נעה ידלין ודרור משעני הם שניים מהסופרים המוכשרים ביותר בארץ, אבל זה לא הדבר היחיד שמשותף ביניהם. לכל אחד מהם יש גם ספר שהוא רב-מכר, שהפך גם לסדרת טלוויזיה מצליחה. אצל ידלין מדובר על הרומן השלישי שלה, "שטוקהולם": סיפורם של חבורת מבוגרים, בורגניים, על סף גיל ה-70, שמגיעים לדירתו של חברם הטוב שמועמד לפרס נובל ומגלים כי הוא מת. החבורה מחליטה להסתיר את המוות שלו, כדי להשאיר לו סיכוי לזכות בפרס, ובהמשך מתגלה כי לחלק מהם גם היו מניעים נסתרים לעניין. הספר הפך לסדרת דרמה אותה כתבה ידלין.
אצל משעני, מדובר על "תיק נעדר" - ספר בלשי המגולל את סיפורו של פקד המשטרה, אברהם אברהם, שמתגורר בעיר חולון. באחד מן הימים מגיעה אליו אמא שמדווחת כי הבן שלה נעדר, ושם מתחיל סיפור מתח מסקרן שלימים הפך לסדרת מתח בעלת אותו השם.
ידלין החלה את דרכה בעיתון "קול העיר" בירושלים ומשם עברה לעבוד בעיתון "מעריב". בשלב מסוים, הצורך לכתוב על סיפורים דמיוניים במקום על כתבות מציאותיות, בער בה. באותה נקודה היא החלה לעסוק בכתיבת ספרים. דרור בכלל רצה ללמוד קולנוע וחלם לכתוב לקולנוע ולטלוויזיה. הוא למד ספרות והיה עורך בהוצאת ספרים ובעיתון וכשהיה אמור לכתוב דוקטורט בלשי ללימודים, הוא הבין שמה שיותר מעניין אותו זה דווקא לכתוב רומן בלשי - וכך החל הסיפור שלו. שניהם היו מועמדים לפרס אופיר על יצירותיהם, ונעה אף זכתה. עכשיו, הם מספרים למני אבירם בפודקאסט "הקלט כסדרה" על תהליך הפיכת ספר לסדרה, הקשיים הדרך, המעורבות שלהם בבניית הסדרה וההשפעה על הכתיבה שלהם כיום.
איך עובד תהליך הפיכת ספר לסדרה?
ידלין: "סיפרתי לקרני זיו, מנהלת הדרמה של קשת, על מה הספר - עוד כשהוא היה בכתיבה. חשבנו מה יש לעשות עם זה. כשהספר היה בשלביו האחרונים, על סף יציאה לאור, היא התקשרה אליי ואמרה לי: 'למה בעצם שלא נעשה מזה סדרה בארץ? נעשה מזה חגיגה. הדמויות מבוגרות, ניקח את השחקנים הכי טובים שיש בישראל'".
משעני: "ההתחלה שלנו די דומה, ממש אפילו באותו משרד. קרני זיו קראה את הספר, אני חושב שגם אבי ניר (מנכ''ל קשת) קרא אותו. הם אהבו אותו ופנו אליי, והתחילה שיחה על האפשרות לעבד אותו. קרני שאלה אותי את אחת השאלות הראשונות: 'האם אתה רוצה לכתוב את זה?', ואני מיד אמרתי שלא. עכשיו נעה קצת שיכנעה אותי שטעיתי. אמרתי לעצמי: כתבתי את זה כבר, מה עכשיו אכתוב אותו שוב? וגם הרגשתי שזמננו קצר, אני רוצה לכתוב עוד סיפורים עם אברהם, היה לי כבר בראש רעיון לספר השני. גם הרגשתי שצריך שם איזו יד של מישהו שמכיר את המקצוע טוב ממני, ולא התחרטתי על זה. זה הגיע בסופו של דבר לארז קו אל, מי שכתב את התסריט, ואני ליוויתי אותו באיזשהו אופן. הייתי עורך את התסריט ומעורב בהפקה, הייתי קרוב אליו מאוד".
דרור, היית שותף עכשיו לכתיבת "גוף שלישי". איך היית מתאר את השוני בין כתיבת סדרה לספר?
