דגנית אטיאס גיגי, מנהלת הפקות המקור של YES, עובדת בתעשיית הטלוויזיה הישראלית כבר מעל 30 שנה. בוגרת החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, מי שהייתה ממייסדות ערוץ הילדים וניהלה אותו במשך שנים, הצטרפה ל-YES בשנת 2010 ומאז חתומה על קטלוג מרשים של סדרות דרמה מצליחות ואהובות ביניהן "פאודה", "על הספקטרום", "הטבח", "בני אור", "בלאדי מורי", "שטיסל", "תאג"ד" ועוד רבות וטובות.
"מגיעות אלינו מאות הצעות בשנה ואנחנו צריכים לבחור מעט מאוד", מספרת אטיאס גיגי בשיחה עם מני אבירם בפודקאסט "הקלט כסדרה". "עם 10% מההצעות יש התקדמות, אנחנו משקיעים כסף בפיתוח כדי לתת ליוצר את החופש להשקיע, לכתוב ולהוכיח לנו שזה ראוי להיות סדרה. זאת עבודה מאוד קשה, מורכבת וחשופה".
"שלב הפיתוח והכתיבה זה השלב הכי חשוב בעיניי. הבמאי הכי טוב בעולם והאמצעים הכי מצוינים ומשובחים, לא יצליחו להציל תסריט לא טוב. זה פחות נכון הפוך: אם יש תסריטים מצוינים אבל משהו בביצוע לא היה מושלם, עדיין הסדרה מדברת. התסריט זה הבסיס להכל, זה כלי העבודה של כולם. ככל שהדמויות כתובות יותר טוב ומרגישים אותן חיות ונושמות, כשיעבדו ויעצבו אותן הן ייצאו יותר נאמנות למקור".
"שלב הצילומים הוא לכאורה הכי מוחצן, אבל לי כמנהלת דרמה יש הכי פחות מה לעשות. כמובן שנורא כיף לי לבוא לסטים ולבקר, אבל הביקורים האלה לא מאוד ארוכים ומה שלא הצלחת בשלב התסריט והליהוק, לא באמת תצליחי בסט".
"השלב המשמעותי לא פחות מהכתיבה זה שלב העריכה. במקרה הכי קיצוני, סדרה יכולה להיוולד מחדש בחדר העריכה. יש סצינות שיורדות, יש סצינות שעוברות מפרק לפרק, המון מניפולציות נעשות בחדר העריכה - גדולות כקטנות. זה שלב שיש בו 'משא ומתן אומנותי' עם היוצרים, לא באמת ויכוחים או קונפליקטים, אבל זה יכול להגיע לטונים".
מה את עושה במסגרת תפקידך כמנהלת הפקות המקור של YES?
"הייתי מקבילה את התפקיד הזה לאוצרת בגלריה. אנחנו מייצרים ספריה של סדרות ישראליות שהופכות להיות חלק מהתרבות הישראלית. היצירה הטלוויזיונית היא חשובה, זה חלק מהתרבות, רואים אותה הכי הרבה. זה נשמע אולי קצת יומרני, אבל התפקיד שלי זה להשאיר פה משהו. מראש אקח יוצר שאני סומכת עליו וחושבת שהוא מאוד מוכשר. אלווה אותו אומנותית משלב הנייר הכמעט ריק ועד שהסדרה עומדת לעלות לשידור".
התעשייה הזאת קטנה ואת נמצאת בתפקיד חשוב מאוד. מרגישה את האחריות על הכתפיים?
"אנחנו טלוויזיה רב-ערוצית שלא מסתמכת על רייטינג, אבל כמובן שחשוב לנו שייראו אותנו. כל סדרה הציפייה ממנה אחרת. כשעשינו את 'מלכת היופי של ירושלים', אמרתי: זאת סדרה תקופתית, ספר שהיה רב מכר, יש בה משהו רומנטי ואפילו מלודרמטי. זה מרגיש שפונה בווייב לקהל יותר מבוגר. דווקא בגלל זה היה חשוב לנו לעשות אותה, כי מי רואה טלוויזיה ליניארית היום? צריך לכבד גם את הקהל היותר מבוגר".
יש סדרות שההצלחה שלהן הפתיעה אתכם?
"בעונה הראשונה של 'פאודה', שהיא לכאורה סדרה גברית, היה חשש. באו אלינו עם סדרה על מסתערבים, הכי גברי שרק יכול להיות. הופתענו מכמויות הנשים שצפו בזה, זאת סדרה שמדברת אל כולם".
עד כמה ההתפוצצות של "פאודה" בעולם השפיעה על קבלת ההחלטות שלך בהמשך?
