לפני שתומר קאפון, מיכאל אלוני, נדב נייטס ומשה אשכנזי התגבשו לכדי ארבעת החברים ב"בשבילה גיבורים עפים", ליוצר הסדרה והבמאי שלה, עומרי גבעון, היה חזון אחר לחלוטין. בשיחה עם מני אבירם בפודקאסט "הקלט כסדרה" לצד קאפון, חשף גבעון מי היו אמורים להיות אביב, הימלר, דובי ובנדה המקוריים.
"במקור איתי טיראן יועד לתפקיד הימלר, יעקב זדה-דניאל לתפקיד בנדה, אביב אלוש לתפקיד אביב ורציתי את אודי כגן לתפקיד דובי. זה היה הרפרנס הראשוני שנתתי למלהקת בזמנו. בתסריט, בהתחלה, כתבתי דמויות שהן בנות גילי, באזור גיל ה-40. ליהקנו בטווח הגילאים הזה, אבל גם ליהוק נפרד לרביעייה צעירה יותר".
"מה שהטה את הכף לטובת הרביעייה הצעירה, זה מה שקרה כשהכנסנו את ארבעתם: קאפון, אלוני, נייטס ואשכנזי, לחדר אחד. הבאנו להם לשחק סצנה וזה היה מדהים. פתאום קרה משהו. זה היה בינגו".
קאפון מודה כי בהתחלה לא רצה את התפקיד. "הלכתי לאודישן רק בגלל שזה עומרי. לא בגלל שחצנות, אלא כי רציתי לקחת ברייק מהמשחק ולהטעין מצברים. זה הגיע נורא מהר אחרי הפרויקט שעשיתי לפני. הסצנה באודישן הייתה מזעזעת, כשאני יושב מול הפסיכולוגית ומספר לה שאני מרטיב במיטה. סצנה קשה, מביכה. לא זוכר מה היה באודישן, אבל הרגשתי שזה היה גרוע. יצאתי מהחדר ואמרתי שזה לא בשבילי".
"אחרי האודישן עומרי התקשר אליי ואמר: 'תומר, זה אתה'. שאלתי שש פעמים: באמת?. הוא הציע שאבוא אליו הביתה. ישבנו אצל עומרי בחצר, כמו שאנחנו עושים הרבה, הסברתי לו שתפקיד כזה זו אחריות נורא גדולה. יש פה ערך מוסף. פתאום לייצג את הדבר הזה, פוסט טראומה, לשים אותו בפרצוף של אנשים בפריים טיים - זו אחריות. לא ידעתי עד כמה זה ייקח ממני נפשית. זה תהליך לא פשוט".
זה נגע לך במשהו אישי?
"עבדתי על הסדרה הזו כמו על שתי סדרות נפרדות: הדמות שלפני, בעבר, והדמות בהווה. באחד מימי הצילום, אחרי שצילמנו במשך מספר שבועות טובים את אביב הצעיר, לפני שהחלו אצלו תסמיני הפוסט טראומה, הייתה סצנה אחת מההווה בין בנדה לאביב, אחרי שבנדה שלח לו את התמונה של יעלי. לפני הסצנה הזו הייתה לי מנוחה גדולה, כמה שעות, והלכתי הביתה לנוח, עד לצילומי הסצנה הזו בשקיעה".
ומה קרה?
"בלקאאוט, נרדמתי בבית, על הספה. התקשרו אליי בסביבות 50 פעם. כשהתעוררתי עומרי שאל אותי בטלפון: 'תומר, איפה אתה? אתה בסדר?'. ביקשתי סליחה. נהג לקח אותי מהר לסט ואני זוכר שהייתי חצי הפוך".
עומרי, איך זה היה נראה מהצד שלך?
"תומר היה קצת כמו איש זאב באותו יום. משהו קרה לו. כשראיתי את הסצנה בין תומר לנדב, הרגשתי את תומר אדג'י ברמות. זה השפיע גם מאוד על נדב, שיש מתח כזה עם השחקן שמולו. בסיטואציה הזו לא ידעתי אם המתח בתוך הסצנה או מעבר לה. הרגשתי את תומר. כששאלו אותי על זה בהפקה אמרתי להם: מי שלא שחקן לא מבין את זה. זה קרה גם לאיילת זורר ב'בני ערובה', הייתה לה נקודת שבירה. צריכים לכבד את זה ולהבין שזה חלק מהעניין, כשעושים סדרה שהגיבור שלה הוא פוסט טראומטי קשה".
איך נינט לוהקה ל"בשבילה גיבורים עפים"?
"לדמות יעלי ראיתי הרבה שחקניות. גם נינט הייתה ברשימה, אבל היא הייתה בלוס אנג'לס והיה עיכוב. התסריטים לא הגיעו, לא קיבלנו את האודישן בזמן. כשהייתה פגישת ליהוק שאלתי מה עם נינט, יצרו קשר ישיר בינינו. התקשרתי אליה בוואטסאפ, אמרתי לה: נעים מאוד, זה התסריט, תצלמי אודישן בבית. מבחינתי האודישן כבר לא היה רלוונטי, כי בשיחה איתה הבנתי שהיא יעלי. היא אחת שארבעה גברים יילכו לקצה העולם כדי לחפש אותה. כמו תומר, גם נינט הייתה מבוהלת. היא לא ניסתה לשכנע אותי שהיא הבן האדם המתאים, אלא להפך. היו לה הרבה חששות".
