1. עדות שמיעה
    רק לפני שבוע נכתב כאן על "שיר אחד" (כאן 11), הדוגמה הטרייה ביותר לטלוויזיית פודקאסטים, והנה צצו עוד שתי תוכניות חסכוניות להפקה: הראשונה היא "שיחת נפש" (הוט), גלגול מודרני לתוכנית הראיונות המיתולוגית של פרופ' יורם יובל - שמה שמודרני בו הוא שהסט המעוצב הפך לאולפן פודקאסטים מושכר. ספיישלי העצמאות של "שיחת נפש", שהתמקדו ב-7 באוקטובר וגולת הכותרת שלהם היא השיחה עם החטופה ששוחררה דניאל אלוני, המשיכו להיות מעמיקים, נוגעים ללב ונטולי פגמים מבחינה היכולת להיסחף אחר הסיפורים והפרשנויות עליהם. אבל פודקאסט מצולם הוא עדיין פודקאסט מצולם, וזה בולט בעיקר כשאחרים בוחרים לשדרג את זה.

    בזמן שיובל ציין עצמאות, בן שני - עיתונאי "עובדה" ואיש שלא מסוגל לעשות טלוויזיה שאיננה מרגשת עד דמעות - ציין את יום הזיכרון. "תשמעו סיפור" (כאן 11), תוכנית הראיונות החדשה שלו בתאגיד, מקדישה את כל עונתה הראשונה לשבת השחורה ההיא. ובסנוניות הראשונות ששודרו השבוע, עם איילת אפשטיין מכפר עזה ויאיר אביטל מכיתת הכוננות של בארי, המיקרופונים המסיביים לא הותירו מקום לספק: מדובר בתשתית פודקאסטית למהדרין. אבל גם בלי צילומים מחוץ לאולפן, "תשמעו סיפור" לא מסתפקת בהודעות טקסט והקלטות קוליות כדי להחזיר את הצופים לזירה. איורים יפהפיים, מהסוג שהלך והשתכלל בחודשים האחרונים (למשל בריאיון של החטופה מירב טל עם איתי אנגל), מתגלים בתור החתיכה החסרה בפאזל שאף אחד לא חשב שנצטרך להרכיב. יהיה מעניין לגלות איזה סיפורים ואיזה אנשים תוכניתו של שני תביא בהמשך, רק שכמו ש"עובדה" השכילה להבין לאחרונה, כרגע יש מספיק פצעים טריים לחפור בהם. פצעים כל כך כואבים, שכנראה עדיף לנפש להסתפק בציור שלהם.

    מה לראות?
    את העונה החדשה של "Hacks" (יס והוט) - ובכלל, אם בטעות עוד לא עשיתם את זה, אז את הסדרה כולה. בין שלל קומדיות ששכחו להצחיק, "Hacks" מעלה על נס את תעשיית ההומור, ולא משלמת על זה טיפת מחיר בגזרת הרגש. אחרי צפייה מראש בעונה כולה, אפשר להבטיח: אחת הסדרות המצטיינות של 2021, שהמשיכה להיות אחת הסדרות המצטיינות של 2022, תוכתר גם לאחת הסדרות המצטיינות של 2024. לביקורת המלאה.
  2. התפוז המכני
    בהתחלה היה ריאליטי רגיל. אחר כך הגיע הדוקו-ריאליטי. אחריו התחילו להפריד בינו לבין הדוקו-טראש - ועכשיו כבר אין מנוס מלסווג תת-קטגוריה נוספת בז'אנר: הסבונייה. "מסמנים את אורנג' קאונטי" (נטפליקס), סדרת הספין-אוף הצעירה יחסית והלא פחות מדוברת של "מסמנים את סאנסט", חזרה לאחרונה עם עונה שלישית ושוב הציבה את עצמה בראש הרשימה המתהווה. אם לאחותה הגדולה יש את האחוזות מנקרות העיניים, ואם לאימפריות הריאליטי האחרות של נטפליקס (למשל "האהבה היא עיוורת" ו"חם, לוהט, רותח!") יש את הרווקים הצמאים להחריד, לה יש את גם את זה וגם את זה בתוספת 13 בנות בשם אלכס והנאה מירבית.

