1. שטויות ברסק
    לא נתניהו, לא לפיד, אפילו לא בן גביר: הפוליטיקאי שעורר הכי הרבה מחלוקת השבוע הוא דווקא רובי ריבלין. והוא הרוויח את זה ביושר - גם אם הקלטת הקריינות לקמפיין החדש של חברת יכין לקחה עשר דקות בלבד, עדיין מדובר בבזבוז זמן משווע מצדו של נשיא המדינה לשעבר. ובכלל, "פרסומת לרסק עגבניות" היא דבר שלא צריך להופיע בלו"ז של אף סמל שלטון, לא בהווה ולא בדימוס. ריבלין יכול להתפייט עד מחר על התוצרת החקלאית או להתחרט בדיעבד, וזה לא משנה כמה כסף הוא קיבל על החלטורה (המון) וכמה מתוך זה הוא תורם (הכל). מדובר בפדיחה.

    מצד שני, אין מה לבוא בטענות לאנשים שמאחורי הקמפיין, משרד פרסום שבאופן סמלי למדי נקרא "הקרקס". ניסו להשיג את ריבלין, הצליחו, לא אשמתם שהוא לא שמר על איזשהו סטנדרט. וגם אין מה להשוות לחלטורות עבר של הנשיא, שעוד כשהיה בתפקיד הקליט הוראות בקולו לאפליקציית ווייז: עליה אנחנו לא בדיוק משלמים, אין לה מתחרים משמעותיים או אפשרות להעלות מחירים לפני החג, ובעיקר - 2018 איננה 2024. ב-2024, ריבלין היה צריך לדעת שהדבר הראשון שהצופים ישאלו זה אם אין לו משהו יותר טוב לעשות בפנסיה. הסברה, דיפלומטיה, או סתם התנדבות בשטח. אף אחד לא מצפה מהקשיש החביב בן ה-84 להסתובב בעצמו בשדות של מותג הרסק האהוב עליו, אבל בין זה לבין הפסקת הפרסומות בפריים טיים יש דרך ארוכה. ואם כל כך דחוף לו להשיל מעצמו את עול הממלכתיות, אולי שבתור התחלה יספר למי הוא ממליץ להצביע.

    מה לראות?
    את "ג'רוד" (יס, הוט וסלקום), סדרה שאין דרך להגדיר ביצירתו ובכיכובו של הקומיקאי ג'רוד קרמייקל. זו יצירת דוקו אוטוביוגרפית, שלפעמים נראית מתוסרטת וקומית, וצריך להודות שפה ושם יש בה אפילו כמה אלמנטים פורנוגרפיים. אבל מפרק לפרק "ג'רוד" הולכת ומסתמנת בתור פיסת דוקו-ריאליטי יוצאת דופן, כזו שלוקחת קומיקאי שבקושי שמעתם עליו וגורמת לכם להתאבסס לכל מה שקורה לו בחיים - ולפעמים גם בתחתונים. לביקורת המלאה של מיכל ישראלי.
  2. האישה הטובה מדי
    בדרך להכתרתה כהצלחה, כל סדרת ספין-אוף צריכה לעמוד באחד משני מבחנים: או שהיא תמשיך את הצביון של אחותה הגדולה ותנסה להשביע את רצון המעריצים, למשל "בית הדרקון", או שהיא תהפוך ליצירה שעומדת בפני עצמה בסגנון "סמוך על סול". "אלזבת'" (יס), הספין-אוף החדש ל"האישה הטובה" (שכבר קיבלה את "הטובות לקרב"), היא דוגמה טרייה לקבוצה השנייה - המעריצים יכולים לאהוב ויכולים להתאכזב, הם לא בהכרח הקהל. כי בסדרה התורנית, שמתמקדת בדמות מהמקור בגילומה של קארי פרסטון, נרשם יו-טרן מובהק משיקגו לניו יורק וממשרד עורכי הדין לזירת התעלומות הבלשיות.

    שיקולי לוח השידורים מעבר לים אילצו את "אלזבת'" לצאת לפגרה ארוכה מיד אחרי פרק הבכורה, אך בימים אלה היא חוזרת למקום שבו עצרה עם כוחות מחודשים ומלתחה עוד יותר מופרעת. ובכלל, נראה שהבאזז החיובי וזמני ההפקה הקצרים סידרו לה אחלה כוכבים אורחים להמשך העונה: ג'יין קרקאוסקי ("רוק 30"), ג'סי טיילר פרגוסון ("משפחה מודרנית"), רטה ("מחלקת גנים ונוף") ובקרוב גם קיגן-מייקל קי ("קי ופיל") ואריאן מואייד ("יורשים"). עם פורמט "קולומבו", שבו זהות הרוצח נחשפת על ההתחלה וכל הפרק עוסק בניסיונות של הבלשים למצוא אותו, "אלזבת'" אכן מריחה כמו טלוויזיה של פעם - אבל בקטע טוב. ופרסטון, שמגלמת ילדה בת חמש שכלואה בגוף של אישה בת 50, היא בדיוק משב הרוח התמים שנדרש בין כל הבלשים העייפים והמעייפים. אז נכון, טלוויזיה מצוינת היא כזאת שמלווה את הצופים גם אחרי כתוביות הסיום. "אלזבת'" רחוקה מזה, זה ברור. ההצטיינות שלה היא פשוט בפלנטה אחרת לגמרי: זו של הפיל-גוד.
    פריים אחד למזכרת
    סיכויים למבוכה מתוכנת הבינה המלאכותית של "רוח צפונית" (הוט), סדרת הדרמה על 8200 עם התזמון הגרוע בעולם: 100%.