איך היה המפגש הראשון איתה?
קאפון: "מדהים. ידעתי שיעלי היא החצי השני של אביב, שזו שקיעה, זריחה, ירח, כוכבים, גאות, שפל - מאוד קריטית. מודה שלא נחשפתי אליה בצורה מסיבית לפני כן, הייתי בצבא באותן שנים ואחר כך טיילתי במזרח. לא הייתי מחובר למה שקורה פה. לא אשכח את הפעם הראשונה שנפגשנו, כשבאנו להקראה. אני הייתי בקצה אחד במסדרון, היא בשני. הלכנו אחד לקראת השנייה. היו לה אוזניות ענקיות על הצוואר, גם לי היו אוזניות ענקיות על הצוואר. זה נורא הצחיק אותנו ושבר את הקרח".
גבעון: "כשרואים את שניהם ביחד זה קסם, אתה מאמין שאלה שני אנשים שאוהבים אחד את השנייה למוות. סצנת הפרדה זו אחת הסצנות שאני הכי גאה בהן. זה היה עדין וחשוף, היה קסום להסתכל עליהם מהצד. אחרי הסצנה הזאת כתבתי לקרני זיו, מנהלת הדרמה בקשת: ביימתי עכשיו את אחת הסצנות הכי טובות בחיי. פיצחנו אותה תוך כדי. יש משפט שאביב אומר ליעלי, 'אני כבר לא אוהב אותך יותר'. ביקשתי שיגיד את זה בזמן שהוא מחבק אותה. זה עבד, זה היה תענוג".
כמה זמן צילמתם בקולומביה?
גבעון: "היינו בקולומביה שבעה שבועות. צילמנו שישה ימים בשבוע, כי ככה הם עובדים. זה מוות. חטפתי דלקות גרון, נראיתי כמו אסיר בג'ונגל: זקן, רזה ועייף. אבל זה טריפ. אני זוכר את עצמי הולך בסט ואומר כמה קשה לי, כי זה פיזי מאוד, אבל זה היה גם כיף. עבדנו עם צוות קולומביאני מדהים, אנשים נפלאים ויצירתיים. זה היה סט שפעל בספרדית, אנגלית ועברית".
קאפון: "כולם התאספו סביב הדבר הזה והתאהבו בסיפור, אפילו שהתסריט לא היה להם מתורגם. אלה היו צילומי גרילה, יצאנו לסוג של מלחמה. אין דרך אחרת לתאר את זה. היינו עולים להר עם ציוד וכולם היו עוזרים".
תומר, אהבת את הדמות שלך, אביב?
"עברתי איתו כל כך הרבה עליות וירידות, כמו רכבת הרים. אהבתי אותו, נלחמתי עליו, רציתי לחבק אותו, שנאתי אותו, קיללתי את היום שהכרתי אותו - אבל יותר מהכל, ניסיתי להקשיב לו. לפני הצילומים יצאתי לתחקיר בעקבות הלומי הקרב וחולי הפוסט טראומה. זו מחלה, עם תסמינים. עד ל'בשבילה גיבורים עפים' לא באמת ירדו לשורש העניין ועד כמה זה גדול בהיקפים שלו. לא טיפלו בזה באחריות. בעקבות הסדרה פנו אליי אנשים שסיפרו כי זיהו את התסמינים והלכו לטפל בעצמם. אני מאוד גאה בזה. עם חלקם אני עדיין בקשר".
איך היו התגובות אחרי הפרק הראשון?
גבעון: "לסדרה היה אפקט מדהים. פסיכולוג שעובד עם הצבא ומטפל בפוסט טראומטיים אמר לי שהסדרה הזו הפיגה בדידות, שמטופלים ישבו עם הוריהם ותיקשרו איתם דרך זה. לא ציפיתי לזה, זה פשוט קרה. כתב לי בן אדם פוסט טראומטי, בן 60, על מה שהסדרה עשתה לו. זה אפקט שהלך והתגבר. לא ציפיתי שזה יהיה כזה כך".
אחת הסצנות המדוברות ביותר מהפרק, זה כשתומר התפרק בחדר לעיני אמו.
גבעון: "זו אחת הסצנות שאני הכי אוהב, כשאביב מתמוטט ומרביץ לעצמו בראש. זו סצנה שאתה לא יכול לעשות עליה חזרות, השחקן צריך להיות במצב. אתה צריך כמה שפחות להפריע לו. תומר שובר את הלב שם".
קאפון: "אני חייב לתת המון נקודות זכות לפרטנרית שהייתה מולי, ריטה שוקרון, ששיחקה את אמא שלי. לריטה ולי היו יום צילום אחד או שניים ביחד. לא הכרנו לפני, אולי דיברתי איתה קצת בטלפון, שלום-שלום. היא הייתה צריכה בסצנה הזו להכיל אותי, לתת לי קונטרה ולגרום לי להרגיש בנוח".