"זה עולם אחר. כל התהליכים שאצל סופרים מתקיימים בינם לבין עצמם, קורים בחוץ בטלוויזיה. כשעבדתי על הסדרה עם שירה חדד (עורכת ספרותית ותסריטאית), אז זה שני אנשים בחדר. פתאום המחשבות יוצאות מחוץ לראש. ומעבר לזה, יש גם את מנהלי הדרמה או המפיקים שמעורבים בשלב הרבה יותר מוקדם. בעבודה על הספרים עם שירה, שהיא גם עורכת הספרים שלי, אני נוטה להביא לה כתב יד כמעט גמור. אלא אם כן אני נתקע באמצע ויש לי בעיה, ואז אני יכול להביא חצי כתב יד ולהגיד לה: 'אני לא יודע איך ממשיכים מפה'. בטלוויזיה לעומת זאת, בשלב מאוד מוקדם זה יצא מתוך החדר שלנו למפיקים ולמנהלים, וכל אחד נתן את ההערות שלו. השלב שעורר בי התנגדות, זה השלב של החדר כותבים. מצד אחד סיפור נוצר בכמה קולות, ומצד שני אני לא רגיל שזה קורה ככה. אתה מעלה רעיון ומישהו אומר לך: 'זה לא רעיון כל כך טוב'. אתה רגיל לעשות את זה לעצמך, אבל אתה לא מוכן לשמוע את זה מבחוץ".
איך נולדה הסדרה "גוף שלישי"?
"הסדרה נולדה מתוך רעיון של שירה. היא כתבה תסריט לפיצ'ר שנקרא "גוף שעובד", מסביב לסיפור של פונדקאות. באיזשהו שלב עלה רעיון לעשות את זה כסדרה ולא כפיצ'ר. התחלנו לעבוד עליה והיא עברה כל מיני גלגולים מאד משונים, כולל רעיון אחד שהזוג שיעשה פונדקאות הוא ראש הממשלה ואשתו. פונדקאות בבלפור. באיזשהו שלב הבנו שאף אחד מאיתנו לא רוצה או יכול לכתוב על בית הממשלה".
מה לגבי ליהוק? כשאתם כותבים את הספר יש לכם איזו דמות בראש, ואז לסדרה צריך ללהק אנשים אמיתיים.
ידלין: "לי אין דמות בראש כשאני כותבת, אני לא יודעת לדמיין אקטיבית את הדמויות. אבל קרה לי פעם שהלכתי באיכילוב ופתאום ראיתי את אבישי המנוח (אחת הדמויות מהספר "שטוקהולם") וישר ידעתי שזה הוא. כשאני רואה אותם אני יודעת לזהות, אבל אין לי אותם בראש. גם בספרים שלי אני לא כותבת בכלל איך אנשים נראים, למעט תכונות פיזיות שבעיניי הן תכונות אופי - למשל שהם גבוהים, כי להיות גבוה זו תכונת אופי, זה חלק מאיך שאתה מתנהל בעולם".
משעני: "גם לי אין, עד כדי כך שכשעשו אודישנים לתפקיד של אברהם, הייתי כבר אחרי שלושה ספרים. הייתי אמור לכאורה פחות או יותר להכיר את הדמות. באודישנים הראו לי אנשים ושאלו אותי: 'לא ככה דמיינת אותו?'. מצד שני, כשמוריס כהן נבחר, אמרו לי: 'נכון זה הוא, זה ככה?', ואז אמרתי - כן כי זה באמת היה ככה. בלי שדמיינתי אותו מראש הוא נפל באיזשהו אופן בול".
אז איך קרה הליהוק ל"שטוקהולם"?
ידלין: "אמרנו - טוב, נפנה לשחקנים הגדולים ביותר בישראל, נעשה רשימה חלומית עם תיקי דיין, ששון גבאי, ליאורה ריבלין, דבל'ה גליקמן, מין רשימה כזאת שלא תקרה, ואז הם יגידו לנו לא - ונתחיל להתדרדר עד שנגיע לאלוהים יודע לאיפה. אבל כולם אמרו כן. אני זוכרת שהייתה קריאה של התסריטים, והגעתי עם חיוך מאוזן לאוזן. אנשים שישבתי בגיל שמונה וראיתי אותם ב'קרובים קרובים', פתאום יושבים וקוראים את מה שאני כתבתי".
עד כמה הייתם מעורבים בצילום של הסדרות?
ידלין: "הייתי מעורבת בכל דבר. יש משהו ברגע הזה כשהשחקנים פוצים את פיהם וקוראים את הטקסט, שהוא מרומם רוח ונפש. אחד הדברים שאני הכי אוהבת בספרות, שזה הבדל ממש תהומי מטלוויזיה, שאם 10,000 איש קוראים את הספר 'שטוקהולם', 10,000 נילי קמות לנגד עיניהם וכל אחת שונה ופרטי. יש כמובן את זאת שלי. בסדרה, כשיש ליהוק, זה הולך ומצטמצם ונשארת נילי אחת שהיא התשובה הנכונה. יש בזה משהו נורא סוגר, למרות שהסדרה לא מבטלת את הספר. גם אני ביליתי שנים עם הדמויות האלה לבד ממש, ובאופן מסוים נדמה לי שרק אני יכולה לשחק את כל הדמויות, כי אני יודעת איך הן מתבגרות ומה האינטונציה של כל משפט. אני חושבת שזה 'קונטרול פריקיות' שמאוד מאפיינת סופרים, אנחנו רגילים לשלוט בהכול. ספר בסוף זה 100 אחוז את, הטענות אלייך והמחמאות אלייך".
