1. למה זיכרונות נמסים
    השנה האחרונה הייתה שעתה הגדולה של תעשיית הדוקו הישראלית, וזאת למרות שהיא הייתה יותר שעת אפס: כל יצירה תיעודית משמעותית על 7 באוקטובר תצטרך להיות בעלת איזושהי פרספקטיבה, והמרחק בינינו לפרספקטיבה זהה למרחק בין "כפסע" לניצחון המוחלט. אבל גם לבוסריות הזאת יש ערך לא מבוטל - והערך הזה בלט עם יצירות גולמיות לחלוטין כמו "#נובה" (יס) מתחילת השנה או עם פרויקטים טריים כמו "אלון, אח שלי גיבור" (יס) או "חוץ. יום. שבת" (כאן 11) שממש בוימו על ידי סטודנטים לקולנוע ובכל זאת שודרו השבוע על המסך הקטן.

    פרויקט צנוע נוסף מהימים האחרונים הוא "רסיסים" (הוט), אנתולוגיה של ארבעה סרטי תעודה קצרצרים שעלתה לרגל יום השנה ל-7 באוקטובר. הרסיסים האלה מרכיבים ביחד בקושי עשירית אחוז מהחלון לנפשם של אנשי, גיבורי וקורבנות המלחמה - ולמעשה מזכירים הרבה יותר את סרטי יום הזיכרון "של פעם" - והם עוסקים בין היתר במקעקעת שורדת נובה שהופכת את הסטודיו שלה לקליניקה טיפולית לא רשמית, בסיפור אהבה בין גבר פוסט-טראומטי לכלבה או באנשים שמשום מה ראו את כל מה שקרה כאן והחליטו שהמעשה הנכון לעשות הוא להסית באכזריות נגד תושבי העוטף ולפעול להתיישבות בעזה. נכון, הסרטים של "רסיסים" נגמרים עוד לפני שמספיקים בכלל להבין אם הם עשויים היטב. אבל משהו בפשטות הזו, באופן הפסיבי שבו כל יוצר בחר לגעת בסיפור שנתקל בו, הופך אותם לעוצמתיים למרות כל ליקוי כזה או אחר.

    מה לראות?
    את "שחר אדום" (יס), עוד אנתולוגיה קצרה עם זוויות שונות ל-7 באוקטובר - אבל גולת הכותרת אצלה היא שמדובר בסדרת דרמה שכמה אנשים טובים (ושחקנים כמו יובל סמו, נעמי לבוב ויעל אבקסיס) הספיקו להרים תוך הרבה פחות מ-12 חודשים. מי שמתמצא בתעשיית הטלוויזיה יודע עד כמה מדובר בהישג הפקתי מרשים. לביקורת המלאה.
  2. אמא, אבא וכל השאר
    ההפקות המיוחדות לרגל יום השנה ל-7 באוקטובר לא היו נחלתם רק של יוצרי הדוקו. מטבע הדברים גם בערוצי החדשות השונים, שבעצמם היוו חלק משמעותי מהיום ההוא, התגייסו עם עמדות ופרויקטים ייעודיים - ומי שהשוו והעלו היו חדשות 12, שבערב שלפני יום השנה לא רק שידרו מאתר הנובה אלא נקטו צעד חסר תקדים: יונית לוי ודני קושמרו, מגישים יחד מאותו שולחן, בפעם הראשונה אי פעם. לכאורה לא מדובר בתמונה שאמורה להזיז משהו במישהו, כי הרי זה לא שאמא ואבא התגרשו ועכשיו הם חוזרים. ועדיין, מדובר באמא ואבא הטלוויזיוניים, והנה הם בהגשה זוגית.

    אז כן, יונית ודני מעולם לא הגישו יחד מהדורת חדשות מאותו אולפן - כמעט שני עשורים חלפו מאז ימי ההגשה המשותפת שלה עם גדי סוקניק, ומאז לוי וקושמרו מובילים את המהדורה המרכזית לסירוגין. במקרים מיוחדים, והשנה לא היו חסרים כאלה, אחד מהם נותר באולפן והשני משדר מהשטח. אבל לא במלחמה, לא באסון מירון, לא בליל גלנט, אפילו לא ב-7 באוקטובר עצמו (לוי הצטרפה לשידורים על הבוקר שלאחר מכן): מעולם הם לא הגישו במשותף. הקרשנדו הטלוויזיוני הזה נבנה לאורך השנה החולפת ואף לפניה, ואם שידור מזירת הנובה בערב 7 באוקטובר 2024 הוא לא אירוע שמצדיק את זה אז כנראה שלא תהיה הצדקה לכך לעולם. ולא, זה לא אומר שההגשה הזוגית חוזרת. שני החלקים האלה גדולים מכל שלם אפשרי, ומלכתחילה שידור מהדורה שלמה מהשטח הוא הפקה ענקית ששמורה בדיוק לרגעים כאלה. בעבר עוד נהגו להקים אולפני שטח ברחבת הכנסת בימי הבחירות, עד שהבינו שאם יקימו אחד כזה על כל סבב אנשים יפשטו פה רגל. מדובר באירוע יוצא מן הכלל במלוא מובן המילה, אמצעי תקשורתי שמסביר לצופים עד כמה מדובר ביום חריג. למקרה שזה לא היה ברור להם עוד קודם.
    פריים אחד למזכרת
    אז בגלל זה קוראים לזה i24NEWS: על שם 24 השקלים שהוציאו על העמדה שלהם

