המפיקה דנה עדן והבמאי דני סירקין חזרו לאחרונה משבועיים בלוס אנג'לס, במהלכם פגשו את בכירי חברות הסטרימינג ורשתות הטלוויזיה האמריקאיות הנחשבות. ככה זה כשאתם חתומים על אחת מהסדרות הישראליות המצליחות ביותר בכל הזמנים. הדלתות נפתחות, הצעות זורמות, החיים די זוהרים - והכל התחיל במייל אחד עלום שנחת בתיבת הדואר הנכנס של דנה לפני כמה שנים, שבכותרתו מילה אחת ויחידה: "טהרן".
בשיחה עם מני אבירם בפודקאסט החדש "הקלט כסדרה", שבו מתארחים מדי שבוע בכירי היוצרים והיוצרות הישראליים, סיפרו יוצרי "טהרן" על השינויים המהותיים שחלו בהפקת הסדרה מימי העונה הראשונה, כשהמפיקות נאלצו למשכן את בתיהן כדי לממן אותה - ועד לעונה השנייה שצולמה תחת המטריה הכלכלית של אפל. עוד דיברו על העבודה הצמודה עם אחת הכוכבות הגדולות שיש להוליווד להציע, גלן קלוז, שהצטרפה לקאסט בעונה השנייה שמשודרת בימים אלה בתאגיד כאן 11.
"טהרן" הייתה הסדרה הישראלית הראשונה שנמכרה לאפל TV פלוס. זה קרה בשיא מגפת הקורונה כשצילומי הסדרות האמריקאיות הופסקו באחת. גופי השידור היו מורעבים וחיפשו תכנים חדשים ומוכנים. עדן וסירקין מכרו את זכויות השידור לענקית התקשורת האמריקאית - ובעונה השנייה נהנו מתקציבים גדולים יותר. כמה גדולים?
"כשהתכוננו לפגישת הליהוק לעונה השנייה, הייתה לנו הדמות של אישה מערבית שחיה באיראן ומשמשת כסוכנת מוסד. חשבנו להציע לאפל שחקניות אירופאיות גדולות כמו ז'ולייט בינוש או קריסטין סקוט-תומאס. הייתה לנו פגישה עם סקופ-תומאס והיא מאוד רצתה להשתתף בסדרה", נזכרת דנה.
"אוליבר ג'ון, האיש שלנו באפל, אמר: 'הבאתם שמות טובים, אבל אנחנו מחפשים כוכבת ממש גדולה. מה אתם אומרים על גלן קלוז?'", מספר סירקין. אחרי שהתאוששו מההלם הראשוני והבינו שג'ון רציני לגמרי, החלו להתכונן לקראת שיחת הזום הראשונה עם קלוז. "היא גרה בבית מטורף בהרים במונטנה. זה מאוד מפתיע", מתאר סירקין, "היא הייתה לא מאופרת, אישה מדליקה מאוד. היא אמרה שראתה את העונה הראשונה ומאוד אהבה אותה. היא רצתה לוודא איפה אנחנו נמצאים מבחינה פוליטית. זה עניין אותה".
פוליטית באיזה מובן?
דנה: "היא רצתה לוודא שאנחנו לא הולכים לפגוע בעם האיראני, שזה גם משהו שלנו חשוב".
סירקין: "מהר מאוד צללנו לסיפור ולדמות שלה. זו הייתה שיחה מאוד עניינית וכייפית. יושבת מולך אשת מקצוע מהמעלה הראשונה, והשאלות שהיא שאלה היו לעניין. לגלן אכפת בצורה עמוקה ממה שהיא עושה. זה לא מונע מאגו, אלא מהרצון לעשות את הכי טוב שיש".
איך זה היה עבורכם, כיוצרים ישראלים, לעבוד פתאום עם גלן קלוז?
דנה: "כשהיא הגיעה ליום הטסטים, היינו מאוד בלחץ לפני. כולם הזיעו. הצלם ישראלי, המאפרת ישראלית, המלבישה ישראלית. הגיע טריילר ענק כמו שלא ראינו בחיים שלנו. הוא נפתח, נסגר ומתכווץ, חבל על הזמן. פתאום היא נכנסה בדלת. יש דימוי על גלן שהיא אישה קשה, אבל היא הייתה חמודה ויפה נורא. יש לה כלב קטנטן בשם פיפ שהיא הולכת איתו לכל מקום. גלן ישר פתחה את זרועותיה וחיבקה אותי, ככה באמצע הקורונה, וישר נרגעתי".
