הסרט החדש של פאולה רוזנברג, ששודר אתמול בקשת 12, עוסק בבעיה מדוברת: דימוי הגוף הרעוע ממנו סובלות נשים, נערות וילדות. לפני הצפייה ב"כמו שאת" אפשר אולי לחשוב שזו סוגייה שנטחנה, שאין מה לחדש בנושא - כלומר, שהכל כבר נאמר. ברור לנו שהסיבות לערך העצמי הירוד של נשים נעוצות בגורמים חברתיים וסביבתיים, בין אם מדובר במצג השווא של הרשתות החברתיות, בקשרים עם גברים או בלחץ מטעם המשפחה. תנועת הבודי פוזיטיב נתנה את אותותיה והעולם משתנה לטובה, אבל הראיונות שמוצגים לאורך הסרט מבהירים - אם כל כך הרבה נשים שונאות את עצמן, העולם לא השתנה מספיק.
זה עצוב, אבל כמעט בלתי אפשרי לא לחוש רגשות נחיתות: מי לא תפקפק בעצמה אחרי שראתה תמונות של עשר נשים רזות בביקיני עוד לפני שיצאה מהמיטה בבוקר (אין שום בעיה עם נשים רזות בביקיני, כמובן; הבעיה התחילה ברגע שרזון הפך לסמל סטטוס). ואכן, חלק מהמרואיינות ב"כמו שאת" מודות כי אחרי גלילה בפיד האינסטגרם הן אוהבות את עצמן פחות משהן אהבו את עצמן קודם לכן. הגועל המקובל משומן והחיים בחברה שעושה חיים קשים במיוחד לנשים שמנות רק מוסיפים שמן למדורת התסכול הזו.
אבל את כל זה אנחנו כבר יודעים קודם לכן. פאולה, מצידה, מבקשת להפריך כמה אמונות מקובלות בכל הנוגע להשפעות של החברה הקלוקלת על נשים בכל המידות. גם מי שכבר מודע לרעה והחולה שהיא המדיה החברתית רואה את הדברים בצורה דיכוטומית: שמנות בהכרח אומללות (כי המדיה לועגת להן) ורזות תמיד מרוצות (כי המדיה משבחת אותן). אבל חוויות החיים המתוארות בסרט מוכיחות שבמציאות הדברים מורכבים יותר: שמנות חוטפות בלי סוף על המראה שלהן גם כשהן מאוד שלמות איתו (קחו לדוגמה את רונית, בחורה שמנה שמבהירה לקבוצת המיקוד של פאולה שהיא מאושרת במשקלה הנוכחי). משתתפות אחרות בסרט, שחושפות ארגזים של תיעוב עצמי ונוגעות בסלידה בסנטר או בבטן, לא נראות כמו ההפך הגמור מאידיאל היופי (וכנראה לא הייתם משערים שיש להן חצי מתסביכי הגוף שיש להן). במילים אחרות, צרת הערך העצמי הירוד משפיעה גם על נשים שנמצאות איפשהו בין הגזרה המושמצת ביותר לבין הגזרה המבוקשת ביותר.
"חושבים שאם אני לא שמנה או אנורקסית, אסור לי לדבר על היחסים עם הגוף שלי. אנשים רוצים שחור ולבן, אבל דימוי גוף שלילי זו מגפה של האפורים", כך אמרה פאולה רוזנברג בריאיון למגזין mako מסוף השבוע האחרון. והיא צודקת: נשים במידות "ממוצעות" נופלות לא פעם בין הכיסאות בשיח על דימוי גוף. קשה למצוא לכך סיבה חד משמעית, אבל הייתי אומרת שזה קשור גם לכך שבשיח של מחאה - הגדרות שמתיישבות על אחד הקצוות של ספקטרום מסוים הן הקלות ביותר לעיכול, הן עבור אדם עצמו והן עבור החברה (אותו הדבר אפשר לומר, למשל, על הקהילה הגאה: גם מי שכבר השלימו עם קיומם של הומואים ולסביות לעתים מבולבלים מקיומם של ביסקסואלים). ונחזור לענייננו: בתחומי תנועת הבודי פוזיטיב, עבור מי שכבר מודע לחשיבות המאבק - בחורה שמנה או רזה מאוד ככל הנראה תעורר יותר אמפתיה מאשר בחורה במידה 40, כי אנשים מרגישים יותר בנוח עם מאפיינים ברורים וקריאים.
