1. כן, יש גבול לציניות
    קצת לפני שכתבי החדשות נאלצו להתעסק בשיא הרצינות בביפרים, הם כבר היו בפריסה מלאה באולפנים בגלל טכנולוגיה מעט יותר מודרנית - הפושים, ובפרט אלה שבישרו על חזרתו המסתמנת של גדעון סער לממשלה, הפעם על חשבון שר הביטחון גלנט. והאירוע הזה העמיד כמעט את כל העיתונאים, וכמובן שגם את כל האזרחים, בפני המשאב הישראלי שאין שופע ממנו: הפוזיציה. חלק ניסו להסביר לעצמם למה מותר לדרוש החלפת ראש ממשלה אבל אסור להחליף שר ביטחון, אחרים ניסו לחשוב למה התנאים מאפשרים פיטורי שר בגלל התפתחות שטרם קרתה אבל בשום פנים ואופן לא מאפשרים פיטורי מנהיג על ידי העם בגלל מחדל שתכף מציין שנה.

    ומול הבלבול הזה אין מנוס מכמה קצרים, כשהבולט והמקומם מכולם הוא ללא ספק המונולוג הדרמטי שנשא אלון בן דוד בשעת השיא של חדשות 13: "הוא לא באמת בקיא במערכת הביטחונית", תיאר את השר הפוטנציאלי (כנראה שבניגוד לאלוף במיל' ליברמן או לשר חסר הניסיון שקנה את עולמו רטרואקטיבית בתקשורת בזכות כיפת ברזל), ועוד הוסיף הקנטה על כך שהוא "לא יודע להבדיל בין גדוד לאוגדה" למרות שהוא מן הסתם יודע. אחר כך בן דוד דיבר על הצורך בתקופת חפיפה לאותם שרי ביטחון אזרחיים, כולל הביטוי הבכלל-לא-מסית "שכר לימוד שישולם בדם של בנינו ובנותינו". וככה, במונולוג היסטרי שהשיג רק ליבוי של הצופים ולא חלילה תיווך להם את המציאות באמצעים ענייניים, מי שאמור להיות עיתונאי מנוסה גם יצא מפרופורציה וגם נתן תחמושת מיותרת לינון מגל והאובססיביים האחרים. וכל זה, יש להזכיר, בשמו של שר ביטחון שנושא בדרכו באחריות לא מבוטלת על האסון ההוא והמחדלים העוקבים. אם "יש גבול לציניות", כפי שבן דוד הזדעק בהמשך השידור (ופיטורים שכאלה אכן חוצים אותו), עדיף שלא יחצה אותו עם כזה שער עצמי.

    מה לראות?
    את "איפה תלכי" (יס והוט), סרט דוקו קצר שעוד לא נמצאו המילים שיתארו עד כמה הוא טוב. ג'יזל ורינה בנות ה-85 וה-84 פונו משדרות לתל אביב אחרי 7 באוקטובר - והתוצאה היא סרט שמספר סיפור של מאות אלפי ישראלים אחרים, ועושה את זה בכמויות בלתי סבירות של חן. וגם באמצעות צילום שאין לתאר. לביקורת המלאה.
  2. הסוס שלא נגמר
    אפילו בסטנדרטים בריטיים, שהם כידוע הגבוהים מכולם, ל"סוסים איטיים" (אפל TV פלוס) יש מקום בטוח בפסגה. וזה לא רק בגלל האופן שבו מותחן הריגול עם גארי אולדמן העצום יודע לתרגם את סדרת הספרים הקיימת למסך כבר ארבע עונות ברצף - אלא העובדה שארבע העונות הללו עלו למסך אחת אחרי השנייה, ושבגללה מדהים להיזכר שעד לפני שנתיים וחצי "סוסים איטיים" בכלל לא הייתה דבר בעולם. אבל דווקא בעונה שהיא ככל הנראה הטובה ביותר שלה (וזה נאמר על סמך צפייה בכולה, לא רק בפרקים שכבר שודרו), היתרון המובנה של "סוסים איטיים" הוא קצת בעוכריה.