"לקחנו אותה לאיפור ורונית דוגו, המאפרת שלנו, ממש הזיעה. גלן הייתה יכולה להגיד, 'אני לא אוהבת את זה, תביאו לי את המאפרת שלי'. רונית עבדה עליה ואני התחלתי לספר לה סיפורים על ישראל, כדי להסיח את דעתה מכל הסיפור. כשזה הסתיים, גלן הסתכלה על עצמה בראי ואמרה: 'אני אוהבת את זה'. היינו מאושרות".
סירקין, איך זה לביים אותה?
"זה היה תהליך שבמהלכו גם אני הייתי צריך להשתחרר קצת מהחרדות שלי וגם היא הייתה צריכה ללמוד לסמוך עליי. ימי הצילום הראשונים היו סבבה, אבל לא ניחוחים. ככל שהזמן עבר זה נעשה יותר כיף והיא התחילה להופיע בסט סתם ככה. נהיינו משפחה, זה היה ממש מיוחד".
"גלן לא ידעה כלום על היהדות והתעניינה בזה מאוד", מגלה דנה, "הזמנו אותה לארוחת ראש השנה עם כל הצוות והיא נורא התרגשה. היא הייתה מהממת. בהתחלה היא נבהלה מהקצב המהיר, היא לא רגילה לזה. בסרטים אמריקאיים היא מצלמת שתי סצינות ביום, פתאום היו לה תשע סצינות לצלם. בהתחלה היא אמרה - 'אני רוצה לראות חומרים, אני לא מבינה איך אפשר לעבוד כל כך מהר'".
"באחד הימים עבדנו המון ולמחרת היא באה קצת עייפה ואמרה שהיה יום קשה אתמול", מספר סירקין, "הסתכלתי מה עשתה יום לפני זה: 20 עמודים. לדעתי בקריירה שלה היא מעולם לא צילמה 20 עמודים ביום".
עם התקציבים הגדולים באה גם מעורבות גדולה יותר בכתיבת הסדרה מצד המנהלים באפל. "הם היו מאוד מעורבים ונתנו הערות מאוד מדוקדקות על מה שקראו", מספרת דנה, "נהננו לעבוד איתם, הם נתנו הערות מצוינות. למדנו שפה חדשה. הם דורשים אנרגיות בפרק וטוויסטים עלילתיים שאנחנו לא רגילים אליהם בכתיבה בארץ. זה נובע מהעובדה שאין לנו תקציבים לעשות את זה. הם דורשים כל הזמן להתקדם קדימה, הם לא מחובבי הדיאלוגים. כל הזמן היינו צריכים להצדיק את הדיאלוג. אי אפשר להשאיר דיאלוג לא מוצדק".
בשונה מהסדרות הישראליות שמצטלמות רוחבית כדי לחסוך בעלויות, כלומר לא כרונולוגית, לפי סדר ההתרחשויות בעלילה, אלא לפי לוקיישנים או אילוצים אחרים, אפל דרשו שכל פרק בעונה השנייה יצולם בנפרד. "הפשרה שלנו הייתה שנצלם בשני סשנים, ארבעה פרקים כל פעם", אומר סירקין.
מה עשיתם כשהיו אי הסכמות בנוגע לתסריט?
סירקין: "הם מאוד מכבדים. רוב הזמן הם אמרו לנו שאנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו חושבים ונתנו לנו לפסוק. היו מקומות שהם יותר התעקשו, אבל לא היו בסט ולא התערבו בכלל".
דנה: "הכינו אותנו שהם איומים בעריכות ונותנים המון הערות, אפילו על איך שהמוזיקה מונחת. לפני ההקרנה למנהלים הבכירים היה לחץ מאוד גדול, אמרו לנו שהם יכולים אפילו לבטל את העונה. שלחנו להם פרק, לא הייתה תגובה, היינו בלחץ, אבל בסוף קיבלנו מין משפט יבש: 'אתם יכולים לנעול את הפרק'. לא נהדר, איזה יופי, שום דבר".
סירקין: "השילוב הזה של אפל וגלן קלוז דוחף אותך להיות יותר טוב. כולם מרגישים שהם צריכים להיות הכי טובים שהם יכולים. שלחנו להם פרקים אפויים, עשויים, מטופלים ברמה גבוהה, כי ידענו שהם דורשים רמה גבוהה - וזה השתלם".
