מתי בפעם האחרונה צפיתם בדרמת כלא ישראלית, ועוד כזו שעוסקת בכלא נוער ושקיבלה השראה מסיפור חייו של אחד מהסטנדאפיסטים המובילים בישראל? כזו בדיוק היא "ילד רע" שמשודרת ב-HOT. יוצרי הסדרה, רון לשם והגר בן-אשר, התארחו ב"הקלט כסדרה", פודקאסט הדרמה של קשת 12, ושיתפו את מני אבירם בתהליך היצירה. "זו סדרה שמבוססת על סיפור נעוריו של הסטנדאפיסט דניאל חן וחוזרת לשנותיו בכלא הנוער אופק", סיפרה בן-אשר שגם ביימה את הסדרה. "היא מספרת איך הפך להיות סטנדאפיסט בכלא".
הרעיון לסדרה ניטע בביקור של לשם, אז עיתונאי בידיעות האחרונות, בכלא שרון, באגף הנוער שאותו תיאר כ"אפל מאוד, אוסף מבנים מחרידים במיוחד ששרדו מהמנדט הבריטי". לשם הגיע במטרה לנסות לגלות אם תינוקות שנולדו לאסירות חזרו לכלא לפני גיל 15. באותה תקופה לא הבין אבל הסיבה שבשב"ס נתנו לו להיכנס בקלות יחסית הייתה מאבק לשפר את התנאים הקשים. "מעולם לא הרגשתי את העוצמות שאתה מרגיש כשאתה נכנס ושומע את הצלילים המוכרים של הכלא. אתה שומע ילדים שרים 'מלך האריות', שנייה אחרי זה מכות רצח ושנייה אחר-כך נרדמים. מאז כל השנים חשבתי שאני חייב לחזור לזה אבל לא מצאתי איך", תיאר.
עיקר עבודתם של לשם ובן-אשר בחו"ל, והיוצר שיחזר פגישה עם מנהלת ערוץ נחשב לדרמה בארצות הברית כשבא עם הרעיון. "תיארתי לה והיא אמרה: 'אני רוצה 'אוז' לילדים'. כשחזרתי הביתה הבנתי שזה לא באמת משהו שאני נפשית יכול לכתוב, שזה בלתי נסבל", הודה.
לשם החליט למצוא מקום לרעיון בתעשייה המקומית ושיחה מקרית חשפה בפניו כי דניאל חן מנסה לפתח סדרה על עברו בכלא נוער. "נפלה לי תובנה שעוד לפני שדניאל הבין שהוא צריך לנצל את ההומור, הכישרון הכי גדול שלו, זה מה שפתר את זה. היה ברור שהכי גדול זה אם נמציא משהו שלא היה קודם. ואז קרה נס, הצלחנו לגייס את הגר לעסק".
"זו הייתה הפעם הראשונה שדניאל סיפר את הסיפור האישי והיה לו קשה"
אחרי שביימה בהפקות הגדולות ביותר החליטה בן-אשר להיכנס להפקה המקומית. "לרון כבר היה את הרעיון של איך הדבר הזה צריך להיראות, הייתה רוח ונשמה. פיצוח חד פעמי בעיניי. בגלל זה גם הרגשתי שעל אף שזה בארץ, טריטוריה שחששתי להיכנס אליה בטלוויזיה הישראלית, שאני לא יכולה לסרב. היה משהו בפיצוח הזה של ילד שהופך להיות סטנדאפיסט בכלא שבעיניי אי-אפשר היה לסרב לו", הסבירה. "התמה הזו הוליכה אותנו כל הדרך וזו מהות הסדרה. נאחזנו בה, לא זרקנו את זה. לפעמים זורקים רעיונות ראשונים, אבל לא זרקנו את זה. נאחזנו בזה ואני מרגישה שזו באמת הסדרה".
חייו של דניאל חן הם ההשראה. הוא היה מעורב?
