1. עוד סקנדל בפסטיבל
    טיפ לחובבי הדוקו שלא מוצאים את הידיים והרגליים מול הרשימות הבלתי נגמרות של שירותי ה-VOD: אל תעניקו יותר מדי משמעות לפוסטרים שמבשרים על כך שסרט מסוים זכה בפרסים מסוימים. נכון, תמיד קיים דיסוננס לא מבוטל בין טעמו של הקהל לטעמם של אניני הטעם, אבל בגזרת הדוקו הפער הזה בולט במיוחד. הפרסים, כך נדמה, מחולקים על תחקיר ועל תעוזה - כן, אפילו על פוליטיקה - ולא על נגישות או חוויית צפייה. שניים מזוכי אותם פרסים ששודרו השבוע בטלוויזיה, "המשפט האחרון של קפקא" (כאן 11) מפסטיבל חיפה ו"המושל" (יס) מפסטיבל דוקאביב, מדגימים זאת נפלא.

    נוסחתי, היסטורי לעייפה, נטול עוקץ משמעותי: "המושל", סרטה של דנאל אל-פלג, לא נכשל במבחן הערכי אלא במבחן הקולנועי. לא סתם הדברים העיקריים שזוכרים ממנו הם מכתבי הזימה והציטוט המחריד "התימנים הם גזע מצוין", שקשורים למישור המשפחתי של הסרט ולא למישור הלאומי. "המשפט האחרון של קפקא", שביים אלירן פלד, הוא המקרה ההפוך והכל כך מתגמל, מקורי, מוצדק וייחודי. והיו השנה עוד סרטי דוקו מומלצים, חלקם הפסידו לאותם סרטים ואחרים הוקרנו במסגרות נפרדות, ביניהם "החיידר" (הוט) שעוסק בהתעללויות במערכת החינוך החרדית ושודר השבוע אף הוא. סרטו של מני פיליפ, עם משתתפים כמו כוכב האונליפאנס דור קליין ועיתונאי הרשת דניאל עמרם, אכן רפטטיבי ואכן היה זקוק למקצה שיפורים משמעותי. אבל ההישגים העיתונאיים שלו לא נופלים מאלה של הסרטים המהוללים והמאכזבים - וחשוב לזכור את זה כשמסגרות הפסטיבלים היענו-נכונות מתנוונות לכיוונים מאוד צפויים.

    מה לראות?
    את "מגרש הרוסים" (כאן 11), שלמרות השתפכויות המבקרים עולה חשש ממשי שרייטינג מינימלי וגיבורים יוצאי דופן בנוף יגרמו לה להיעלם בתוך סבך הדרמות הישראליות - וגם להישכח בדרך לטקס הפרסים השנתי הבא (עוד על כך מיד). ולמה אותו חשש? כי מפרק לפרק ניכר שמדובר באחת הסדרות הכי חכמות, מסוגננות ועוכרות שלווה שמשודרות כאן עכשיו. לביקורת המלאה.
  2. התעלמויות פליליסטיות
    אלא אם יש שמאלני תורן לצוד, לישראלים לא אכפת במיוחד מטקסי הפרסים - ובטח שלא מהטקסים המקומיים. אבל השבוע בכל זאת פורסמו המועמדים לפרסי האקדמיה לטלוויזיה, ולא יזיק להאיר בזרקור כמה שמות שחברי האקדמיה (שביניהם נמנה הח"מ) דווקא פספסו בשלב סיכום ההצבעות למחזור הנוכחי. למשל, לא ברור למה "אינדל" (הוט) המצליחה ו"מנאייכ" (כאן 11) העוד יותר מצליחה נעדרו מקטגוריית סדרת הדרמה, בטח בהתחשב בכמה יציאות די בינוניות שניצבות לצדן, כשכעת החמישייה הסופית נראית כמו חמישיית ישראל הראשונה. ובעוד שבקרב השחקנים הראשיים ניכר טוב טעם בבחירות, מאכזב לראות שבגזרת שחקני המשנה לא נמצא מקום לשמוליק רוזנברג שהפתיע בענק ב"טיטו ורוחו" (הוט), לנאיה בינשטוק שהצילה את העונה השנייה של "בלקספייס" (רשת 13) ולשי חי מאותה "אינדל".

