ליאת בנאסולי, דפנה פרנר ושירה מרגלית נחשבות לשלוש ממפיקות הטלוויזיה הבכירות בארץ, שמאחוריהן להיטי ענק כמו "גוף שלישי", "מלכת היופי של ירושלים", "פאודה" ועוד. בשיחה עם מני אבירם בפודקאסט "הקלט כסדרה", הן מספרות על הקשיים והאתגרים בשוק הטלוויזיה הישראלי, ההתרחבות לחוץ לארץ, הסיבה שהן מכנות את עצמן "מכבות שריפות" והעבודה הצמודה מול הבמאים והתסריטאים.
"פעם זה היה עולם מאוד פשוט", מתארת פרנר, מנכ"לית ארצה הפקות, "היית מגיעה לגוף שידור עם רעיון בסיסי, גוף השידור היה אוהב או לא אוהב - ואם אוהב, משלם כסף כדי שהפרויקט יעלה. היית מסתדרת עם הכסף הזה ומתקדמת קדימה. ככל שהשנים עברו, נהיו מודלים כלכליים חדשים. זה התחיל בפורמטים לא מתוסרטים שהיה להם צמא מאוד גדול בעולם והשוק הישראלי ניסה להגיב לו, והמשיך עם סדרות מתוסרטות. אנחנו מאוד מתקשים להרים הפקות, גופי השידור בארץ מתקשים לממן את מלוא ההפקות, העלויות עולות, אק"ט דורשים בצדק תנאים טובים יותר - ואנחנו אלה שתקועים באמצע".
"האופן שבו אנשים צורכים את התוכן שלהם השתנה. האופן שבו תוכן מסופר השתנה. קוריאה נורא מעניינת אותי, כי הם עושים טלוויזיה וקולנוע אחרים לגמרי. פעם היה לך חוזה עם הקהל שאומר: הסדרה או הסרט שאתם רואים עכשיו, זו קומדיה. הקוריאנים אומרים: לא, זו יכולה להיות קומדיה שתשתנה לסרט אימה שבאמצע יהפוך לסרט אקשן. אני מתה על זה שאנחנו מנסים להשתנות ולהגיב. ישראל תמיד מנסה להיות בחזית".
"גידי רף עשה שינוי מהותי באיך שמתייחסים ליוצרים ישראלים, הוא פתח צוהר לעולם", אומרת בנאסולי, בעלת "בנאסולי הפקות", "זה נכון שבישראל הסכומים שונים לגמרי, אבל משהו בזול הזה עושה יצירתיות מטורפת. מסתכלים עלינו ושואלים: 'מי אתם, מאיפה באתם? אתם מעט ובכל זאת בכל מקום'. חברה שאלה אותי לא מזמן: 'איך זה שבכל פסטיבל זוכים ישראלים?'. אמרתי לה: כי אנחנו מעצמת תוכן, אי אפשר להתנער מזה, אפילו שהמודלים הכלכליים מאוד קשים כרגע. לגופי השידור בארץ יש מעט מאוד כסף להשקיע ואנחנו פונים החוצה, ממציאים את עצמנו כל הזמן".
ספרו על תהליך בחירת הפרויקטים שלכן. אתן מקבלות הצעות רבות, איך עובד תהליך הסינון?
מרגלית: "כשבא אלייך יוצר A ליסט, את לוקחת אותו. יש הצעות רבות שאני קוראת, אוהבת אותן, מרגישה שיש פה משהו, אבל אז כששואלת מי יכתוב את זה - מסתבר שהיוצרים לא מסוגלים לכתוב. את מחפשת תסריטאי שמסוגל, מנסה לעשות את החיבורים, אבל מתחיל פלונטר. הרבה הצעות טובות נושרות כי אין מי שיקח עליהן חסות. זה מאוד מתסכל. היו פרויקטים שנדלקתי עליהם, גוף השידור רצה, התחלנו לכתוב וזה נתקע".
בנאסולי: "אני יודעת מבפנים אם זה מתאים לי או לא. זה שילוב בין הרעיון, לבן אדם ולחיבור שלי איתו. היו שני מקרים שלקחתי, למרות שאמרתי לעצמי שזו טעות. לפעמים אחרי חצי שנה שעבדנו על סדרה, אמרתי ליוצרים: תקשיבו, זה לא הולך לשום מקום. אין לי למי למכור את זה. זו סדרה נהדרת, אולי עוד חמש שנים יהיה לה מקום. כולם באים אליי ואומרים: 'תמכרי לנטפליקס, תמכרי לחו"ל'. חברים, נטפליקס זה לא פח אשפה. בשנים האחרונות אני מנסה להתמקד ולקחת רק את מה שאני חושבת שאני יכולה להועיל לו, ולראות שמהצד השני יש יוצרים שיודעים להקשיב ולעבוד יחד".