לשם: "כדי להתחבר צריך הרבה כימיה אינטימית. טסתי עם דניאל ללונדון לשבוע להקליט אותו במונולוג סיפור חיים שיצא 300 עמודים. ידענו גם קודם שאנחנו אוהבים את התמה שההומור זה מה שמסבך ומה שמציל אותו. הוא יצא בלי אף צלקת פיזית מהכלא, זה כל כך נדיר. כשאתה מקשיב לסיפור אתה מחפש לא רק דמויות ורגעים אלא גם להבין מה הביא אותו לכלא. כשאתה נכנס לזה אתה יודע באיזה תמות אתה רוצה להתעסק. אחת המשימות הכי קשות שהיו לדניאל זה לכתוב פעם ראשונה הופעה שכולה על הכלא. העיתונות הגדירה אותו כ'הכי נועז ומבריק' והוא מעולם לא דיבר על הסיפור האישי. הוא עשה את זה כשנה ובזמן הזה עבדנו על תהליך הדרמה".
תהליך היצירה יכול להיות מורכב כשכל אחד מהיוצרים נמצא פיזית במקום אחר וגם מגיע ממקומות אומנותיים שונים. "באופן מפתיע זה עבד ממש טוב. זו פעם ראשונה שאני בכלל עובדת עם מישהו, בטח באופן אינטנסיבי. ידעתי מי הוא רון, הכישרון לא היה השאלה. השאלה היא תמיד 'איך זה הולך להסתדר'. איך אפשר לעבוד ביחד כשאנחנו זרים מוחלטים", הסבירה בן-אשר.
"פעם ראשונה שאני ניגשת לכתוב סדרה ולהתעמת עם גודל האירוע. הרגשתי שאנחנו מצליחים לתמוך זה בזו", הוסיפה ולשם הרחיב: "הסרטים של הגר תמיד נועזים בשבירת כללים, נוגעים ללב, מכושפים ויזואלית. מצד שני היא עושה סדרות פריים טיים בטלוויזיה. יש מעט מקרים ב-20 השנה האחרונות שאני מרגיש שלמדתי כל כך הרבה במעט זמן".
הגר, את גם מרגישה את זה?
"המעבר מקולנוע לטלוויזיה הוא לא פשוט. באמריקה אתה מגיע כבורג קטנטן במערכת, גם אם אתה הבמאי. בסופו של דבר אתה חלק ממנגנון. בארץ יש משהו הרבה יותר יצרי ופרוע, יותר דמוקרטי, אני חושבת שרון אפשר לי ללמוד איך להיכנס לתוך המבנה הלא פשוט הזה. זה לא פשוט שפתאום לאנשים יש דעה והם אומרים לך מה לעשות. אני חושבת שלמדתי שיש לדבר הזה תועלת, הסדרה יצאה הרבה יותר טוב מאשר הייתה יוצאת אם הייתי דופקת את הראש בקיר לבד".
דניאל מעורב וקורא או שהוא בא בסוף?
בן-אשר: "בפגישה השנייה שהייתה לי עם דניאל אמרתי לו: 'אתה יודע שאתה הולך לשנוא את הסדרה שנאת מוות, נכון?'. יש הבדל בין סיפור שקרה, לסיפור אמיתי ולדרמה מצולמת. כל המשולש הזה בעייתי ומבולגן כי ידענו שאנחנו יוצאים לכתוב סדרה דרמטית מתוך הלב שלנו ולא בהכרח מה שקרה. בשביל לגשר על הפער הזה לבן אדם שעליו זה מבוסס נדרש הרבה מאוד. יצאתי מתוך ידיעה פנימית שזה משהו שלא נצליח לגשר אותו. אני מניחה שהיום, כשהסדרה עושה כל כך יפה, מזניקה אותו וגורמת לאנשים להתאהב בו באופן אבסולוטי, יש תהליך קבלה והשלמה. זה כל הזמן היה מאוד עדין בין כמה הוא נכנס, כמה הוא לא נכנס. זה מהלך שכל הזמן היו לו עליות ומורדות".
המחשבה על קטעי הסטנדאפ שלו בתוך הסדרה הייתה מההתחלה או משהו שהתגבש?