    כמובן שבדיוק כמו ב"סאנסט", גם ב"מסמנים את אורנג' קאונטי" אין באמת עניין בנדל"ן, מקצוע שפתאום נראה העבודה הקלה בעולם. ואלה שסולדים מפורנוגרפיית דיור (יש אנשים כאלה?) לא צריכים לחשוש: כמיטב המסורת, הפוקוס הוא אך ורק על רומנים, בגידות, סכסוכים, קצת הומופוביה והרבה מאוד חוסר מודעות עצמית. תוסיפו לזה קרקס ביסקסואלי א-לה "צ'אלנג'רס" ששולט בעונה החדשה, ותקבלו ארסנל דמויות מופרעות שאין שום דרך לאהוב אותן. אלכס הול, למשל, מתהלכת תמיד על הקו הדק שבין גיבורה ראשית לנבלית משובחת. אלכסנדרה ג'רוויס היא חידה בדמות אישה ואישה בדמות בובת בראץ, וטיילר סטנלנד הוא הדוש שהמציאות התפוצצה לו בפרצוף אחרי שתוכנית המציאות שידרה את עונתה הראשונה. עם עונות קצרצרות ופרקים ערוכים היטב, ובעיקר עם הרבה אנשים שיכורים ונטולי אחריות, "מסמנים את אורנג' קאונטי" היא הסבונייה הנטפליקסית במיטבה. כן, הקטלוג הפורמלי הוא עדיין "ריאליטי", אבל כשאפילו הריבים הכי "ספונטניים" מצולמים מארבע זוויות שונות - היא ראויה לקטגוריה משל עצמה.
    פריים אחד למזכרת
    כספי הציבור מימנו לא רק את ספיישל העצמאות של "קופה ראשית" (כאן 11) - אלא גם את סשן ההפרשות הכי בוטה שנראה על מסך כלשהו מאז "מסיבת רווקות".

  3. הדרך של ארץ
    לפני חצי שנה בדיוק התברר המובן מאליו: "ארץ נהדרת" (קשת 12), שעונת המלחמה שלה רק יצאה אז לדרך, נמצאה בשעה הגורלית בתולדותיה. פאסט-פורוורד בחזרה לעכשיו, עדיין עם כמות בלתי נסבלת של חטופים ועדיין עם חיילים שנופלים בדיוק באותם מקומות בעזה. העונה שנבראה במתכונת חירום, והייתה יכולה להימשך עוד ועוד, הבינה שלא בטוח שיש ניצחון מוחלט מעבר לפינה ששווה להחזיק עד אליו - וסיימה את הסיבוב ה-21 עם ספיישל ליום העצמאות. ההשפעות של אותה גורליות עליה ועלינו הן מסוג הדברים שיתבררו במלואן רק בעתיד, כשתהיה איזושהי פרספקטיבה, אבל כיאה לתוכנית שכל מהותה היא לבדוק גבולות, כבר אפשר להתחיל לנסח אותם.

    בין כל המייצגים לקו שהנחה את עונת המלחמה של "ארץ נהדרת", המובהק מכולם הוא מערכון הפתיחה של ספיישל הסיום: במקום לחבוט בבטן על למה יותר גרוע מזה לא יכול להיות, היא העדיפה לשיר את זה. ויותר מכל 20 העונות שקדמו לה, השנה "ארץ נהדרת" ביצעה פנייה ברורה אל עבר הבידורי, המשפחתי, המנחם. אבל זו לא הייתה פנייה חדה במיוחד - אפילו את העונה הקודמת, שעמדה בסימן הקרע בעם והמחאה, התוכנית סיימה עם ביצוע קבוצתי ל"יהיה טוב" לצד אביב גפן. מיותר לציין שלא היה טוב אחרי זה. והפעם נחסכה לה הדילמה, כי לא באמת הייתה התלבטות איך להיפרד מהצופים. התאספות של כל חברי הקאסט, לבושים בחולצות של יישובי העוטף וקוראים לשחרור החטופים עם עשירית חיוך, הייתה בלתי נמנעת ואף הכרחית. וכשאיל קיציס שאל בעצמו אם יש כאן ארץ נהדרת, במקום להזכיר את זה לצופים כחלק מהמסורת, הגורליות של עונת המלחמה קיבלה זימון נוסף לזו שתבוא אחריה. בהנחה ובתקווה שעד העונה ה-22 ההבטחה ההיא ש"יהיה טוב" סוף סוף תתממש, ושזו לא תהיה עונת מלחמה שנייה, "ארץ נהדרת" תצטרך להחליט אם לסגת מהמחוזות הבידוריים לטובת אמירות מעט יותר ברורות, ולעדכן על כך את הקהל. אפשר להמר כבר מעכשיו על הכוונות שלה.