    כיאה לשנת מלחמה שנייה, בעוד שבקרב סדרות הדרמה נרשמה תחרות קשה - אצל סדרות הקומדיה היה היצע מצומצם שגרם לכך שבחלק מהמקרים כל המתמודדים עלו ישירות לשלב הבא. ובכל זאת, טוב ש"ברלין בלוז" האינטימית ו"בקרוב אצלי" הצבעונית נכנסו לשם, ונכנסו בענק. "טיטו ורוחו" המופתית בולטת בהיעדרה גם בפרסי הבימוי, הצילום והליהוק, בטח אם במקרה האחרון "קופה ראשית" כן השיגה מועמדות תמוהה. על איזה ליהוק היא מועמדת בדיוק, זה של קומץ כוכבים אורחים נשכחים מהעונה המיליון שלה? ובכל מקרה, הקומדיה האמיתית היא האופן שבו "הפליליסטיות" (רשת 13) נפלה בין הכיסאות: משום מה היא הוגשה על ידי הערוץ לקטגוריית הדוקו חמורת הסבר, לא קטגוריית הדוקו-ריאליטי הכיפית כפי שהגיוני היה לחשוב (ושבה אפילו הגיע לה לזכות), ולכן לא קיבלה כלום. לתשומת לבם של מנהלי התוכן שם, שכבר הפגינו השבוע כמה כשלים בניהול.
    פריים אחד למזכרת
    רגע אחרי הזכייה בטקס האוסקר (יס), אדריאן ברודי יורק את המסטיק שהיה לו בפה וזורק אותו לבת זוגו - שהיא גם אשתו לשעבר של הארווי ויינשטיין, מה שרק הופך את כל זה לעוד יותר יפה.

  3. הפנים והשמות, התחקירים והתמונות
    זה היה שבוע של תחקירים, בעיקר של צה"ל והשב"כ ועוד כמה טלוויזיוניים. והמשותף לכל אותם תחקירים ביטחוניים, הוא שהם לא חידשו כלום באופן מהותי. זה לא אמור להפתיע: מאז 7 באוקטובר עיתונאי ישראל עושים עבודה מצוינת כשהם לא עסוקים רק בעצמם, והתחקירים הפורמליים כרוכים בשורת מכשולים בירוקרטיים מתבקשים המאלצים אותם להתארך זמן רב. זו גם הסיבה שבין המסתייגים הפומביים מוועדת חקירה ממלכתית נמנים אפילו אנשים כמו אמנון אברמוביץ' - החשיבות הסמלית ברורה, ונדרשת על ידי רוב מוחץ לא משנה איך משחקים עם הסקרים, אבל מדובר יהיה בהליך מסורבל ומסואב שיימשך שנים. אין ברירה אחרת כשהמחדל הוא כל כך חמור ומקיף, ואין ספק שיהיו המסקנות אשר יהיו, הן בכל מקרה יקועקעו על ידי בעלי אינטרסים שונים. ואם אפשר ללמוד משהו מהררי המילים שפורסמו השבוע, זה את מה שלמדנו שוב ושוב בעת האחרונה ומתבטא למשל בסרט הכפול על מוצב נחל עוז ב"עובדה" (קשת 12). בסוף, אין תחליף לפרצופים.

    פרויקט הענק שהוביל העיתונאי אייל גונן - יסודי, הישגי, סוחף ומרגש - הוא כרוניקה של הפסד שנגזר מראש, ושל גבורה בלתי נתפסת כדי לנסות בכל זאת לצמצם אותו. ולמרות שהפעולות בשטח היו ידועות במידה כזו או אחרת, הן מתעצמות פי מיליון כשהן מוצגות לצד פנים, צילומים, הקלטות ואפילו האלמנטים הטלוויזיוניים של מוזיקה מתאימה וצילום נכון. פתאום באמת מבינים למה הקצין שילה הר-אבן שנפל בקרב הומלץ לקבלת עיטור העוז, פתאום מבינים שפצוע "פשוט" כמו הסמג"ד ניר בוימפלק שחטף קליע אחד בלבד (ואחד נוסף ברגל) עדיין בקושי יכול לדבר, פתאום מבינים מה זה ה"דייגו" הזה מהקלטות התצפיתניות ששילמו בחייהן. ובין כל מה שקרה במוצב ההוא, ש-54 מאנשיו כבר אינם ובין אלה שניצלו היה חייל מנהלה עם קומקום רותח, ישנה התמונה מהשבי של מתן אנגרסט שפורסמה לראשונה. בריאליטי המקולל של ישראל, כששלב ב' או הארכת שלב א' כמעט ולא נראים באופק, זהו הפריים הפותח של עונה חדשה.

