איילת זורר ועמוס תמם טורפים את המסך בימים אלה בדרמה המדוברת "חולי אהבה" (פרק חדש הערב, שני, אחרי החדשות, ערוץ 12). בסדרה, מגלמים השניים רופאה בכירה ופוליטיקאי שאפתן שמגלים כי הם חולים בסרטן השד - ומתאהבים זה בזו. אי אפשר לפספס את הכימיה הנדירה בין תמם לזורר, אלא שמסתבר שזו נבנתה לאט לאט, רק אחרי שלמדו לסמוך האחד על השנייה. ההתחלה הייתה פחות מבטיחה.
בפודקאסט "הקלט כסדרה" מספרים השניים למני אבירם על הפעם הראשונה שנפגשו, עוד בשלבי הליהוק. "היוצרים נמנעו מלעשות לנו מאצ'ינג, שזה להפגיש שני שחקנים, לתת להם לקרוא סצנה ולראות אם זה עובד. נפגשנו בבית קפה. לא היה מדהים. שנינו מאוד ביקורתיים ומאוד חשדניים", מודה זורר.
תמם מעיד, "אני מאוד מעריך את איילת כשחקנית ושמחתי על ההזדמנות. כשנפגשנו בבית הקפה, זה הרגיש מעט חשדני. דיברנו לעניין, הייתה שיחה טובה על התסריטים, המון רעיונות וכיוונים עלו, אבל הרגיש שזה לא מיד קרה". לדברי זורר, "הפגישה הייתה מאוד עניינית וטובה, אבל אני זוכרת שבאתי לחבק את עמוס בסיום ולהגיד לו שלום והוא נתן לי את החיבוק הכי קריר שקיבלתי בחיים שלי. חשבתי: אוקיי, זה מוזר".
המתח בין השניים נמשך גם בחזרה הראשונה לקראת הצילומים, שנערכה בזום כשזורר נמצאת בביתה שבלוס אנג'לס. "חזרות בזום זה קשה. היה לנו רגע אחד של חיכוך. דיברנו על ענייני רוח. לעמוס יש זיכרון מטורף, גם בדברים הקשורים ברוחניות. אני מתעסקת עם זה שנים, זה מאוד הלב שלי. הרגשתי שהוא משתלט לי על הספייס הרוחני ואמרתי לו: 'רגע, רגע, רגע', משהו כזה. הוא ענה, אני עניתי - וקראתי לו 'פוץ'. אמרתי לו: אל תהיה כזה פוץ".
תמם נזכר, "לא אמרתי כלום באותו הרגע, אבל למחרת סימסתי לשרון וכתבתי לו: אני לא יודע, זה הרגיש לי לא וואו. הוא אמר: 'הכל בסדר, אתם ילדים גדולים. אל תדאג, יהיה בסדר'. בחזרה הראשונה באמת היה רגע לא הכי נעים, אבל אני שמח שהצלחנו בסוף. זה אחד ההישגים מבחינתי בסדרה הזו, היחסים שלנו על המסך. פחדתי בהתחלה כי חשבתי: אם התקשורת הבינאישית שלנו לא תעבוד, אם לא נהיה פרטנרים, אם אני לא ארצה שהיא תהיה הכי טובה בעולם, אין לסדרה סיכוי להצליח. שם זה מתחיל ושם זה נגמר. נבהלתי".
מה קרה כשנפגשתם לחזרה הראשונה, לא בזום?
תמם: "כשנפגשנו בפעם הראשונה פנים אל פנים, הגברת איילת הלכה לים לפני זה. כשהיא נכנסה לחדר, כולנו הסתכלנו עליה כאילו הגיעה מאיזה סרט. היא הביאה לנו מתנות, לכל אחד שוקולד קטן. החיבור נוצר תוך שנייה. כל מה שהיינו צריכים זה להיפגש. הייתה שיחה מדהימה, חזרה מדהימה. כשסיימנו את החזרה הראשונה, היה אפשר כבר לצלם. התחלנו להתכתב באופן רציף, שלחתי לה תמונות של הילדים. איילת ואני, שנינו מחפשים את הקרקע דרך הרוח. שנינו עושים עבודה פנימית שהמטרה שלה בסוף זה לא להיות רוחני, אלא להפך, להיות יותר על הקרקע. גילינו שאנחנו מאוד דומים ושאנחנו לומדים את אותו הדבר כל החיים".