  3. מלחמת הדורות
    בלתי אפשרי לוגיסטית להגיע לכל השידורים, הסרטים והמחוות המפעימים של השבוע החולף. ולא רק לוגיסטית: אף נפש בוגרת לא בנויה לצרוך את כל התוכן הטלוויזיוני שעלה בימים האלה - כי כל כולו מוקדש לעבר הרחוק-קרוב שמתערבב ללא הרף גם בהווה. אבל אם יש משהו שעדיין אפשר לדבר עליו בלי שייחרש או יטרגר, זה העתיד. ליתר דיוק דור העתיד, והפלח הצעיר ביותר שלו, זה שלמעט כתבות "ריכזנו קבוצת ילדים לשאלות על המצב" נפקד מטבע הדברים מרוב הכיסוי התקשורתי של השנה הזאת.

    מי שבחרה לנקוט בגישה אחרת עם הנושא היא "היום שלא נגמר" (כאן 11), סדרת הדוקו של יוצרי "האחת" שמתמקדת אך ורק באירועי 7 באוקטובר עצמו - ועושה זאת בעזרת כמות לא מבוטלת של מרואיינים קטנטנים שזו המלחמה הראשונה עבורם. בזכות אותה החלטה, ובין כל הלוחמים, הקורבנות והחטופים, דווקא המשפט "אח שלי הקטן, בן 8, מחכה עם סכין ליד הדלת של הממ"ד" הוא זה שאי אפשר לשכוח. "לי לא מרשים לחתוך מלפפונים עם סכין בגודל הזה", מוסיף דן ססלר בן ה-12 מקיבוץ הרעים, ילד אחד מני רבים כל כך שאין שום דרך לדעת איך האירועים שעבר ישפיעו עליו. הדור הזה הוא כבר לא הדור ששמע מההורים ומהסבים על בהלת מלחמת המפרץ או על טראומת יום הכיפורים, אלא דור שחווה על בשרו יממה קטלנית עוד יותר עבור העורף שכללה גם פגיעה בבני גילם. ולחשוב שעד לפני שנה עיקר הדאגה על הדור הזה הייתה בגלל נזקי בידודי הקורונה.

    "היום שלא נגמר" לא בחרה בילדים סתם בשביל המנוע הרגשי. כמו עם פרויקטים רבים לפניה, למשל הכתבות של גדעון אוקו או הריאיון הראשון ששודר השבוע עם יובל אנגל בת ה-11 ששוחררה מהשבי, מדובר בילדים שהיו שם ואפילו תפעלו חלקים מהותיים באירוע. אם ב"האחת" דיברו חיילים שידעו בערך לאן הם נכנסים ומה הם מקריבים, פה ההקרבה פרצה את דלת הממ"ד הפיזי והנפשי כשהם עדיין במיטה. ואם בכתבות קודמות ילדי המלחמה נשאלו על המערכה במבט על, עם תשומת לב שמופנית בעיקר להשפעות אובדן החברים והפינוי מהבית, השחזור דקה-אחר-דקה שמציעה "היום שלא נגמר" מספק טלוויזיה אחרת, ספציפית להפליא ולהחריד, כזו שקשה להתאושש ממנה. איש לא יודע אם מהדור החבול הזה יצמח עוד דור נועז כמו "דור הטיקטוק" שנלחם כבר שנה שלמה, או שהשנים הספורות שמפרידות בין ילדי הקיבוץ ללוחמים והתצפיתניות יעצבו אותם מחדש. מה שבטוח הוא שאם יש דבר שאולי - רק אולי - עוד יכול לשנות את מצב הדברים כפי שהם בעולם, זה שכמה שיותר אנשים ייחשפו לילדים האמיצים והחכמים ששרדו את חורף 2023 בשביל לדבר בחורף 2024.
    בשבוע הבא
    אחרי דחייה איראנית קלה, בשלה העת לפרק האחרון בהחלט של "המפקדת" (כאן 11, 13.10); אושרי כהן מככב ב"מלך החגיגת", סרט דוקו קצת אחר על סיפורו של ממציא סם הפיצוציות (יס, כנ"ל); ועונות שניות לשתי סדרות מתוקות להפליא - "שרינקינג" הפסיכולוגית עם ג'ייסון סיגל והריסון פורד (אפל TV פלוס, 16.10); ו"אלזבת'" הבלשית עם אחת מדמויות האורח הכי אהובות ב"האישה הטובה" (יס, 18.10).
    צילום ניקולאי קולשוב: מתוך "רסיסים", הוט / צילום יונית לוי ודני קושמרו: חדשות 12 / צילום מירי מיכאלי: i24NEWS