כשהמשחקים האולימפיים ברקע והמתיחות מול איראן בשיאה, נדמה שהטיימינג של הסרט החדש "טאטאמי" לא יכול היה להיות מדויק יותר. למרות שכפי שהבמאי והתסריטאי גיא נתיב מעיד, כנראה שעלילת הסרט הייתה רלוונטית בכל מועד. אחרי שזכה באוסקר על סרטו הקצר "SKIN", גרף מחמאות אדירות על הסרטים "הבן של אלוהים" ו"גולדה", גיא פנה לאתגר הבא שלו והוביל את הסרט הראשון שנוצר בשיתוף בין ישראלים ואיראנים, והופק על ידי "קשת סטודיוס". בשיחה עם מני אבירם בפודקאסט "הקלט כסדרה", גיא סיפר על שיתוף הפעולה המפתיע שהוכיח כי רב הדמיון על השוני בין העמים.
"'טאטאמי' מספר את סיפורה של ליילה חוסייני, ג'ודוקא איראנית שנחשבת לעילוי. היא בדרכה לאליפות העולם בגיאורגיה ומתכוונת לזכות במדליית הזהב", משתף גיא בעלילת הסרט. "המאמנת שלה, מרים, היא דור אחד מעליה והתחנכה תחת משטר מוסלמי אדוק. שתיהן מגיעות עם התקווה האיראנית, נכנסות לקרבות וליילה מנצחת פעם אחר פעם. אחרי הקרב השלישי המאמנת שלה מקבלת טלפון מהמשטר האיראני, שאומר לה שהמשימה בוטלה, ושתוודא שליילה פוצעת ופוסלת את עצמה כדי לבטל את השתתפותה".
"כשהיא שואלת למה, המשטר משיב שהיא לא יכולה להתמודד מול האויב הציוני - שני לביא, שהיא הג'דוקא הישראלית שעלולה לפגוש אותה בהמשך. כאן מתחיל המאבק הגדול של ליילה, שאומרת שלא אכפת לה ולא מעניין אותה פוליטיקה, היא רוצה לזכות במדליית הזהב. כל קרב שהיא נכנסת אליו, הסיכון שהיא תשלם מחיר בבית בטהרן גדל. הדרמה הפיזית על המזרן בקרבות מקבילה לזו הפוליטית והנפשית, הלחץ הגדול שליילה נמצאת בו".
הסרט יצא בטיימינג מדהים מבחינת האולימפיאדה ויחסי ישראל-איראן. זה היה מכוון?
"האמת שלא. כשאתה מצלם סרט, לעולם לא תדע מתי הוא ייצא ולאיזה פסטיבל הוא ילך, אם בכלל. צילמנו את הסרט לפני שנה וחצי, ערכנו מאוד מהר והתקבלנו לפסטיבל ונציה כמה חודשים לפני השבעה באוקטובר. בפסטיבל הייתה הפגנה של נשים למען נשות איראן, בה השתתפו ישראלים ואיראנים. בהקרנה ראיתי בצד שחקן עומד עם דגל פלסטין, האיראנים מאוד כעסו. אחרי שבעה באוקטובר הסרט קיבל פתאום משמעות שונה, הוזמנו לפסטיבלים בטוקיו, מינכן ואיטליה, הוא צבר תאוצה באירופה וחשבנו האם כדאי להוציא את הסרט עכשיו בישראל או לא, בגלל המלחמה ושלאנשים אין ממש מצב רוח לקולנוע. בעקבות האולימפיאדה והמצב עם איראן חשבנו שזה מאוד רלוונטי, והחלטנו להוציא אותו עכשיו. במקביל הוא יצא באיטליה וספרד, אחרי האולימפיאדה הוא יצא בצרפת ובארצות הברית בדצמבר. זה סרט שהטיימינג שלו תמיד היה רלוונטי".
איך הסרט נולד?