בן-אשר: "זו הייתה המחשבה שהייתה לנו מההתחלה, שאיכשהו נחבר בין השניים. ברגע שדניאל התחיל לכתוב את הסטנדאפ על הכלא זה הפך למקהלה יוונית לאורך הסדרה. אני חושבת ששנינו מרגישים שיש משהו מרגש בנוכחות של הסטנדאפ. נחשף משהו יפה ופגיע של דניאל של היום, לא רק פאנצ'ים ודאחקות. בעמידה על הבמה הוא מספר משהו מאוד חשוף ומוסיף משהו רגשי לאירוע".
רון, אתה מעורב בעריכה?
"ראיתי קאטים תמיד, השתדלתי כמה שפחות להפריע. כשפגשתי לראשונה את מירית טובי, מנהלת הדרמה של HOT, לפני עשרים שנה היא אמרה: 'בסוף אם אתה לא בוכה או צוחק - גם הקהל לא'. המילים הפכו למשמעותיות פי כמה היום כי אתה מרגיש שאם לא תרגיש דבר שלא הרגשת קודם אז זה לא יעבוד".
בהמשך השיחה ביקש לשם להצביע על מרכיבים שהופכים סדרה למיוחדת. "הראשון הוא קול גיבור ומסע שלא ראית קודם. השני, צריך עולם שלא ראית קודם. זה יכול להיות כלא אבל עולם שלא חווית קודם ומרגיש לך חדש. השלישי, הז'אנר זה משהו שלא עשו בטלוויזיה, אולי בקולנוע אבל לא בטלוויזיה. הרביעי, זה משהו בשפה הקולנועית והחיבור בין איך זה נראה בשפה קולנועית שלא עשו", מנה היוצר. "אתה צריך להמשיך לאהוב את הדבר הזה, לפעמים אנשים באים עם רעיון לסדרת טלוויזיה שיכולה לעבוד. הם לא מבינים שהם צריכים לחיות בזה במשך חמש שנים. כדי להמשיך לאהוב את זה, בזמן שהכל לא יעבוד ויתפקשש, אתה צריך כוחות נפש שנובעים בעיקר מהבנה למה אתה כל כך אוהב את זה ומה בזה מעורר בך רגש שלא חווית קודם".
"בהוליווד יש אלגוריתם קדוש"
"ילד רע" עוסקת במערכת אכיפת החוק, וזאת על רקע שנתיים ששלטון החוק והמערכת המשפטית נמצאים בלב הדיון הציבורי. בן-אשר, שעשתה בעבר סרט המתאר את השעות האחרונות בחייהן של נידונות למוות בארצות הברית, הצביעה על ההבדלים בתחושות: "ההבנה של הדבר הזה שנקרא 'עונש מוות ברברי ובעייתי' הייתה ברורה מאליה. באותה נשימה באתי לתוך הדבר הזה מתוך נקודת מבט של זר, מערכת המשפט האמריקאית לא מפעילה אותי רגשית. כשמגיעים לארץ המצב נהיה רגיש. הסדרה לא נעשתה כדי להעביר ביקורת על מנגנון האכיפה. האם נגלו חולשות, וכשלים בדרך? כן, אבל יש בסדרה משהו שנאמן לנקודת המבט של הילד", אמרה והוסיפה: "נקודת המבט הזו דווקא מתארת מערכת שיש בה כוח שיקומי, יש שם מורה לדרמה שהופכת אותו להיות סטנדאפיסט, מפקדת כלא שאוהבת אותו ותומכת בו. אנחנו מתייחסים למערכת כמנגנון שיקומי עם פוטנציאל לעזור לילדים האלה. אני מניחה שהמציאות יותר מורכבת אבל שהסדרה נוקטת בעמדה סלחנית כלפי זה".
לשם חזר אל התחושות שחש כשביקר בכלא: "הרגש הראשון היה מצוקה. מההבנה שחלק מהנערים האלה לא ישרדו את גיל 20 מעצם העובדה שהם שם. בחלקם יתנקשו, אחרים יהיו מראשי הפשע בארץ", אמר. "רציתי שבסדרה תקבל בכל פרק הצצה לעתיד של אחד הגיבורים, זה מה שהכי הסעיר אותי. ככל שמחלחלת תחושת רעידת אדמה קיומית, שכל דבר מוטל בספק, אז אני מחפש באופן נואש לכתוב על נעורים ותמימות".