איילת, איך את זוכרת את החזרה הראשונה?
"זה היה די מדהים. הגעתי לחזרה הזו עם כוונה אמיתית ממש. קורה לי באופן קבוע שכשאני נכנסת לתפקיד שאני יודעת שהולך לקחת ממני משהו, לגעת בי בעומק של העומקים, אז תמיד יש לי התנגדות בהתחלה. במהלך החזרות הייתה לי התנגדות, התנגדות, התנגדות. אני עוד לא עולה על מטוס, עוד לא בתפקיד, עוד לא חברה שלכם, עוד לא מאוהבת. באותו בוקר קמתי עם ג'ט-לג והלכתי לים. נכנסתי למים והתפללתי שיהיה לי אומץ ללכת על זה ולשחרר. הודעתי לעצמי ולבריאה שאני משחררת. בדרך לחזרה שמעתי במונית שיר של מתי כספי. כשהגעתי, הקראתי להם אותו וזה היה כמו לפתוח את הלב. כולם בבת אחת שחררו את המתח, את החרדה ואת השמירה. היום הזה עשה משהו לכולנו. נכנסנו למסע הזה עם לב פתוח ממש".
איך התגובות מהצופים לסדרה?
זורר: "אני מקבלת תגובות מאוד חזקות, מאוד רגשיות. אנשים מדברים על מה שקרה להם שקשור לסרטן, בין אם זה אמא, אבא, חברים או הם עצמם. בשבועיים הראשונים הייתה עלייה מטורפת בכמות האנשים שהלכו להיבדק, שזה מדהים. אצלי זה ברשתות החברתיות ואני מתלוננת על זה המון לעמוס, כי זה מאוד מוגבל. כותבים לי מכתבים, אבל זה לא כמו להסתובב ברחוב ולקבל את התגובה הרגשית כשאת עומדת מול הבן אדם".
תמם: "יש המון תגובות חזקות על הסרטן. חבר קרוב שלי שאיבד את אמא שלו למחלת הסרטן, סיפר לי שבכה כל הפרק הראשון. קיבלתי הודעה ממורה שלי ששיתפה כי הבת שלה חלתה בסרטן בגיל 26. היא אמרה שהסדרה הזו תרפויטית לא רק לחולים, אלא גם לסביבה הסובבת אותם. יש גם תגובות ברחוב, 'אני רוצה לנתח אותך'. כל מיני תגובות הזויות. אנשים מאבדים כל רסן ברחוב. בשני הפרקים האחרונים זה הרים הילוך. התגובות מצחיקות מאוד. כולם מאוד מעורבים בתוך הסיפור. אנשים בטירוף מזה, הם רוצים את עמליה ומיכה ביחד".
ספרו על החיבור שלכם לדמויות.
תמם: "אצלי זה מאוד קל בגלל המוצא של מיכה, המקום שממנו הוא בא. זה מאוד נוכח, אם לא ברמה הפיזית, בהוויה. היוצרים ארגנו לי מפגש עם פוליטיקאי, חיים ביבס, ראש עיריית מודיעין-מכבים-רעות. הוא מיכה בהרבה מובנים. ביבס נראה כמו מנהיג, נשמע כמו מנהיג, איש מרשים מאוד, כריזמטי מאוד. הייתה לי איתו שיחה מעלפת. הייתי אצלו שעתיים וחצי במשרד. למדתי ממנו על מאחורי הקלעים של הפוליטיקה. ביבס יושב ראש השלטון המקומי וחזק מאוד בליכוד. הוא איש מאוד פתוח, דיבר בלי מעצורים, בכנות מוחלטת, על המון דברים. זה הכניס אותי קצת לעולם הזה. זה עולם משוגע. היה לי עוד מפגש עם איש יקר שחלה בסרטן השד, עבר את הניתוח וחייו עברו טלטלה. זה היה מפגש משמעותי מאוד בשבילי, חזק ועוצמתי. מה שאהבתי אצלו זה שלא כמו רוב הגברים שחלו בסרטן השד, היה חשוב לו להגיד שהוא רוצה שיידעו על זה, שהוא רוצה להיות שליח, שגברים צריכים לדעת שאפשרי לחלות בזה וללכת להיבדק. הוא פתח את הלב".