    בלי נשים, חיילות או קשישים חיים, אך עם 24 מקרים הומניטריים למהדרין, קל להבחין בתחלופה מסוימת שחלה באולפנים. עינב צנגאוקר עדיין שם, דמות ראשית בתסריט אכזר שהיא נקלעה אליו בניגוד לרצונה. אבל פתאום כל המדינה מתקשה לנשום במחשבה על מה שעובר אלון אהל - חטוף שעד כה נדחק לשולי הסיקור התקשורתי, וכעת אי אפשר להתעלם ממנו אחרי הראיונות המטלטלים עם הוריו והעדויות שהביאו חטופים משוחררים כמו אלי שרעבי (אפרופו סיפורים שמקבלים חיים רק ברגע שיש להם פנים). ולצד מתן ואלון יש גם את בר, את איתן, את אלקנה, את רום, את נטפונג, את אביתר. סיפורי גבורה ואימה, שהפנאי היחסי והתמונות החדשות בחלק מהמקרים מעניקות להם נפח גדול הרבה יותר מבעבר.

    השמות הופכים לסיפורים, הסיפורים הופכים לתמונות, ושלב א' שהסתיים הפך עשרות מאותן תמונות (בהן כאלה שבקושי נכחו בתקשורת עד אותה עת) לפנים, לאופי, לקולות. לחיוך של עומר שם טוב, להומור של עופר קלדרון, לשלוש האצבעות של אמילי דמארי, למבטא של איתן הורן. ולמבטא של קית' סיגל, מי שעד שחרורו בחודש שעבר שמענו רק את משפחתו - וכחלק מהפרויקט של "עובדה" נפגש עם משפחתו של מתן אנגרסט והביא לה אות חיים עשיר ומדאיג, אך מעורר תקווה, ממנו. כמו אחרים, עכשיו מתן הוא סיפור ותמונה, עדיין שם ועדיין דו-ממדי בלבד. הדברים שצריכים להיעשות כדי שסיפור השבי שלו לא יישאר דו-ממדי, כפי שקרה לאוהד יהלומי או לאורי דנינו ז"ל, ברורים לכולם. לא צריך היה להיחשף לנתוני הרייטינג ההיסטוריים מהשבוע שעבר בשביל לדעת שהריאיון עם אלי שרעבי ב"עובדה" ריתק מדינה שלמה. הרוב המוחץ שרוצה ועדת חקירה כלשהי, כנראה שממלכתית, הוא אותו רוב מוחץ שרוצה לגלות עוד ועוד על הגיבורים העל-טבעיים שנבראו במלחמה. ההקלטות והצילומים מהקרב על מוצב נחל עוז מגלות שגם מתן אנגרסט הוא כזה, הוא ועוד 23 חטופים חיים שנמצאים בעזה כבר רבע מתקופת השבי של גלעד שליט. בינתיים הם רק תמונה.
    בשבוע הבא
    רותם סלע מלווה קבוצת מראיינים על הרצף האוטיסטי בתוכנית "ריאיון מיוחד" (קשת 12, 10.3); הקומדיה "משפחת ג'מסטון" מבית HBO חוזרת לעונה רביעית ואחרונה (יס, הוט וסלקום, כנ"ל); פרק הסיום של "תחריר" (יס, 11.3); הגאון המוזר ג'ון מולייני ממשיך לאתגר את תעשיית הלייט-נייט, הפעם בפורמט שבועי עם "כולם בשידור חי עם ג'ון מולייני" (נטפליקס, 13.3); הפרק האחרון בהחלט, כלומר ממש ממש ממש האחרון ומי האמין שיום אחד זה באמת יקרה, של "סברי מרנן" (קשת 12, 14.3); והחיפושיות הישראליות מקבלות את סדרת הדוקו שמגיעה להן ב"כוורת - נתתי לה חיי" (כאן 11, 15.3).
    צילום דניאל עמרם: מתוך "החיידר", הוט / צילום "אינדל": מתוך "אינדל", הוט / צילום אדריאן ברודי: מתוך טקס האוסקר, יס / צילום ניר בוימפלק: מתוך "עובדה", קשת 12