דנה: "ומצד שני, למדנו במהלך העבודה איתם שאנחנו טובים לא פחות מהם ושיש לנו דנ"א שאנחנו רוצים לשמור עליו. אם זה מתנגש לנו עם הדנ"א ואם ההצעות שלהם לא מקובלות עלינו, אז למדנו לעמוד על שלנו ולעשות את מה שאנחנו רוצים. אני לא מרגישה שהתפשרנו".
מה הכסף הגדול איפשר לכם לעשות, שלא יכולתם בעונה הראשונה?
דנה: "הכל מתחיל ונגמר בתסריט. לא משנה כל הכסף בעולם, אם תשפוך אותו על תסריט לא טוב תצא לך סדרה גרועה. זה לא יציל אותך. זה איפשר לנו לעשות יותר תפניות בעלילה ולחדור לעומקם של דברים".
סירקין: "בפרק השני בעונה השנייה יש מרדף גגות מאוד יפה. אתה יכול לכתוב אותו בסדרה ישראלית והבן אדם יקפוץ מגג, אבל כשאתה עושה את זה ב'טהרן' אתה יכול לצלם את זה במשך שתי לילות. זה מטופל יפה, זה דרמטי, וזה חשוב לסיפור. אתה נותן לצופה העולמי את ההנאה שהוא מצפה מסדרה כזאת, בז'אנר כזה".
חזרתם עכשיו מלוס אנג'לס. הדלתות נפתחות לכם בזכות "טהרן"?
דנה: "לחלוטין. מה שנחמד באמריקה זה שכשאתה מצליח בפרויקט, הם פותחים לך את הדלת. הם מאוד מעריכים הצלחה. הם אומרים: 'בוא, ניתן לך צ'אנס'. אתה צריך לקחת את הצ'אנס הזה בשתי ידיים. אנחנו כבר עובדים על פרויקטים חדשים ומרגישים את הרצון לעבוד איתנו ולשמוע מה עוד יש לנו לתת. כולם מכירים את 'טהרן', זה משהו שלא קרה קודם בתעשייה הישראלית. סדרה ישראלית קטנה של חברת הפקות קטנה, שולה ודנה הפקות".
תצליחו לחזור ולצלם סדרות בתקציבים ישראליים?
דנה: "חושבת שכן. לאריאל בנבג'י המדהים שאני מאוד אוהבת, אתן גב כמפיקה גם אם זה נוגד את האינטרסים שלי. אם יש סצינה ב'המדובב' שאראה שהיא חשובה, נגיד בפרק הראשון - גם אם אין לה רציונל כלכלי אני אתעקש עליה, כי זה חשוב. הקטע הזה של שני אנשים עומדים בחדר ואומרים הכל, צריך כבר למחוק את זה ולהתקדם".
סירקין: "כשאני רואה סדרות ישראליות אני מאוד נהנה, אבל הקצב קצת איטי לי. אם הם היו עוברים את טבילת האש שאנחנו עברנו, הם גם היו דוחסים. אני לא אוהב דיאלוגים, אני אוהב תנועה, כך שזה התאים לי שאפל לא רוצים הרבה דיאלוגים".
"מישכנו דירות. זה היה מאוד מלחיץ"
נחזור אחורה שבע שנים, לאותו מייל שקיבלה דנה עם הרעיון שהפך בהמשך לסדרה "טהרן". "בפנים הייתה סצינת הפתיחה של הסדרה: מטוס מלא בישראלים שנוחת נחיתת חירום בטהרן. חשבתי: ואוו, זאת פתיחה חזקה לסדרה. מטורף. את המייל שלח מאור כהן, כותב ויוצר בלי הרבה ניסיון בכתיבת תסריטים. הרגשתי שזה עוד ממש ראשוני ולא מעובד, אבל שיש פה משהו. פניתי לקשת והצעתי לפתח את זה ביחד. קשת הסכימו. אז הצטרף משה זונדר ופיתחנו את זה במשך שנה-שנתיים. היה לנו תסריט ראשון, אבל באיזשהו שלב קשת החליטה שזה ריסקי מדי, זו באמת הייתה סדרה מאוד יקרה שלא יכולה להצטלם בארץ ורובה בפרסית. לקשת זה היה סיכון גדול מדי לקחת. הסתובבתי עם הסדרה כמה שנים אבל אף אחד לא רצה לקחת אותה".
