1. הכתף הקרה וכתב האישום
    זה היה רגע קשה לצפייה, כזה שהזכיר במידה רבה את המשדר ההוא עם אבא של אילן רמון: בעיצומו של השידור החי הראשון של "שרקי ולוינסון" (קשת 12), כשהשניים ראיינו את העיתונאי ג'קי לוי ערב השחרור האפשרי של כמה מבני משפחתו החטופים בחמישי, ירון אברהם עלה על קו הטלפון ועדכן שהמתווה ייצא לפועל לא לפני יום שישי. זה נשמע כמו דחייה מינורית כשקוראים עליה, אבל כל מי שהיה מול הטלוויזיה השבוע יודע עד כמה מדובר בטלטלה אדירה - ובימים שהיו חסרי ודאות גם ככה. לוי נשאר שם, באולפן, כשהמצלמה הולכת ומתקרבת אליו. מיותר לציין שאף אחד לא טרח לעדכן את משפחות החטופים לפני שהוציא את הבשורה החוצה.

    די בעל כורחו, לוי הפך בשבועות האחרונים למקרה בוחן מעניין של סיקור החטופים. אהוביו שנלקחו לעזה אינם בני משפחתו מקרבה ראשונה - הם למעשה קשורים לאשתו, נעם - אבל המוכרוּת שלו הפכה אותו למרואיין מבוקש ונגיש לא פחות מחן אביגדורי או מירב לשם-גונן. קדמו לזה הופעות פומביות נסערות בכנסת ואיפה שרק אפשר, ובעיקר ריאיון שבו הובאה עדות ראשונה לניסיון של "מישהו" לפלג ברמה כזו או אחרת בין משפחות המטה. יותר מחודש לאחר מכן, גם לוי עצמו כבר מודה שהתהיות שהציף זכו לתוקף מסוים, ועדיין מדאיגות. ובמקום לשקוע בעצב על הדחייה ההיא, הוא מינף את הזעם ויכולות הניסוח שלו לכתב אישום שלא נשמע מספיק באולפנים: על התנהלות ההנהגה ברגע הרגיש מכולם, על הצביעות של תעשיית הספורט (ושל כל העולם) מול קטאר, ועל הקושי לגייס את הציונות הדתית ורבניה למאבקן של מרבית המשפחות. "קיבלנו כתף קרה", הוא אמר שם מול חבר הכנסת צבי סוכות, "קל יותר להחתים על עצומה לשחרור עמירם בן אוליאל". כמה נורא לראות עד כמה כל זה נכון כעת.

    ציטוט אחד למזכרת
    "אני רואה שגם אתה הולך על הז'אנר של הזקן, הרמתי ידיים כבר, זהו זה", אילה חסון נותנת בכאן 11 מופע חוסר טקט מהסוג שהיא הכי אוהבת - רגע לפני שהיא מגלה שהזקן של המרואיין שלה הוא דווקא בגלל אבל על מות אמו.

  2. שירות עצמי
    אפשר להתווכח אם צריך להכניס סיוע הומניטרי לעזה, או אם גדודים וטנקים הם פתרון הכרחי - אבל המיקרופון של "הפטריוטים" (ערוץ 14)? הוא בטוח לא צריך להיות שם. כמו כל הסלמה מסוכנת, גם הטיילת של התקשורת הישראלית בעזה התחילה עם טפטופים נסבלים: פה הכתבים הצבאיים, שם כמה מגישים בכירים. הכל בגדר המתבקש והסביר, כשהצופים מקבלים בתמורה תיעודים דרמטיים וחשובים. קשה להגיד שהסטנדרט הזה נשמר בהמשך התמרון הקרקעי.

    נקודת השפל של תופעת הביקורים, לפחות לבינתיים, היא כמובן נקודת השפל של התקשורת הישראלית כולה (ובמיוחד מאז פרוץ המלחמה): ינון מגל. האיש שמזה שנים איננו עיתונאי - ולא מגדיר את עצמו כך - נכנס להריץ דאחקות רעילות ומפלגות כי "חייבים לאזן" וכי "הוא הטאלנט הכי גדול של 14", למרות שאף אחד לא מצפה שעוד שבועיים נראה תיעוד מח'אן יונס של אסי עזר. אבל אולי דווקא עדיף ליצן כמו ינון מגל מאשר ליצן כמו גיא הוכמן, כי מגל עוד מצליח להצחיק מדי פעם. הוכמן, לעומתו, הוכנס לרצועה על ידי צה"ל לטובת מופע סטנדאפ מול לוחמים, כאילו אין דרכים טובות יותר להעלאת המורל וכאילו הסיבה האמיתית היא לא יחסי הציבור של שני הצדדים. לכן גם לא היה מפתיע לראות איך רבים מכלי התקשורת מתבלבלים ובאמת מאמינים שיהורם גאון ביצע מתוך עזה את "לא תנצחו אותי", כשבפועל מדובר היה באיזשהו שטח אימונים דרומי. הניהול התקשורתי של המערכה הצבאית כל כך מגוחך ומכעיס לפרקים, שאפילו זה כבר היה הגיוני. 

    האטרקציה החדשה המשיכה להזרים אליה גם אנשי תקשורת בעשור השמיני לחייהם, כאלה שלא באמת עוסקים בסיקור צבאי בשוטף, ואם מישהו חושב שמסעי המשפיעניות המאורגנים ליישובי העוטף לא יחצו בשלב מסוים את הגדר הפרוצה - מוטב שלא ישים על זה כסף. אין שום הישג צבאי בעולם שיצליח להסביר את הדיסוננס המופרע בין ספיישל איסוף ד"שים של "הפטריוטים" מתוך עזה, לבין העובדה שבאותו שטח נמצאים באותה עת חיילים, חטופים ומאות אלפי פליטים. ולמרות שבהמשך השבוע, עם משימות תקשורתיות חשובות באמת, נשלחו לשם אנשים רלוונטיים כמו אוהד חמו, צבי יחזקאלי והנוסעת המתמידה כרמלה מנשה, זה לא מוחק את העובדה שכרטיס הכניסה שצה"ל מעניק ל"עיתונאים" עבר הזניה מוחלטת. במלחמה שבה דעת הקהל הבינלאומית נהיית מורכבת מבעבר, אין שום תועלת באולפן השקוף החדש של הטלוויזיה הישראלית. ועוד מעט, כשיכריזו על איזה "גולסטאר: עזה", כבר לא יהיה לנו המנדט להתקומם על זה בווליום המתאים.
    צילום ג'קי לוי: מתוך "שרקי ולוינסון", קשת 12 / צילום אילה חסון: כאן 11