ברזומה של היוצר, הבמאי והתסריטאי רובי דואניאס אפשר למצוא את הסיטקומים הישראלים הכי מצליחים, ביניהם "שמש", "הפיג'מות" ו"סברי מרנן". האחרונה שברה שיא ישראלי, יש שיגידו עולמי, במספר הפרקים שצולמו לה - 323 נכון לסיום העונה השמינית (בימים אלה משודרת בערוץ 12 העונה השביעית).
בשיחה עם מני אבירם בפודקאסט "הקלט כסדרה", מספר דואניאס: "'המפץ הגדול' הוכרזה כשיאנית העולם עם 278 פרקים, עברתי אותם. אני השיאן, אבל זה לא באמת מעניין אותי. זה כן מקור לגאווה, לעשות כל כך הרבה פרקים לאורך כל כך הרבה זמן. הפאן זה לא לשבור את השיא, לתקוע את הדגל על ההר ולהגיד 'זה אני', אלא העשייה שבדבר".
מתי חצית את הקווים והפכת משחקן לבמאי?
'ב'שמש' הייתי הכותב הראשי ונורא נהניתי מזה. יואב צפיר התעקש שייתנו לי גם לביים, אפילו שלא למדתי בימוי. בעונה השלישית התחלתי לביים וזה הרגיש מאוד טבעי. כתבתי וידעתי בראש שלי איך זה אמור להיראות. יצא לי לביים גם סדרות שלא כתבתי, כמו 'השמיניה', אבל כיוצר יותר קל לך לביים סדרה שאתה כותב. אתה רואה את זה בעיניך רוחך".
איך נולד הרעיון ל"שמש"?
"רצו לעשות סיטקום לצביקה הדר. באותה תקופה גרתי בסנדוויץ' בר ביהודה הלוי ויצאתי עם תימניה. הכנסתי לסדרה סיפורים שקרו באזור שבו אני חי. צביקה הוא באר שבעי שאוהד את הפועל באר שבע, את כל הביוגרפיה הרומנית שלו הכנסנו גם כן פנימה".
ב"שמש" אהבת לשבור את הקיר הרביעי, ולקחת את זה עוד צעד קדימה ב"הפיג'מות".
"ב'הפיג'מות' אין קיר רביעי, הם יודעים שהם בסדרת טלוויזיה. כולם מודעים לעצמם. אם תשאל אותי מה הסדרה שהכי אהבתי, זה בכלל 'מנדלבאום בלש פרטי'. זו הייתה סדרת בת של 'הפיג'מות', סדרת בלש, הכי נהניתי לעשות אותה".
יש לך חיבור מיוחד לעולם הילדים?
"לא, אין לזה משמעות. אני נהנה מכל הדברים שאני כותב. אם ילדים אוהבים, זה אחלה. יש כל כך הרבה דברים ב'הפיג'מות' שרק כשגדלים אתם אומרים לעצמכם, 'אוי, זה מה שהם אמרו?'. דברים כמו 'אני יורד לברכה' או 'תהיה עדין'".
היום דור חדש נחשף לסדרה ב-VOD. יש אפילו מופע.
"לאורך 223 פרקי 'הפיג'מות' היו אינספור שירים של הלהקה. עודד פז אסף את השירים ועשה הופעה די גדולה. מדי פעם אני מתגנב ועולה לתת קטע קטן, שר איתו ויורד. רק בשביל הכיף. 'הפיג'מות' מצליחה עד היום, הבנות שלי רואות את זה בלופים".
איך נולדה "סברי מרנן"?
"ב-2010 ביקשו ממני לכתוב סדרה לימי שישי. שאלתי את יניב פולישוק אם יש לו רעיון. הוא שאל, 'למה שלא תכתוב על זה שאתה פעם אחת אצל ההורים שלך ופעם אחת אצל ההורים של אשתך?'. חשבתי: רעיון לא רע, וכתבנו את זה. אשתי דומה לרותם אבוהב באיזשהו אופן. יש סיפורים במשפחה שלי ושל אשתי שיכולים לגרום לאנשים להזדהות, 'אוי, אני מכיר את הסיפור הזה, זה קרה לי'. המשפחה של אשתי מקבלת את הסדרה בחיוך ואוהבת את זה".