    באחד הראיונות שהעניק לאחרונה, סיפר העורך הראשי מולי שגב על ההבנה שעונת המלחמה הביאה ל"ארץ נהדרת" קהלים חדשים - כפי שהשתקף מנתוני הרייטינג שוברי השיאים. ולמרות ביקורת מתבקשת שיכולה להישמע מהכיוון השמאלי, שם שכנו באופן מסורתי רבים ממערכוני העבר בתוכנית, זה לא שמישהו פספס את ההזדמנויות לטלטל את הצופים שהגיעו כחלק מאותה השפעה נרחבת. להפך, זה היה ויתור מודע וזמני כחלק מצו השעה, כדי להמשיך לקיים את אותה השפעה בתקופה שברירית כל כך. מה גם שכמו זאב החושף את שיניו, "ארץ נהדרת" כן הראתה מה יחכה בשש אחרי המלחמה. ואם השש הזה לא יגיע בגלל מריחות מלאכותיות, אז בארבע. הוכחה לכך הייתה מערכון ילדי הקואליציה החטופים בספיישל הסיום, שהנשכנות שלו הסתכמה בעצם הבחירה להשמיש אותם.

    עם כל הכבוד לתחנות היסטוריות ומיתולוגיות כמו "ניקוי ראש" ו"זהו זה", הטראומה חסרת התקדים זימנה ל"ארץ נהדרת" אתגרים אחרים לגמרי. וככל שהשברים מתחילים להתאחות, בקצב איטי ומדוד, קצת מצחיק לראות איזה תכנים מבית התוכנית עוררו פה סערות לא מזמן. מערכון הדפיקה בדלת האב החרדי היה המינימום שנדרש מתוכנית סאטירה אמיתית בימי לחימה והשתמטות גורפת, ואפילו החיקוי לעידן עמדי שהיה מורכב מ-100% מחמאות הקפיץ פה אנשים מספותיהם. המקרים הללו, שלחלוטין חרגו מפרופורציה, הוכיחו ש"ארץ נהדרת" נותרה כשירה לארסיות המתבקשת - ושהצופים שלה עוד לא בנויים לה. הביקורות לא נבעו מהשתקה או צנזורה, אלא מתוך תחושה אותנטית שהגבול הזמני ששורטט כאן נחצה. שבעה חודשים אחרי 7 באוקטובר, אנשים עדיין העדיפו מערכוני הסברה שפנו לכאורה החוצה (גם שגב עצמו הכיר בכך שאין ביכולתם לשנות דעה של פרו-פלסטיני כלשהו) ואת החיקוי השמימי של יניב ביטון לאיתן בן-אליהו. ובכלל, דווקא היה מערכון אחד שסיכם את כל מה שמגעיל כאן בימים הכי קשים למדינה: נאום שאולי ומלחמת האזרחים פשוט שודר שנתיים וחצי לפני הזמן.
    בשבוע הבא
    החוקר אברהם אברהם מ"תיק נעדר", פרי עטו של דרור משעני ובגילומו של מוריס כהן, חוזר ב"האיש שרצה לדעת הכל" (כאן 11, 19.5); גם מגי אזרזר מגלמת חוקרת מחוספסת, בדרמה החדשה "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" (קשת 12, 20.5); הדוקו-ריאליטי "ווארט" מבטיח לעשות "חתונמי" חרדי (רשת 13, כנ"ל); הדוקו-ריאליטי "הגולדשטיינים" מבטיח להגשים לניקי גולדשטיין חלום ולעשות ממנו קים קרדשיאן (יס, כנ"ל); והעונה השנייה של הדוקו-ריאליטי "רפאליס" מבטיחה לעשות את אותו ניתוק רפאלי מוכר (הוט, 23.5).
    איור איילת אפשטיין: יניב שמעוני, מתוך "תשמעו סיפור", כאן 11 / צילום אלכס הול: מתוך "מסמנים את אורנג' קאונטי", נטפליקס / צילום קרן מור: מתוך "קופה ראשית", כאן 11