"זה מפחיד להצליח בצורה פנומנלית עם משהו, כי אז רוצים עוד מאותו דבר. זאת השגיאה הכי גדולה שיש. אם רוצים מאיתנו בחוץ לארץ את ה'פאודה' הבאה, זו שטות גמורה. יש ז'אנר כזה, אבל את חייבת להביא את הדבר הייחודי שלך, את היוצר שרוצה לספר את הסיפור שלו. אי אפשר להכניס את זה לאלגוריתם ולהגיד: פה יש מתח, פה יש ריגול מסוג מסוים, פה יש אקשן, בואו נערבב את הכל ונעשה משהו".
"על הספקטרום" לדוגמה שונה מ"פאודה" לחלוטין.
"כשדנה אידיסיס הגיעה עם הסדרה הזאת וקראתי את התסריטים, הרגשתי שזה מחמם לי את הלב. צחקתי, התרגשתי, אבל לא הבנתי אם זה בסדר שאני צוחקת. היה שם אוסף רגשות מנוגדים. אחרי שקראתי שלושה-ארבעה פרקים אמרתי לאידיסיס שהחשש שלי זה שכיוון שהעולם הפנימי של הדמויות מוגבל, לאן הן יילכו? דמות בסדרה מתחילה בנקודה A וצריכה לצאת בנקודה Z. הרגשתי שאנחנו במין מלכוד קלסטרופובי, שהמנעד הדרמטי לא מספיק גדול, אבל דנה שירטטה לי ברגישות, בחוכמה ובכישרון שלה את הליין של כל דמות. הבנו ביחד שצעדי הדמויות בסדרה הזו מאוד קטנים, אבל זאת הדרמה".
הסדרות הישראליות מצליחות בעולם, אבל מצד שני התעשייה בארץ נמצאת בהצטמצמות.
"אם היית שואל אותי את השאלה הזאת חמש שנים אחורה, הייתי אומרת בגאווה ש-YES נותנת לי את הגב למצות את ה-8% רווחים מדמי המנוי על יצירה מקומית. היום ה-8% האלה מצטמצמים, כי נכנסים לארץ עוד פלטפורמות שידור וסטרימרים מהארץ והעולם. מספר המנויים שלנו בשנה-שנתיים האחרונות דווקא נשאר יציב ואפילו טיפה עלה, אבל זה עדיין לא מה שהיה. כמה שנהיה מצוינים, מספר הלקוחות לא מה שהיה לפני חמש ועשר שנים. העוגה מתחלקת אחרת. התקציב שאנחנו יכולים להשתמש בו קטן יותר".
האם הדרמה הישראלית זה כלי מספיק חזק כדי להשאיר את הקהל בגוף שידור כמו שלכם?
"בטוחה שכן. בכל שנה אני מבקשת לראות מה הטופ 10 שלנו ב-YES. בשנים האחרונות, 90% מעשר הסדרות הנצפות זה סדרות ישראליות. הקהל מצביע בידיים. אתה רואה סדרת רכש מעולה, עושה בינג' ומספר עליה לכולם, אבל גם רואה סדרה דוברת עברית ומתחבר אליה בכל וריד שלך. 'הטבח' עשויה בסטנדרטים שלא נופלים משום סדרה בינלאומית אחרת. מה שמניע את הסדרה זו לא העלילה. מה שגורם לאנשים לא לרצות להפסיד פרק זה הדמויות, העולם, היחסים וההיפנוט המסחרר הזה, איך שהיא נראית. זו אחת מסדרות הלהיט שלנו מבחינת כמות האנשים שצפו בה. את אומרת, איזה גאונים הצופים שלנו שהבינו את זה".
איזה טיפ תיתני ליוצרים וליוצרות שחולמים לכתוב סדרה שתצליח?
"לא אגיד 'לכו ותכתבו תסריט' כי זה מאוד יומרני וקשה, אבל צריך את התשוקה, לדעת מה אתה רוצה לעשות וללכת עם זה עד הסוף. לא לוותר. ההתעקשות לעשות את הדבר שלך זה הדלק שאמור להניע אותך, כי יהיו כל כך הרבה קשיים אחר כך. בנוסף, צריך שיהיה את המשהו האחד שרוצים לעשות. לפעמים שולחים לנו סופרמרקט, 'תבחרו'. ישר זה נראה לי חשוד. תשלח לי את הדבר שאתה הכי מאמין בו, שאתה הכי רוצה שאני אראה, שאתה הכי רציני לגביו. זה פחות עובד כשאומרים, 'מה שתדוגי אני איתך'".