"כשהיינו ספונים בבתים שלנו בקורונה, המקרה של שגיא מוקי וסעיד מולאי הצית לי את הדמיון. הייתה השראה גדולה מהתקרית הזאת, איך ספורטאי איראני מתמודד עם חרם ופקודה שהוא לא רוצה לציית לה מהמשטר שהוא חי בו. התחלתי לכתוב תסריט ממש למקרה הזה, אבל באמצע הכתיבה החלה מהפכת החיג'אב באיראן. פתאום ראית ספורטאיות איראניות שעוברות את אותו הדבר, אפילו בהעצמה כפולה. יצרתי קשר עם הספורטאיות האלה באינסטגרם והן כתבו לי בחזרה, הייתה השראה גדולה להפוך את זה לסיפור נשי ומאבק בין דורי".
"הבנתי שאני לא יכול לכתוב את התסריט וליצור את הסרט הזה לבד, אני לא איראני וחייב לפתוח את עצמי באנרגיות וביצירה לכוח נשי איראני. כשפתחתי את הצ'אקרות שלי הגיעו אלהאם ארפאני, שפנתה אלי במקרה באותו הזמן באינסטגרם וזאר אמיר איברהימי שזכתה באותה שנה בקאן על סרטה 'עכביש קדוש'. נבנה איתן קשר ונפגשנו בלוס אנג'לס, התחיל דיון קריאייטיבי והצעתי לזאר לביים איתי, ללהק את הסרט ולשחק. פה התחיל המסע המופלא הזה של איך הן הפכו את התסריט שכתבתי, שהיה ממש לא רלוונטי ואותנטי מספיק, למשהו מאוד עמוק ואיראני. הצלחתי לשחרר ולנקות את עצמי מכל אגו כדי לעשות סרט אותנטי".
"אני רוצה לתת קרדיט לאישה מדהימה בשם עדי עזרוני, מפיקה בקשת אינטרנשיונל", הוסיף גיא. "נפגשנו ביום חורפי ליד משרדי קשת והיא שאלה אותי על מה אני עובד, אמרתי לה שיש לי סרט קצר על ג'דוקא איראנית. היא התקשרה אלי ואמרה לי: 'קראתי וזה מדהים, אבל למה קצר? עשית כבר קצרים, הבנו - בוא נעשה פיצ'ר מזה'. אמרתי שבסדר, אבל זה אומר שאצטרך לכתוב עכשיו. היא אמרה שתשיג לי תקציב כדי לכתוב את זה כפיצ'ר. בדרך כלל לוקח לי שנה לכתוב פיצ'ר, אבל הפעם לקח לי בערך חודש לכתוב את כל התסריט, כי זה לוקיישן אחד ויום אחד - והיא אמרה שהולכים על זה. גם כשאמרתי לה שאני רוצה לפתוח את עצמי לקריאייטיב איראני - היא אמרה שנעשה את זה", שיתף על תהליך הפיתוח של הסרט.
"מצאנו את עצמנו בטביליסי שבגאורגיה חבורה של ישראלים, איראנים וגיאורגים, שעושים סרט על כל המצב הזה - במרחק שעתיים מטהרן ותל אביב. האבטחה הייתה מאוד הדוקה ובשמות בדויים, כי לא ממש רצו שידעו איזה סרט אנחנו עושים. חודש לפני שהתחלנו לצלם המוסד תפס יחידת חיסול איראנית שרצתה לחסל איש עסקים ישראלי. ידענו שאנחנו תחת סיכון שם, קיבלנו אזהרות מהקונסוליה הישראלית, והצוות האיראני קיבלו אזהרות מהקונסוליה הצרפתית. נכנסנו למקום מאוד הזוי אבל יפה, שבו אנחנו משתפים פעולה בסודיות".
בימוי כפול זה לא משהו שקורה בדרך כלל, במיוחד מישהי לא ישראלית שאתה לא באמת מכיר, איך זה היה?