איך זה אצלך, איילת?
"המפגש שלי עם עמליה בא משני כיוונים. באישי, בהתחלה היה לי רצון להימנע מלשחק את התפקיד הזה כי במובן מסויים גם אני עברתי את זה. אומנם לא את הסרטן הזה ולא תהליכים כל כך קשים כמו כימותרפיה וסכנת חיים, אבל עברתי משהו דומה וחשבתי: אין לי כוח ואין לי אומץ להתעסק עם זה, כי אולי זה יביא לי את זה בחזרה. ואז אמרתי לעצמי: להפך, זו תהיה דרך בשבילי להביע משהו, לשדר משהו שאולי מישהי אחרת לא תוכל לעשות כזה טוב כזה בגלל שלא עברה משהו דומה. הבנתי משהו עמוק מאוד על עמליה כי זה קשור גם אליי, שסכנת חיים, מוות במשפחה או טראומה מהסוג הזה, עושה שבר בנפש ובאגו. ההתרסקות מכריחה אותך להתבונן בצורה שאי אפשר להתבונן קודם, בלעדיה. זו המטרה של חושך בחיים שלנו, כדי שנוכל להתבונן מחדש על המציאות שלנו ולהגדיר את מרחב הראייה שלנו".
עשית הכנות לקראת התפקיד?
"הלכנו לראות ניתוח. לא חשבתי שאעמוד בזה. כשהבנתי שאנחנו הולכים ממש להיכנס לחדר הניתוח ולא לראות מהחלון, חשבתי: וואו, אני לא יודעת אם אני יכולה לראות איך חותכים בן אדם ואיך מוציאים ממנו גידול. זה היה נראה לי משוגע. האמת שזו הייתה חוויה מכוננת שגם מאוד השפיעה על הטקסטים שנכנסו לניתוחים ועל היחסים בין עמליה לשירין. שתינו הלכנו לראות ניתוחים וזה מאוד השפיע עלינו. זה די נדיר לראות בן אדם שמוציאים לו גידול. זה כמעט קסום".
מה את אוהבת בעמליה?
"אני אוהבת את האופן שבו היא מתמודדת עם העולם: הסגירות שלה, ההחזקה שלה, ההומור העוקצני. זה היה די תענוג ומאוד משחרר, שאת יכולה להיות קצת דרעק בקטע הזה ולא לגמרי נחמדה. יש משהו מאוד משחרר בנשים שלא מרגישות צורך להיות נחמדות, שזה בניגוד מוחלט לשחקניות שהפעולה המרכזית שלהן זה להרשים ולהקסים. אנחנו לומדות את זה מגיל מאוד צעיר. התענגתי על זה שהדמות לא צריכה לעשות את זה, לא צריכה להקסים, עד כדי כך שהיו לי שיחות על הסט עם שרון שאמר: 'תהיי קצת יותר נחמדה'. שאלנו את עצמנו האם אישה בתפקיד מוביל יכולה שלא להיות נחמדה או מקסימה באיזשהו אופן. אני התעקשתי שעמליה לא יכולה להיות מקסימה ונחמדה, כי אז לא יהיה לאן ללכת, לא יהיה לאן להתפתח. עמליה היא אחרת במובן הזה".
תמם נזכר, "יש רגע שמיכה שוכב על מיטת הניתוחים ועמליה שמה עליו את היד, הדופק קופץ וכולם בחדר מחייכים כי מבינים מה זה אומר. קראתי פעם שכשגבר פוגש אישה או להפך במקום שיש בו סכנה, רמת האנדורפינים בגלל ההתאהבות מופרשת במוח ברמה הרבה יותר גבוהה. אומרים שאם אתה פוגש מישהי שממש מוצאת חן בעיניך, קח אותה לסופרלנד או ללונה פארק ותעלו על המתקן הכי מסוכן. תתאהבו באותו יום, כי ישתחרר הרבה מהחומר הזה. על מיטת הניתוחים, או ברגע שעמליה מספרת למיכה שהוא חולה ומגלה בלייב שהיא גם חולה, זה כל כך מדויק. הסיפור מספר את עצמו. אני לא צריך לעשות הרבה חוץ מלהיות נוכח. החיבור הוא פיזי כמעט".