פרנר: "אצלי, הדבר הראשון זה אם אני אוהבת את הבן אדם ואם יש לו יכולות. הדבר השני זה הרעיון. אני סומכת על האינטואיציות שלי. אני יודעת מי מוצא חן בעיני ומי לא. יש אנשים שאת נדלקת עליהם תוך שתי דקות, יש כאלה שסיפור האהבה קצת יותר איטי ויש אנשים שלא בשבילך. אם מגיע בן אדם שנורא מוצא חן בעיניי אבל הרעיון לא טוב, אחשוב איתו על רעיון אחר. את נושא חוץ לארץ אני מכניסה כשיקול, אבל זה לא הדבר היחיד. כולם רוצים למכור לנטפליקס, אבל נטפליקס סלקטיביים מאוד. הרבה פעמים זו גם לא עסקת הדור, אם רוצים להביא יותר כסף נטפליקס הם לא בדיוק הפרטנרים האידיאליים לעניין".
דפנה, איך התגלגלת ל"מלכת היופי של ירושלים"?
"אנחנו מחפשים רעיונות וחומרים מסרטי דוקו, ספרים, מחזות ורומנים גרפיים. 'מלכת היופי של ירושלים' זה הספר הכי נמכר בארץ ב-20 השנים האחרונות. אני מתה על סדרות תקופתיות, וידעתי שבארץ זה יעבוד רק בסדרה יומית כי אין פה כסף. זו יוזמה שלנו. כחברת הפקה, היינו לפני היוצרים ולפני הבמאי. היה חיבור מאוד טוב עם שרית ישי לוי, שבגיל 65 כתבה את הספר הראשון שלה שהפך לבלוקבסטר מטורף. הקהל הגיב לזה, נטפליקס קנו את זה, בקרוב תעלה שם העונה השנייה וומדברים על עונה שלישית. אלה דברים שמביאים לך הרבה מאוד נחת".
זו הסדרה היומית הראשונה שהפקתם.
"זו סדרה על משפחה ספרדית שחיה בירושלים בתחילת המאה ה-20. עד שמצאנו את שלמה משיח, זה היה בלתי אפשרי לעשות את זה. משיח ספרדי ומבין איך האנשים האלה מדברים. סדרה תקופתית מוסיפה לך לפחות 30% לתקציב, זה משהו מטורף. בסדרה יומית מצד אחד יש לך את הרוחב, אבל את חנוקה עם הכסף בצורה שלא תיאמן. באיזשהו שלב קיבלנו החלטה מודעת שכרגע אנחנו לא מרוויחים עליה כסף. זו הייתה החלטה טקטית נכונה. בסוף עשינו על זה כסף, אבל לא מיד. את לוקחת סיכון ואומרת: אראה אם הוא ישתלם לי או לא בעוד שנה. זה לא סיכון של 50,000 שקלים, זה סיכון של סכומי כסף הרבה יותר גדולים".
מהם האתגרים הכי גדולים שהתמודדת איתם?
"בגלל שירושלים לא דומה לאיך שהייתה ב-1920 והכל פה יקר נורא, החלטנו לצלם את הסדרה באוקראינה. נסענו, עשינו את ההכנות, סגרנו את הצוותים, חזרנו לארץ - והתחילה הקורונה. YES רצו שבכל זאת נצא לדרך, אז מה עושים? חיכינו חודש, חודשיים, ולא הייתה ברירה אלא לצלם את זה בארץ. נסענו לצפת שהייתה כמו סטודיו, כי אף אחד לא הסתובב ברחובות. צילמנו שם את העונה הראשונה. כשהגיעה העונה השנייה אוקראינה כבר לא הייתה אופציה בגלל המלחמה. הסדרה הזו הייתה רצופה אתגרים, משברים ועומס מטורף. עודד דוידוף, שביים את העונה הראשונה, היה חצי בן אדם בסיומה. זה 100 ימי צילום נורא ארוכים וקשים. מה שכן, הקורונה הפכה את כולם לצוות. לא הייתי אף פעם בקבוצה כל כך מחוברת".
זה לא היה המשבר היחיד.
"בעונה השנייה אחת השחקניות הראשיות, שחקנית משמעותית, החליטה שהיא לא רוצה לעשות את התפקיד, חודש לפני הצילומים. הגענו להבנה שלא נכפה עליה לעשות משהו שהיא לא רוצה לעשות. היינו צריכים לשכתב את הדמות שלה החוצה, להביא דמות אחרת ולג'נגל את זה מול גוף השידור. ההפקה הזו הייתה רצופה משברים מענגים".
אילו תכונות הכי חשובות למפיקה בעיניכן?