אפשר לומר שגם אני נמצאת באותו תחום אפור שפאולה התייחסה אליו (הן בריאיון והן בסרט). לא "יפה" ולא "מכוערת", לא שמנה ולא רזה. איפשהו בין מידה 38 ל-42, תלוי באיזו חנות אני קונה. גם אני חוטאת באותה גלילה אינסופית והרסנית באינסטגרם עוד לפני שאני שוטפת פנים בבוקר וממש רגע לפני שאני הולכת לישון בלילה. כשמחקתי את חשבון האינסטגרם שלי, הבנתי שבעיה אחרת - שמה FOMO - תפסה מקום גדול יותר מזה שתפסה כשהחשבון עוד היה פעיל. על כן, הקמתי את החשבון לתחייה וניסיתי למלא את הפיד גם במסרים חיוביים בנושאי דימוי גוף בפרט: בין אם מדובר בחשבונות שעוסקים בהעצמה נשית באופן מפורש או בדוגמניות פלאס סייז שחוגגות את גופן למרות שזה איננו תואם את האידיאל. אממה? זה לא ממש עזר.
"איזה אמיצות אתן שהצטלמתן ככה"
כן, אני רואה מדי יום תמונות של סמלי המאבק - ליזו או אשלי גרהאם למשל - יחד עם המוני אושיות מוכרות קצת פחות מהשתיים הנ"ל; אני נחשפת לתיעודים בלתי מתנצלים של נשים בבגד ים שלא מסתירות את הקפלים בבטן, את הצלוליטיס או את הירכיים שנמעכות בתנוחת ישיבה. גם התמונה ההיא של פאולה בתחתונים וחזייה, שתהליך תכנונה וצילומה מוצג בסרט, הותירה בי חותם. אני באמת ובתמים מתפעלת; לא במובן של "איזה אמיצות אתן שהצטלמתן ככה" (מינוח עם כוונות טובות שבעצם רק מנציח את תרבות מותרות הרזון), אלא במובן הפשוט ביותר של התפעלות מתמונת אישה בבגד ים.
הכל טוב ויפה עד שאני מגיעה בעצמי לחוף הים ורוצה להצטלם. שם, כל הבודי פוזיטיב שידעתי להרעיף על אחרות מתנקז לאיזה חור שחור. אולי זה טיפשי, אבל התחושה היא שאני לא מספיק רזה כדי לשווק את עצמי כרזה (וכן, ניסיתי כבר את כל זוויות הצילום האפשריות), ולא מספיק שמנה כדי להרשות לעצמי לקחת חלק פעיל בקידום האג'נדה שאני כל כך רגילה לדגול בה. הביקיני כבר הוחלף בבגד ים שלם, כזה שמטשטש כמה שאפשר את הבטן, והתמונות מחוף הים נבלעות בגלריה של הטלפון ולא מתנוססות בפיד (וכשהן כן מוצאות את מקומן בפרופיל שלי, הן נחתכות מראש באסטרטגיה של הסתרה ובושה).
כמו שאמרה פאולה, קל מאוד לשכוח שדימוי גוף שלילי זו מגפה שמתפשטת גם בקרב האפורים. קשה למצוא סיבות לחגוג את הגוף שלך כשאת לא מסוגלת להכניס אותו לאף אחת מהתבניות, כאשר תבנית אחת היא הרזון הנכסף (שנחגג על ידי החברה הרחבה) ותבנית אחרת היא האנטיתזה המוחלטת שלו (שנחגגת על ידי תנועת הבודי פוזיטיב). ואולי בגלל זה פאולה מעוררת כל כך הרבה מחלוקת: בעיני החברה, היא לא מספיק "מושכת" בשביל להצטלם בבגד ים אבל לא מספיק "מגעילה" בשביל להוביל את המאבק. וזה בדיוק המסר - לאידיאל היופי יש מחיר אכזרי, והוא נגבה גם מהילדות, הנערות והנשים שמהלכות על קו התפר.