    תפקוד השיא של האנשים שמאחורי "סוסים איטיים" מוביל לכך שכל עונה שלה כבר נגמרת עם טריילר לזו שאחריה. ובסוף העונה הקודמת, כשצפינו בדמותו של ריבר (ג'ק לאודן) וזמן המסך הנרחב שצפוי לו, לא נותרה איזושהי סיבה להיות במתח בעונה הנוכחית - שם חיכו עד סוף פרק הבכורה בשביל לגלות לנו שריבר לא נורה למוות על ידי סבא. בפרק ששודר השבוע, עם עוד "חטיפה" של ריבר שהתבררה מהר מאוד כמהומה רבה על לא מאומה, "סוסים איטיים" גם המשיכה את ההתעללות הבלתי נגמרת באחת הדמויות הכי טובות בה וגם ניסתה שוב (וכשלה, שוב) להתל בקהל. האם זה היה הכרחי? ממש לא בטוח. הסדרה יודעת להתל במספיק הזדמנויות אחרות, וחלק גדול מהתענוג בצפייה בה נובע מדמויות כמו הו האדיר (כריסטופר צ'אנג) או השושבינה הנצחית טברנר (קריסטין סקוט-תומאס), לא מהמתח. ולכן "סוסים אייטיים" היא מסדרות היוקרה הבודדות שצריכות לפעול הפוך ממקבילותיהן: לא להרוג אף דמות ראשית, ואפילו לא לגרום לנו לחשוב שאחת מהן מתה. פשוט לזהות מחדש את מה שכל כך עובד בה, ולהשאיר אותו בדיוק ככה.
    פריים אחד למזכרת
    תודה לפנינה רוזנבלום, תודה לתערוכה החדשה על חייה, ותודה ל"ערב טוב עם גיא פינס" על הכתבה שהפגישה אותה לראשונה עם קיר שכולו מחווה לבקבוק קרם הגוף המיתולוגי שלה.

  3. פיקוד מרכז
    ההפתעה הגדולה של טקס האמי שנערך השבוע בכלל לא הייתה אמורה להיות הפתעה: "האקס", סדרת הקומדיה הטובה של השנה, זכתה בפרס סדרת הקומדיה הטובה של השנה. אבל ההפתעה הזאת נגרמה דווקא בגלל זהות המפסידה - "הדוב" (דיסני+) המהוללת (שהתחרתה על עונתה השנייה והמצוינת, לא השלישית והמתישה), שבחודשים האחרונים מוציאה את אנשי ומבקרי הטלוויזיה מדעתם בגלל בחירתה להתחרות באמי כקומדיה בשעה שהיא עונה על כל הפרמטרים של דרמה. ולמרות שחמישה משחקניה זכו בפסלונים על תפקידים שאין בהם ולו בדיחה אחת, אי אפשר שלא לראות את ההפסד של "הדוב" בקטגוריה הגדולה מכולן כאקט של נקמה.

    הספק-תעלומה ספק-שערורייה של "האם 'הדוב' היא דרמה או קומדיה" עלולה להמשיך להעסיק את תעשיית הטלוויזיה כל הדרך לשנה הבאה - רק שהתשובה עליה כבר נמצאת במרחק 15 שעות טיסה מלוס אנג'לס, וממש כאן. "המפקדת" (כאן 11) הישראלית, ששומרת על רמה גבוהה ואפילו גבוהה מאוד בעונתה האחרונה שמשודרת כעת, מציגה יותר הומור ממסעותיו הקולינריים של כרמי ברזאטו אבל גם דרמות אנושיות שמתעלות על אלה שלו. היוצרים עטרה פריש וניר ברגר הבינו מהרגע הראשון את הקסם העדין והשברירי של הדרמה הקומית שהיא מאוד דרמטית ומאוד קומית, וזה מתבטא ביתר שאת בעונה הנוכחית. עונה שעם כמה שכיף להמליץ עליה, בכל זאת צריך להזכיר למומלצים שהיא לחלוטין לא הקומדיה הצבאית המצחיקה בקול רם של "אפס ביחסי אנוש" ו"האחיות המוצלחות שלי", כפי שהם עלולים להתרשם מהפרומואים.
    למרות שמינון הבדיחות ירד משמעותית מאז עונת הבכורה של "המפקדת", הקאסט הגדל-תמידית שלה עדיין ממשיך להתרחב עם עוד ועוד דמויות קומיות לחלוטין: שלושת הטנוריות העצלניות שהן המ"כיות של מחלקה 3 (רדה קנטרוביץ', ליהיא ברוך ונועם מזרחי), אלופת ישראל בהשלכת ציוד משרדי ליבנת (טליה ברטפלד) או יוגב (נועם אימבר) שובה הלב ובעל המשרד החדש. דמויות אחרות, ותיקות יותר - למשל כפיר (דור הררי), טולי (נועם לוגסי) או אפילו נועה (אלונה סער) - הן כבר כאלה שלחלוטין מסתובבות במחוזות הדרמה, ואת נקודת האמצע אפשר למקם בין שתיה ידיה של חגו (גל מלכה). יד ימין עדיין מפלחת קרמבואים, יד שמאל מתחילה להבין מה ברקע שממנו באה הוביל להחלטה שלא להוציא אותה לקורס מ"כים ולהשאיר אותה במפקדה. עכשיו לכו תצפו מהשילוב הכל כך ייחודי הזה להתחרות ברצינות מול קומדיה מוחלטת כמו "קופה ראשית", או לחילופין מול דרמות חמורות סבר כמו "מנאייכ" ו"אינדל". 