מרגלית: "יש מרכיב אנושי פסיכולוגיסטי. אנחנו פיקסרים, פותרי בעיות. יש משברים, מתפטרים על הסט. אנשים יצירתיים הם יותר פגיעים, נעלבים יותר. כולם בסטרס, צריכים לעמוד בשעות שהקצנו ולהספיק את הסצינות. יש המון דרמות על הסט שבסוף, מתנקזות אלינו. אנחנו צריכות לפתור אותן. השריפות, הבעיות, זה ריגוש כזה, הפרעה כזאת. אז אני באמת במיטבי. יש לי יכולת להתפקס, להבין את הסיטואציה ולפתור אותה".
פרנר: "אני החלטית, תמיד יש לי דעה. אני מקבלת החלטות מהר. את צריכה לאהוב אתגרים, כי את כל הזמן צריכה לכבות שריפות. אני נהנית מזה. אם משהו הולך על מי מנוחות, זה מבאס לי את התחת. אני רוצה שיהיה בלגן כדי שאגיע ואפתור את זה".
בנאסולי: "חשוב לדעת לעבוד עם אנשים. אני מאוד אוהבת אנשים והרבה מהאנשים שעובדים איתי, גם תחתיי, הם חברים מאוד טובים שלי. את צריכה ראייה מרחבית וראייה קדימה. הרבה פעמים, בצמתים שונים, היו אנשים שאמרו לי: 'זה לא שווה לך'. אמרתי: בסדר, זה כן שווה לי. אני מסתכלת קדימה. אני חולה על שריפות, זה מדליק ומצחיק אותי. להפיק בפועל ולנהל הפקה זה יום-יום שריפה. תסריטאים, שחקנים, לוקיישנים שנופלים. זה משותף לשלושתנו, אנחנו אוהבות לפתור בעיות. מי שלא אוהבת, אל תבואי למקצוע ההפקה".
בגלל עניינים תקציביים, אתן נאלצות לעשות פשרות רבות בהפקות שלכן?
מרגלית: "יש סצינות שאת צריכה לוותר עליהן כי זה זה לא נכנס בתקציב. יש שיגידו שזה עוד תהליך מזקק, שאת בודקת כל סצינה האם היא נחוצה ובאמת משרתת את העלילה. לפעמים את סוגרת עם גוף שידור על סדרה, יש לך תקציב מסוים, אבל עברו שלוש שנים עד שהסדרה יוצאת. בזמן הזה הייתה התייקרות מסיבית, אבל התקציב לא משתנה. בדרך כלל לא משלימים לך את ההתייקרות הזאת".
לאן אתן חושבות שהתעשייה הולכת מפה?
פרנר: "יש פחות ופחות כסף, זו בעיה. התפקיד שלנו היום כולל יותר גיוסי כספים ומימון. זה חלק משמעותי מהעבודה. תפקיד המפיק מאוד השתנה במובן הזה. זה או שתהיה קטן או שאתה חייב להיות בינלאומי ועם מטרה לעשות פרויקטים שהם לא רק ישראלים. אחרת, קשה מאוד לשרוד בעולם החדש. יש חברות שנמצאות במירוץ חימוש. חברות הפקה בארץ נרכשות. לא יודעת כמה זמן נוכל להחזיק מעמד בלי הגב הכלכלי הגדול הזה, או שנצטרך להתכווץ כחברת הפקה. בארץ יש לך תקרת זכוכית, כשאת יוצאת לעולם התקרה הזו נשברת".
מרגלית: "תעשיית המדיה משתנה כבר הרבה שנים. שינויים גלובליים קשורים בדרך כלל לטכנולוגיה חדשה. זה לוקח זמן, יש כאוס, אבל אז מוצאים את המודלים הכלכליים שמאפשרים להרוויח מזה. אנחנו בתקופה שזה משתנה ונצטרך למצוא את המודלים. עולם המדיה לומד מחדש להסתדר כלכלית, גם בתוך חברות ההפקה. אנחנו נמצאים בכמה שנים לא פשוטות, השאלה כמה מהר נצליח למצוא את המודל ולפצח אותו. בינתיים הפיתרון זה להדק את הקשרים בחוץ לארץ".
זה מקרי שיושבות פה עכשיו שלוש נשים?
בנאסולי: "נשים יכולות לעשות בדיוק את מה שגברים עושים, אין הבדל - חוץ מדבר אחד שאצלי מאוד בולט. במשך השנים, כמפיקה בפועל וכמנהלת הפקה, לא יכולתי להתחתן ולהביא ילדים. את יוצאת בבוקר, חוזרת בלילה ואז עובדת על המחר. בסדרות זה נמשך 60-90 יום. אחרי זה את רוצה לנסוע לתאילנד או למקסיקו ולשכוח רגע מהפרויקט. הגברים סביבי תמיד היו נשואים עם ילדים, כי היה את האישה בבית שדאגה לילדים. אני הייתי יוצאת עם גברים, אבל זה אף פעם לא הבשיל כי הייתי מכורה לעבודה. עשיתי ילדים רק בגיל 40, אבל אני מאוד נהנית מזה עכשיו. זאת הורות אחרת בגיל הזה".