משעני: "בעונה הראשונה של 'תיק נעדר' הייתי מעורב קצת יותר גם בליהוק, ראיתי אודישנים, ישבתי עם ארז והבמאי של הסדרה בלילות לפני הצילומים לדבר על סצינות מסוימות, הייתי על הסט ובחדר העריכה - אבל זה היה בידיים של ארז. הייתי הרבה פחות מעורב מנעה".
אתם מרוצים בסופו של דבר מהתוצאה?
משעני: "כן, אני אוהב את 'תיק נעדר' - גם בלי קשר לספר. דווקא כשאני מתחיל להיכנס להשוואות בין הספרים לסדרה, אז יש רגעים שאני אומר: 'לא. היינו צריכים להישאר יותר קרוב לספרים'. אני לא חושב שזו סדרה מושלמת, אבל אני אוהב אותה, ואני מרגיש שבדנ"א שלה היא מאוד קרובה לספרים ומדברת באותה השפה שהם מדברים - וזה היה לי מאוד חשוב".
ידלין: "כששואלים אותי אם אני מרוצה מהתוצאה של 'שטוקהולם', בחיי שאני אומרת שזה לא הספר, זה משהו אחר. מה שהיה לי הכי חשוב זה להרגיש שזה מהדנ"א שלי, שזה לא זר לי. לא רציתי לצפות בזה ולהרגיש שזה זר. הרגשתי שזה מהדנ"א שלי. בדומה לדרור, יש דברים שהייתי עושה אחרת. יש סצנה שמעצבנת אותי עד היום כשאני רואה אותה כל פעם מחדש".
אתם יכולים לסמן הבדל בין קוראי הספרים לצופי הסדרות?
משעני: "נדמה לי שקוראי ספרים, נקשרים יותר לספרים שהם קוראים אם הם אוהבים אותם. התגובות יותר אמוציונליות. כשאתה מקבל מחמאות על סדרת טלוויזיה, מהניסיון שלי זה לא מגיע לעומק ולעוצמה של תגובות לספרים".
ידלין: "קריאה זו החוויה הכי אינטימית שיש, יותר מצפייה בטלוויזיה. זה דבר שאתה יכול לעשות אך ורק לבד, וזה באמת משהו שהוא בינך לבין הספר ובינך לבין הסופר. אחד הדברים הכי מרוממי רוח בספרות, זה שאתה מוצא חברה לחולשות שלך, אתה מגלה שאתה לא לבד בפגמיך המרובים בעולם. זאת חוויה מאוד עמוקה. טלוויזיה זה משהו אחר. אין מה להשוות את כמות האנשים שרואים טלוויזיה, לעומת כמות האנשים שקוראים ספרים - ויותר מזה, את ה'בבת אחת' שלה, כשעולה פרק ותוך 45 דקות מאות אלפי אנשים ראו את הסדרה שלך. כשיוצא ספר יש דממה כזאת, ופתאום יש איזה קורא מצטיין שהוריד אותו וקרא אותו בשש שעות. חד משמעית, בגלל ש'שטוקהולם' היה סדרה, אני מרגישה שזה הספר שלי שהכי מכירים".
הצלחת הסדרות השפיעה על הכתיבה שלכם כסופרים?
משעני: "זאת שאלה שאני מאוד עסוק בה תוך כדי כתיבה כל הזמן - האם זה משפיע עליי והאם זה משפיע לטובה. הרומן לפני האחרון שכתבתי, 'שלוש', שדווקא לא בסדרה של 'תיק נעדר', הרגשתי שנכתב אחרת מהספרים הקודמים, כאילו שיש לו אופי קצת אחר. הוא היה קצת מהיר יותר, קצת עלילתי יותר. הרגשתי שאולי משהו בשהייה שלי בשנים האחרונות בעולם הטלוויזיה, גרם לזה שהוא נכתב אחרת. עכשיו מעבדים גם אותו לסדרת טלוויזיה. נהניתי מסוג ההשפעה, לא הרגשתי שזה משהו שמזהם את הכתיבה שלי. הרגשתי שאולי הטלוויזיה הכניסה איזו זריקת מרץ שהיא טובה".
ידלין: "אין לי מושג ירוק. המוטו שלי הוא שאם אני כותבת את הספר הכי טוב שאני יכולה לכתוב, יקרו דברים טובים. לא יודעת מה, אולי יתרגמו אותו לשפות אחרות, אולי תהיה הצגה או סדרה, אולי הוא יזכה בפרס. מעבר לזה, כמובן שיקראו אותו. מה הדברים שיקרו בדיוק, אני לא יכולה כל כך לשלוט בזה. באופן טבעי אחרי שיש חוויה טובה עם הטלוויזיה, יש בזה משהו מעורר חשק. זה כיף שמעבדים ספר שלך לטלוויזיה".