תעשיית הטלוויזיה כמהה ליותר סיפורים כאלה, נראה נתיב משתלם.
לשם: "להוליווד יש גם אלגוריתם, חוק קדוש. הם טורקים דלתות עד שמישהו מוכיח שאפשר אחרת. הרבה שנים אמרו שכשאתה עושה בטלוויזיה קול של בני נוער, זו אוטומטית צריכה להיות משובצת כסדרה לנוער. ברגע שזה עבד ב'דברים מוזרים' וב'אופוריה', פתאום נפתחה הדלת למשהו חדש. כשאני מביט על המצב של ישראל היום מהצד, אני מרגיש מבחוץ באופן צלול שהחברה מתאבדת מכל כך הרבה זוויות. התשובה היא לכתוב על בני 17 שהעתיד הוא בשבילם אבל הם אלו שצריכים לבחור נכון".
לתפקיד הראשי לוהק השחקן הצעיר גיא מנסטר והחיפוש אחר "דין", גיבור הסדרה, לא היה פשוט. אחרי המון מועמדים, מנסטר נכנס לפתע לחדר. "בהתחלה נראה כמו אפרוח אבל היה ברור שיש לו כישרון, היה לו את הדבר הזה שאתה אומר: 'אני מבינה את הבעיה'", אמרה בן-אשר. "זה לא רק כישרון, גם יכולת של ילד בן 15 לבוא לכל כך הרבה ימי צילום כשהוא חולה ולא בא לו. מהתגובות שאני מקבלת, הדבר הראשון שאנשים אומרים לי זה: 'מה זה הילד הזה?'. אני חושבת שהוא באמת סופרסטאר".
איך הוא מתמודד עם התגובות?
בן-אשר: "הוא אומר שהוא שומר על עצמו. לא יודעת אם זה בסוף מחסל או מחזק את הרצון שלו לשחק, חושבת שגם הוא לא יודע. יש רגעים שהוא אומר לי שהוא לא רוצה יותר כלום, מעניין לאן הדרך תיקח אותו".
הגר, זו הסדרה הראשונה שאת מביימת בישראל.
"אנשי הצוות מדהימים בהרבה מכל מי שעבדתי באמריקה. הנכונות של אנשים להתאבד על דברים היא מרהיבה, יש פה כישרון מטורף, אנשים שיודעים להוציא מים מסלע בשקל וחצי. לכל אחד יש את דעתו אבל בסוף הדבר הזה מייצר דברים שבחיים אי-אפשר היה לייצר באמריקה, לא בסכומים ולא בזמן כזה. הייתי מעורבת בכתיבה אז הייתי הרבה יותר קשורה רגשית. היה לי הרבה יותר כיף לעשות את זה מאשר שאני באה לביים פרק באמריקה שלא כתבתי".
מלבד תקציב, יש הבדל משמעותי בין עבודה כבמאית בארצות הברית לכאן?
בן-אשר: "התקציבים הם באמת חזות הכל, כי הם מייצרים מערכת שהשאיפה שלה היא לייצר מוצר שיהיה ניתן לעיכול על ידי כמה שיותר אנשים בעולם. גם רון ואני רצינו לעשות סדרה שיראו אותה הרבה אנשים אבל לא פחדנו לעשות אותה ייחודית וחד פעמית. הפקה היא מנגנון כלכלי-עסקי שמשמר את הכסף שלו לא משנה מה. בדברים שאני עבדתי בהם, הרגשתי שמה שצריך זה שאגמור את היום בזמן ושלא נגרר לשעות נוספות ויהיה בסדר. בגלל שאין כסף בארץ אז יש התגייסות אמיתית של כולם למען הדבר, אני חושבת שכל הצוות האמין בדבר. זה יהיה מאוד נדיר לקבל את זה באמריקה".