נקודת המפנה הייתה כשבתאגיד כאן 11 חיפשו סדרה גדולה "שתשים אותם על המפה", לדברי דנה. בשלב הזה סירקין נכנס לתמונה. "דנה התקשרה אליי והציעה שאצטרף לפרויקט. קראתי את הפרק הראשון ואת האאוטליין וזה מאוד מצא חן בעיניי. יצרנו חדר כותבים וישבנו חודשים ארוכים בחדר הזה, כותבים ומשייפים".
כשכתיבת הסדרה הסתיימה ובהפקה החלו להיערך לצילומים, התחוור שהתקציב אינו מספיק עבור סדרה בסדר גודל כזה. "דני ואני נסענו לפגישות בשוק הטלוויזיה בלונדון. שם, פגשנו את סינפליקס - חברת הפצה קנדית. הם לא מתמחים בדרמות, אבל נדלקו על זה והציעו לנו דיל: הם ישקיעו את הכסף שחסר לנו ויפיצו את הסדרה. ברגע שיהיו מכירות, נכסה את זה. ככה יצאנו לדרך עם הצילומים באתונה".
"זה היה מאוד מלחיץ וקשה מבחינת תזרים, זה עלה מיליונים שלא היו לנו בבנק", נזכרת דנה, "שולה שפיגל, שותפי הנפלאה ואני, סיכנו הון אישי בשביל לצלם את הסדרה הזאת. מישכנו דירות. זה מאוד מלחיץ".
איך מצליחים לקחת החלטה כזאת? זה מסוכן, יכול היה להיגמר אחרת לגמרי.
דנה: "בכל הקריירה שלי לקחתי סיכונים. האמנתי מאוד בפרויקט, ושולה גם. זו לא הייתה החלטה מושכלת, פשוט החלטנו ללכת על זה. ממש התאבדנו על הדבר הזה, לא יכולה להסביר למה אפילו".
אחד האתגרים הגדולים שעמדו בפני יוצרי הסדרה היה ליהוק השחקנים האיראניים. "לפני שליהקנו את שרבין אלנבי, מילאד, הייתה לנו פגישה משמעותית מאוד איתו באתונה", מגלה סירקין, "שרבין גר בלונדון והגיע לאתונה לשעתיים. הפגישה הייתה סבבה, אבל לא מספיק סבבה. לפני שהוא הלך דנה שאלה אותו, 'מה הקטע שלך? אני מרגישה שאתה לא 100% איתנו'. הוא אמר לנו: 'כן, האמת שאני לא 100% איתכם. כל בן אדם שאני מכיר אומר לי: אל תעשה את הסדרה הזאת, היא של ישראלים ציונים ואתה איראני מוסלמי. יש לי משפחה באיראן וכל מי שסיפרתי לו אמר לי לא לעשות את זה'".
"הוא חשב עוד דקה ואז אמר, 'אבל אני הולך לעשות את הסדרה הזאת. זה הולך להיות האצבע בעין שאני תוקע למולות בטהרן. הם לא יגידו לי מה לעשות'. כשהוא אמר את זה, הבנו שאנחנו עושים פרויקט שעובדים בו אנשים שעושים החלטות מטורפות בחיים שלהם. הבנו שאנחנו חייבים לעשות את הפרויקט הכי טוב שאפשר".
השחקנים והניצבים האיראניים היו חשדניים כלפיכם?
סירקין: "כשנעשנו חברים שלהם, גילינו שגם להם היו חשדות. הם אמרו לנו שהיו מדברים ביניהם האם אנחנו מהמוסד והאם אפשר לסמוך עלינו. גם לנו היו שיחות כאלה עליהם, אולי אחד מהם משתף פעולה עם הפרסים".
דנה: "עשינו ליהוקים במחנות פליטים של פרסים באתונה, גם בשביל ניצבים וגם בשביל ביטים. באתונה יש קהילה פרסית מאוד גדולה. אני זוכרת את יום הליהוק הראשון. זה היה במשרדי חברת ההפקה היוונית שעבדנו איתה. פתאום את מוקפת ב-200 איראנים. חששנו. סיפרו לנו שהיו אנשי משטר בין האנשים האלה".
סירקין: "רבים מאלה שסגרנו איתם שיעשו תפקידים של ביט, קיבלו שיחת טלפון ממישהו שאמר להם: 'אל תעשו את זה, אנחנו נעשה רע למשפחות שלכם'. חלקם ברחו, חלקם היו אמיצים ונשארו. לא קרה כלום למשפחות שלהם".