היחסים שלכם בסדרה עם הילדים בולטים מאוד. איך זה לעומת מה שקורה בחיים האמיתיים?
זורר: "עבורי זה היה נורא מעניין, כי יש לי בן. יחסי אמהות-בנות שונים לגמרי מיחסי אמהות-בנים. הבן שלי בן 19, לא היו לי בעיות מהסוג הזה. הייתי צריכה ממש להישען על מה שהשחקנית שיר לייבה הביאה. שיר הביאה משהו מקסים בעיניי, בוגר. השתמשתי בכל מה שהביאה. לא היה לי מאיפה להביא את זה מהעולם הפרטי שלי, זה לא משהו שאני מכירה. עם הבן היה לי יותר קל, כי אני מכירה את זה מהבית".
תמם: "אחת הסצנות עם האימפקט הכי חזק זה כשאת מתפרצת עליה ועל נלי. עמליה משתגעת. זה רגע וואו".
זורר: "עמליה התחרפנה מהסטרואידים. לאט לאט היא הולכת ומאבדת את זה וכל הפחדים שלה צפים. אולי בתקופה אחרת של החיים שלה היא הייתה מתמודדת עם זה יותר טוב או אחרת, אבל היא לא מסוגלת. היא צריכה את הבומבה הזאת כדי להתמודד עם זה באופן אחר ממה שהיא עושה בדרך כלל".
איך הייתה העבודה עם הקולגות בסט?
עמוס: "אני רואה את הפרקים ונפעם. זהר שטראוס עושה תפקיד מדהים, מביא גבר שמצד אחד שבור ומצד שני מאוד חזק ומאוד מכיל. את שרון כהן רז הכרתי מ'אדיפוס'. היא הגיעה אלינו כשחקנית מחליפה. אחרי שקראתי את הפרקים כתבתי בקבוצה: 'אם עוד לא ליהקתם את התפקיד של הבת הגדולה, מעיין, יש שחקנית שכדאי שתראו. זו היא, ככה היא צריכה להיראות'. הבמאי של 'אדיפוס', עירד רובינשטיין, תמיד היה אומר לי: 'תסתכל עליה, היא יכולה להיות הבת שלך'. אמרו לי: 'לא, אנחנו כבר סגורים, יש לנו שחקנית. שרון'. זה היה רגע הזוי. המלצתי להם על שחקנית שהם כבר סגרו. זה היה פסיכי. היא עושה תפקיד מעולה בעיניי. זה התפקיד הראשון שלה, רק סיימה ללמוד. היא שחקנית אמיצה שלא משאירה כלום במגירה. דנה סמו מקסימה, מצחיקה מאוד ומשוגעת. היא עושה תפקיד מעולה ממש, משחקת כל כך מדויק את האישה הזאת, החזקה אבל שעשתה טעות".
איך היה עם רינה מצליח, שמגלמת את אמא שלך בסדרה?
"יום אחד קיבלתי ממנה SMS 'יש לי אודישן איתך'. היא כמו ילדה בת 10, כל כך אוהבת את המקצוע הזה, מעריכה כל רפליקה. היא באה לאודישן ועשתה את זה טוב, אבל הייתה לחוצה. אני מאוד רציתי שזאת תהיה היא. רינה ואני תמיד מדברים על התוניסאיות שלנו. עלה רעיון בחדר שהיא תדבר שליש ערבית, שליש צרפתית ושליש עברית. 'קחי חופש, תעשי אימפרוביזציה. תעשו מה שאתם רוצים'. באותו הרגע היא זהרה. היא שחררה את זה שהיא משחקת ודיברה צרפתית, תוניסאית ועברית. לא ראינו אף אחת אחרי זה. היא הייתה מעולה, למדה טקסטים. אני לא יכול לעמוד בפני מישהו שבהכרת הטוב. רינה לגמרי בהכרת הטוב כלפי המקצוע הזה. אני מת שהיא תצליח".