  3. החטופים, הגיבורים והתמי 4
    בשבוע שעבר, רגע אחרי עוד סשן שכנוע המשוכנעים מפי נדב ארגמן, אילנה דיין הטילה פצצה: בזאת הסתיימה עונת השידורים ה-30 של "עובדה" (קשת 12), שעלתה פחות משבועיים אחרי 7 באוקטובר וגיבשה את עצמה תוך כדי תנועה. זו עונה שהייתה אמורה להיראות אחרת לגמרי, ובודדים יודעים מה חיכה בה. אולי המשך הליווי של שירה איסקוב, אולי תשובות על טביעת סוכני הביון באיטליה. אבל הכל נעצר ברגע שבו גם החיים נעצרו, ובמשך 20 תוכניות כמעט רצופות זיהו ב"עובדה" את מה שלא מספיק גופי תקשורת ודוקו זיהו בחצי השנה האחרונה - עכשיו זה הזמן למלחמה, ורק למלחמה. אפילו כשקצב האירועים מוריד הילוך, אפילו כשצצות פרשות אחרות ומסעירות בפני עצמן. כמעט 200 ימים אחרי השבת ההיא, ועם 133 חטופים שעדיין שם, מערכת עיתונאית אחראית לא יכולה ולא אמורה להמשיך הלאה בלי להמשיך לספר מה קרה. ובעיקר בלי לשאול למה.

    להחמיא לעשייה הטלוויזיונית של "עובדה" זה כמו להמליץ לאנשים לנשום אוויר. זה שם, זה ברור, זה מובן מאליו. האיכויות התיעודיות שהובילו אותה לפסגת היצירה הישראלית אינן דבר חדש, בניגוד לעולם שלם של סיפורים שנכנס לחיינו בבת אחת: חלק גדול מאתוס המלחמה נבנה בזכות הסרטים עוצרי הנשימה עם החטופים ששוחררו, בין אם אלה סבתת הברזל יפה אדר, האחות נילי מרגלית, איתי ומיה רגב הצעירים או אביגיל עידן בת הארבע. היו גם הכתבות שעזרו לעצב כמה מגיבורי המלחמה הזאת, שגיבורים לא חסר בה. מלוחם צעיר כמו עידו סומך, דרך תא"ל ברק חירם ועד הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט שדיבר לראשונה על ההקרבה הקשה מכולן. והרבש"צית ענבל ליברמן. ואבי ג'יאן ואבי יודקובסקי מ"איחוד הצלה". והנגדת ו'. או גלית ולדמן, מהאמהות השכולות הכי פחות שגרתיות והכי מעוררות השראה שנראו כאן. כל רגע, כל פריים, היה סיפור שאפשר להתעכב עליו. אפילו אם מדובר באזרח עזתי שתועד במצלמות האבטחה יוצא מאחד מבתי העוטף עם מכשיר תמי 4.

    "עובדה" כמובן איננה לבד. קצרה היריעה מלהכיל את כל הכתבות המפעימות ששודרו ונכתבו בחצי השנה האחרונה. גם בקרב מקבילותיה המיידיות, תוכניות התעודה "המקור" (רשת 13) ו"זמן אמת" (כאן 11), היו פנינים עיתונאיות כמו מאבק המשפחה של ירדן רומן-גת או עדויות מפי התצפיתניות הראשונות ששברו שתיקה. אבל בניגוד לדיין ושות' אלה פזלו בשבועות האחרונים הרחק מאוקטובר, בין אם מדובר בפרויקט המוצלח "גם אני הילה צור" או ב"תחקיר" המוצלח פחות של "זמן אמת" על הנעשה במשטרה. וכאן טמון היתרון של "עובדה" על פני מתחרותיה ויתר גופי העיתונות והתעודה. יתרון שהפך אותה לקפסולת זמן מקיפה, מסעירה ואחראית של המלחמה הזאת, והביא את המוסד הוותיק לשיא חדש. כי אלה לא רק הסיפורים והסרטים, אלא עצם הבחירה להמשיך להתעסק באותו יום, באותן שעות, גם חצי שנה אחר כך - ועל בסיס שבועי. ההיסטוריה תזכור לטובה את ההחלטה הזאת, בימים שבהם המחדלים והחטופים מפנים את מקומם בליינאפ לריצת האמוק המוכרת בעקבות עוד סערה זוטרה. כי אם מישהו היה כאן ב-7 באוקטובר ולא הבין שדברים יצטרכו להשתנות, באופן הכי עמוק וא-פוליטי שיש, אולי הוא לא באמת נמצא כאן.
    בשבוע הבא
    דווקא בימי פגרה טלוויזיונית, "בואו לאכול איתי" מרימה את כפפת התנור עם שבוע אולסטארס כשר לפסח (כאן 11, 21.4); "הג'ינקס", הסדרה שבגללה כולם מכורים לפשע אמיתי כבר עשור, חוזרת עם עונה שנייה שאת הסוף שלה דווקא אפשר לספיילר: רוברט דרסט איננו (יס, הוט וסלקום, 22.4); והיקום של "סנדמן" מביא למסך הקטן עוד עיבוד לקומיקס מאת ניל גיימן - "בלשי הרפאים" (נטפליקס, 25.4).
    צילום רובי ריבלין: כאן 11 / צילום קארי פרסטון: מתוך "אלזבת'", יס / צילום "רוח צפונית": מתוך "רוח צפונית", הוט