    מזלה ש"המפקדת" הוא שגם בישראל קצת התבלבלו בכל הנוגע לגבולות הקומדיה בטקסי הפרסים - ולכן עונתה הקודמת זכתה בפרס האקדמיה לדרמה קומית או קומדיה מתוקף הייתה סדרה טובה מכל היתר. רק שהעונה שלפניה הייתה מהבודדות שזכו לחוות על בשרן את המוצא לסוגיית "הדוב", שמשום מה נזנח אחרי שנתיים רצופות שחגגו אותה ואת "חזרות": פרס לדרמה הקומית הטובה ביותר, בנפרד מהדרמות והקומדיות הטהורות. נכון, אלה עוד קטגוריות באירועים שמלכתחילה סובלים מהימרחות כרונית, אבל לטקס האמי יש מספיק פתרונות. למשל להיפרד אחת ולתמיד מפיקציית "הסדרה המוגבלת או האנתולוגיה הטובה ביותר" שמתבססת יותר ויותר על מותגים קיימים ("הלוטוס הלבן", "בלש אמיתי", "פארגו") והשנה כמעט נפלה קורבן להונאת קטגוריות של "שוגון". כי בדיוק כמו "המפקדת", "הדוב" אמורה להתקיים בטריטוריה נפרדת מדרמות מלחמה תקופתיות וסיטקומים עמוסי פאנצ'ים, לא בגלל שהיא פחות טובה אלא בגלל שהיא פשוט משחקת על מגרש אחר, שלישי, ראוי לא פחות. זה חלק מהתקדמות סבירה וטבעית של הטלוויזיה בעידן פוסט-תור הזהב, ובניגוד ליוזמות לאחד את קטגוריות המשחק המגדריות אין כאן שום אופציה לתלונות על טרלול פרוגרסיבי. סתם היגיון בריא ש"המפקדת" הבינה בכוחות עצמה.
    בשבוע הבא
    צופית גרנט חוזרת עם "אבודים" שמפה לשם כבר נמצאת בעונה ה-17 שלה (רשת 13, 22.9); חנוך דאום יוצר ומשחק - בתפקיד עצמו - בסדרה הקומית "החיים הם תקופה קשה" (קשת 12, 23.9); "משפחת צוויפלר" היא דרמה קומית משפחתית ויהודית מגרמניה, עם קאסט שכולל את מייק בורשטיין ומארק איווניר (הוט, כנ"ל); אלן דג'נרס הסמי-מבוטלת מציגה את "אלן דג'נרס: לאישורך", שאמור להיות מופע הסטנדאפ האחרון שלה (נטפליקס, 24.9); וגמר "המירוץ למיליון", כי תכף חגים וחייבים לסיים עם כל הריאליטי (קשת 12, 25.9).
    צילום אלון בן דוד: חדשות 13 / צילום גארי אולדמן: מתוך "סוסים איטיים", אפל TV פלוס / צילום פנינה רוזנבלום: מתוך "ערב טוב עם גיא פינס", קשת 12 / צילום נועם לוגסי, גל מלכה וטליה ברטפלד: מתוך "המפקדת", כאן 11