"זה מאוד הלחיץ בהתחלה. כבר ביימתי עם ארז תדמור וגם כתבתי עם שרון מימון את 'SKIN', אני יודע איך זה להיות שותף. זה הימור מטורף כי אם זה לא יצליח יכולה להיות קטסטרופה על הסט. אבל כשנפגשנו היה חיבור מאוד גדול בין זאר, השחקנים האיראנים וביני. הרגשנו כמו משפחה שלא ראתה אחד את השני אף פעם - ופתאום נפגשת בפעם הראשונה".
"אנחנו אוהבים את אותה מוזיקה, סרטים, אוכל, אותה משפחה מחבקת. אתה מבין שאנחנו כל כך דומים, כל הרעל הזה של המשטר האיראני וגם האמירה בארץ שהאיראנים שונאים אותנו, אבל זה לא ככה. מעבר למשטרים, האנשים עצמם מאוד אוהבים אחד את השני. מבחינת הבימוי, רוב הטקסטים היו בפרסית, זאר ביימה את השחקנים בפרסית ואני הייתי על המוניטור. כשהיא שיחקה אני ביימתי את כולם, אבל אחרי כל טייק נפגשנו מול המוניטור, צפינו והסתכלנו אחד על השני והחלטנו אם צריך אחד נוסף או שזה בסדר, זה עבד לנו מדהים".
"זאר חידדה ופיקסה הכל. היא אמרה מה נראה איראני ומה לא, האותנטיות של הסרט הזה הייתה לה מאוד חשובה", החמיא גיא וסיפר, "זאר ראתה את 'טהרן' וסרטים ללא יוצרים איראנים, ואמרה שהיא רואה את הזיופים ושומעת את המבטא וזה לא עובד לה, היא לא הייתה מוכנה שהסרט הזה יהיה כזה. היא רצתה שכשמישהו מאיראן יראה אותו הוא יגיד שהוא לגמרי סרט איראני".
מה הן אומרות את על הסיטואציה בין איראן לישראל כרגע?
"האנשים הראשונים שהתקשרו אלי אחרי שבעה באוקטובר היו זאר, אלהאם והשחקנים האיראנים. הם מזועזעים מהמשטר, מהמדינה שהלכה להם לאיבוד ומאוד מפחדים. הם כמונו, אמרו שרוב האנשים באיראן לא מסכימים עם מה שקורה ועם המשטר, אבל כשהם יוצאים לרחובות יורים בהם - אז הפחד הוא עצום. הם מקשיבים לערוצים האיראנים ולטלגרם, אז הם נותנים לי אינפורמציות".
"כשערכנו את הסרט בישראל הבאנו את זאר לארץ במבצע לא פחות מצבאי", משתף גיא. "כמעט בלתי אפשרי להכניס ארצה את מי שיש לו דרכון איראני. זה היה הזוי, היא איראנית ויושבת בתל אביב ועורכת סרט על המשטר האיראני, הזוי".
הג'דוקא הישראלית, אותה משחקת ליר כץ, היא בעצם דמות משנה בסיפור שצופה על כל מה שמתרחש. בסוף הישראלית היא לא הבעיה, אלה ההתמודדות של האיראנית מול המשטר.
"זה בדיוק המסר של הסרט, שהישראלית היא לא האישיו. העיקרון והחשש של המשטר האיראני הוא שהיא לא תפגוש אותה. יש גם חשש מהשפלה, כי בג'ודו אתה חייב גם לקוד קידה וללחוץ יד, אחרת לא תנצח בקרב. לא רצינו לעשות יותר מידי עניין מהקרב בין הישראלית והאיראנית כי זה לא האישיו, העניין הוא שהמשטר אומר לה לעשות משהו ופוקד עליה - ואם היא לא תקשיב היא תשלם מחיר כבד, והיא אומרת להם פאק יו".
יש תגובות באיראן על הסרט?
"באיראן כמובן לא יקבלו את הסרט באופן רשמי, אבל שם מורידים באופן לא חוקי ברשתות. אנחנו מקבלים תגובות מאיראנים גולים ברחבי אירופה, ראינו קואליציה של איראנים גולים שמאוד מתחברים לסרט, אני מתאר לעצמי שברגע שהוא יהיה אונליין נתחיל לקבל תגובות מטהרן".