לשם: "ההבדל הכי בסיסי הוא שבארצות הברית שחקן מצלם פרק ראשון, שני ושלישי. הוא מתפתח ועובר את המסע עם הדמות. השיטה של ישראל היא שמקימים משרד כדי לצלם סצנה, אז צריך לצלם את כל הסצנות שקשורות בה. זו המחשה כמה הדבר הזה יכול להיות בלתי אפשרי מלכתחילה. כשהאמריקאים שומעים את זה הם בהלם מוחלט. תוסיף לזה את העובדה שבשנים האחרונות יש מנגנונים מסביב שעושים הכל כדי לחנוק תקציבים. התקציבים מצטמקים, הרגולציה חונקת כל אפשרות לעשות דרמה. אנחנו כיוצרים וכמפיקים ואנשים שמאמינים בחשיבות של זה הולכים להביא כסף מחו"ל".
גם בהפקת "ילד רע" יצאו אל העולם במטרה לגייס מימון לסדרה. "גדעון תדמור היה המשקיע וגלעד אמיליו שנקר המפיק, התרוצץ בכל העולם כדי להביא כסף. הוא שלח את התסריט ליותר מ-40 גופים, זה אומץ וחוצפה ישראלית משוגעת. הוא אמר להם: 'יש לכם 48 שעות להחזיר תשובה'. הפומו גרם להם להצטרף", תיאר לשם. "אנחנו מרגישים שאנחנו נלחמים כמו חולי נפש כל הזמן, כמעט לבד בשוחות, עם מעט אנשים שמתרוצצים להביא כסף בעולם כדי שזה יקרה. מדינות מבינות שהמימון צריך להגיע מהן, פה אנחנו בקרב מאסף אין-סופי".
שניכם שגרירים עכשיו. מרגישים את זה ביום-יום או שנוח לכולם להתעלם מהזהות הזו?
בן-אשר: "באוקטובר הייתי בארץ, באתי לשבועיים ונשארתי חצי שנה. משם נסעתי לצילומים של סדרה שתעלה במרץ ב-Peacock. זה היה בשיא האש, כשישראל עברה מלהיות הקורבן לשטן של האירוע. נחתתי לסט שבאופן ממש מוזר היה לא יהודי. ברוב הסטים שהייתי בהם בחיי באמריקה תמיד היה יהודי. איכשהו בהפקה הזו לא היו והייתי היחידה שהעלתה את הנושא. רציתי לדבר על זה כל הזמן כי זה בער בי רגשית וכי אני נמצאת עם אנשים 14 שעות ביום וזה נראה לי מוזר לא לדבר על הדבר שמעסיק אותי. אף אחד לא שיתף איתי פעולה. התחושה הייתה שעדיף שלא נדבר על זה, בסופו של דבר גם אם הם תומכי ישראל וגם אם יש להם בן דוד סטודנט בקולומביה התחושה הייתה שמעדיפים לא להיכנס איתי לשיחה הזו".
לשם: "באירופה באתי גם עם כובע של בן דוד של חטוף. ב-7 באוקטובר איבדתי דודים, אורית ורפי סבירסקי. איתי - הבן שלהם שהגיע לעשות את החג - נחטף אחרי שהיה עד לרצח אמא שלו. הוא נחטף, הוחזק בשבי 99 ימים והוצא להורג כשהוא כפות. ברור שיש מקומות שאנחנו מקבלים המון אמפתיה, חמלה וקשב אבל יש מקומות שזה הרבה יותר קשה. יש משהו שמתחבר למות האמת, לעובדה שאני בחרדה עוד הרבה קודם לעידן של מות האמת, דמוקרטיות לא ישרדו אותו כי כשהסתובבנו עם ילדה בימים הראשונים אחרי 7 באוקטובר בפארק בבוסטון אנשים תלשו תמונות של ילדים חטופים שאנחנו תלינו. יש שני סוגי קולות: אלו שאומרים שזה לא קרה ואלה שאומרים שזה קרה אבל ישראל הביאה את זה על עצמה במאה שנות ציונות. הערעור של זה עצום".