNA החשוב שלה. האלטרנטיבה שהיא מציעה לא רודפת אחרי קוריוזים כמו "הצינור", לא נצמדת בעיוורון לאג'נדה מסוימת כמו רביב דרוקר, ובטח שלא עושה הכל כדי להמאיס אותה על צופיה כמו "רלוונט", מיזם התוכן של ליאור שליין ששבועות אחרי השקתו רק ממשיך להידרדר מנקודת פתיחה חלשה גם ככה. אין ב"מהצד השני" טאלנטים משמעותיים למעט זהר עצמו, ואין בה שום אפקט טלוויזיוני יוצא דופן. רק עיתונות טהורה, לא "של פעם", כזאת שצריכה להנחות כל כתב וכל עורכת מול הסיפורים שתביא איתה שנת 2024.

    במהדורת המלחמה המורחבת של "מהצד השני" יש חדשות, יש דיווחים ויש ראיונות - אבל יש גם הכרה במגבלות הידע, הפיכת אבנים שאף אחד לא נגע בהן, ובעיקר את מילת המפתח שמלווה את המוסד התקשורתי שהקים כאן זהר: פערים. זה מיצוי מוחלט של "רק העובדות מדברות", ואם יש דעות או פרשנויות אז מבהירים שהן דעות או פרשנויות. רק השבוע שפכו שם קצת מים קרים (לא קנקן, כוס) על הצהרות הרהב סביב חשיפת מנהרת הענק של חמאס. ולמרות שהרשתות המסחריות לא יכולות להרשות לעצמן הרפתקה שכזו, שמתרחקת במידת מה מהנוסחה הקלאסית של הגל הפתוח, זהר ואנשיו מציגים את הפיצוח המושלם של מה שצריך כרגע. ככה, דווקא ל"מהצד השני" אין שום צד שני אמיתי. היא מצאה את הגשר המושלם בין דיווחים לעובדות, ובין חדשות להתעמקויות. ואולי רגע השיא היומי שלה הוא דווקא זה שמגיע בסוף כל מהדורה, כשזהר מעביר את השרביט לאילה חסון. בימים נטולי ידיעות מתפרצות, רבים מעיתונאי התאגיד בורחים מהאולפן שלה כל עוד נפשם בם, ואיתם הסטנדרטים וחלק מהעובדות. כל מה שנשאר שם זה המקהלה הקבועה, מרואיינים נוחים, עימות בין הורי חטופים ואירוניה שעושה חשק לבכות.
    בשבוע הבא
    מעט האפשרויות האטרקטיביות מגיעות כולן מאותו שירות סטרימינג: ריקי ג'רוויס חוזר לבימת הסטנדאפ עם המופע "ארמגדון" (נטפליקס, 25.12); פיקאצ'ו וחבריו חוזרים למסך הקטן עם "מארחת הפוקימונים" (נטפליקס, 28.12); וברלין מ"בית הנייר" חוזר לשגע את המעריצים מסביב לעולם עם הספין-אוף המדובר "ברלין" (נטפליקס, 29.12).
    צילום בנימין נתניהו: לשכת העיתונות הממשלתית / צילום מורגן ספקטור וקארי קון: מתוך "העידן המוזהב", יס, הוט וסלקום / צילום צופית גרנט ושולי רנד: מתוך "בדרכים", רשת 13