מתי הבנת שהסדרה מצליחה מאוד?
"התחלתי לקבל פידבקים ברחוב, וזה תפס. איפשהו ב-2011 רותם התקשרה ואמרה, 'אתה לא מאמין מה קורה'. שחקנים מקבלים תגובה מיידית, כשאתה במאי זה אחרת. לקח זמן עד שאנשים אמרו, 'אתה זה שמאחורי הסדרה'. אנחנו עובדים בתעשיית הטלוויזיה בישראל ומעטות הסדרות שרצות לאורך כל כך הרבה עונות. זאת סיבה מאוד גדולה לגאווה".
איך אתה ממציא רעיונות לפרקים?
"אתה לוקח סיפור ועוד סיפור ושוזר אותם אחד בשני. יש בחיים שלך כרגע עשרות סיפורים, כמו הסיפורים הקטנים שאתה מספר לחבר שלך: 'אתה לא מאמין מה קרה לי היום, עשיתי כך וכך'. לא צריך לשבת ולחפור בראש, פשוט לכתוב. אם יש לך רעיון - תכתוב. יכול להיות שלי זה קל, כי השריר שלי מאומן לזה".
מה שיטת הכתיבה שלך?
"יש רק פרק אחד שכתבתי לבד וזה היה איום ונורא, אבל זה היה פרק מצחיק. אני תמיד כותב עם עוד מישהו, כי בעיני כתיבה ויצירה זה לתת ולקחת. אני צריך מישהו שיישב איתי בחדר. אנחנו מדברים, ממציאים את הסיפור, כותבים את סדר האירועים ואז כותבים את הסצינות ומספרים את הבדיחות שרצינו להכניס פנימה".
מה אתה זוכר מתהליך הליהוק?
"פתאום אתה עושה אודישן לאנשים שהם אושיות. היה לי נחמד פתאום לעבוד עם יהורם גאון, טוביה צפיר, יונה אליאן וסנדרה שדה".
איך מביימים שחקנים כל כך גדולים?
"הכל חלק ונעים, אין ענייני אגו. השחקנים עצמם הם כמו משפחה. הם הקימו לעצמם קבוצה. גם כשאנחנו לא מצלמים, הם נפגשים ויושבים ביחד בבתי קפה".
איך נראים ימי הצילום?
"בימי צילום אני הולך לישון בשמונה בערב וקם למחרת בבוקר מוקדם מאוד. אני חושב איך הסצינה אמורה להצטלם ועד שזה לא פתור, אני לא הולך לישון. העבודה שלי מתחלקת לכתיבה של כמה חודשים, צילום במשך חודשיים ועוד כמה חודשים של עריכה. לוקח יותר זמן לערוך פרק מאשר לצלם אותו. בחדר העריכה אתה יושב עם העורך, ושם באמת יוצרים את הדברים ומחברים את הבדיחות. לפעמים צריך לקצר ופתאום זה עובד. אם יש בדיחה שהיא לא טובה אז צריך להעיף, אבל לא היו פרקים שגנזתי".
היו גם ביקורות לא מחמיאות על הסדרה.
"גם ביקורת טובה חולפת לי מעל הראש. אף כיכר בשום עיר לא קרויה על שם של מבקר טלוויזיה. זה מצחיק אותי נורא. אף פעם לא פונקתי בביקורת טובה. מה שאני מחפש זה שיזמינו עוד עונה, לא משנה מה אני עושה".
מה הצעדים הראשונים שיוצרים מתחילים צריכים לעשות?
"לי זה התחיל בפוקסים. לא למדתי כתיבה, אני כותב אינטואיטיבית. לא למדתי בימוי, אני מביים כמו שאני מרגיש. אין לי את המונחים הטכניים, או לפחות לא היו לי בתחילת הדרך. תעשו - אם זה יתפוס, זה יתפוס. אם לא יתפוס, תחפשו מקצוע אחר".