תגידו לי, מה נסרין קדרי אמורה לעשות? עזבו שנייה את מה שמכונה "הסכסוך הישראלי פלסטיני", כבנאדם, סתם אדם שרוצה לחיות במדינה שנולד וגדל בה, שרוצה לחיות כמו כולם, מה היא אמורה לעשות?
אחרי יותר מעשר שנים, נסרין ובן זוגה אביעזר בן מוחא, נפרדו בסתיו האחרון. הפרידה הגיעה אחרי עליות ומורדות מתוקשרות, ראיונות זוגיים חגיגיים והצעת נישואים מפתיעה בבורגס. למרות ששני הצדדים הצהירו אין ספור פעמים על אהבתם הגדולה, הקשר בין הערבייה המוסלמית והיהודי שומר המסורת לא עמד בלחצים והתפרק לבסוף, לשמחתו של בנצי גופשטיין (שהקליט לבן מוחא מסר אישי לכבוד האירוסים).
ישראל מחבקת את נסרין קדרי. יקירת הזמר המזרחי, בת חסותו של אייל גולן, כוכבת מחזות זמר ותכניות ריאליטי שאפילו חיממה את סיבוב ההופעות של רדיוהד עם דודו טסה והכוויתים. כולם אוהבים את נסרין. אם תגללו בטוקבקים של השירים שלה ביוטיוב, תתקשו למצוא תגובה גזענית בין מאות מגיבים משתפכים (וחלקת התגובות ביוטיוב זאת אחת השממות הפראיות ברשת). אבל החיבוק הזה הוא לא מלא ושלם, אנחנו לא באמת מאמצים אותה לחיקנו, היא לעולם לא תהיה "אחת משלנו".
הטרגדיה של נסרין היא חלק מסיפור גדול בהרבה, שהתחיל הרבה לפני לידתה ויימשך הרבה אחריה. בלי לנקוט צד בסכסוך, בלי לדבר על צדק היסטורי, על כיבוש או על טרור, אפשר לשאול למה נגזר עליה לשאת את כל המטען הזה על גבה? כולנו נולדנו בעל כורחנו למצב הזה, אבל אנחנו היהודים נהנים מחופש בחירה מסוים. מי שנולד בבית מסורתי ורוצה לחיות אורח חיים חילוני ומודרני, ישלם כנראה מחיר אישי על בחירותיו - אבל יש לו לאן ללכת.
בחברה הסקטוריאלית והמסורתית שלנו יש הרבה אנשים שנקרעים בין עולמות, שנאלצים להקריב פיסה מהבית בשביל לחיות בדרך בה בחרו. עם זאת, לחרדים שחזרו בשאלה לדוגמה, בניגוד לנסרין, אחרי כל הקשיים והכאב, מחכה בסוף עולם שיקבל אותם לתוכו. נסרין לא קרועה בין שני עולמות, היא תקועה בדרך ללא מוצא. כמה שלא תאמץ, תפנה את הלחי השנייה, תתגמש ותתחנף, הכניסה שלה לעולם היהודי חסומה. ילדה שגדלה בישראל ורוצה לחיות כמו כולם, אבל נולדה בטעות לגזע הלא נכון.
"אני לובשת חיוך, שתגידו כמה זה יפה לי"
בניגוד לערבים ישראלים אחרים שפילסו את דרכם לקונצנזוס היהודי, כמו סייד קשוע או לוסי אהריש, העולם אליו נסרין רוצה להשתייך לא מאוכלס בשמאלנים יפי נפש, אפילו לא באנשי מרכז ליברלים. הקהל של נסרין הוא ימני, מסורתי, מזרחי. היא מוזמנת על ידי מירי רגב לשיר באירועים רשמיים של מדינת ישראל. גם אם נתעלם מהמחיר שהיא צריכה לשלם בחברה הערבית על התמיכה הממסדית של ישראל בה, קשה לשכוח את העובדה שרוב מעריציה, חבריה ושותפיה, רואים בעם שלה אויב.
בשביל להתקבל לחברה הישראלית, נסרין קדרי לא השתכנזה, היא התמזרחה. בקרב אנשי תרבות ואמנים, המהלך הזה הוא נדיר יחסית. ערבי שרוצה לחיות בחברה מודרנית וחילונית יעדיף למקם את עצמו בבוהמה התל אביבית השמאלנית, שם הוא לא נחשב אויב אלא אטרקציה (גם זה כמובן לא להיט גדול). אבל בניגוד למה שהתרגלנו לחשוב, המהלך שנסרין עשתה הוא דווקא המהלך הטבעי ביותר. מבחינה תרבותית זה מובן מאליו: בעולם המוזיקה המזרחית, בו כולם נשבעים שגדלו בבית על אום כולתום, בוודאי יהיה מקום למי שנשמעת כאילו נשמתה של הזמרת המנוחה התגלגלה לגופה.
מעבר לסגנון השירה, הסיפור שלה נפוץ בחברה שלנו יותר מזה של אהריש או קשוע, כי המפגש העיקרי בישראל בין החברה היהודית והערבית מתרחש דווקא בשכבות המוחלשות. סיפורי האימה של להב"ה על ערבים שמפתים נערות תמימות לא מתרחשים בתלמה ילין או בתיכון אלון, אלא בחדרה ובלוד. ערבים ויהודים לא נפגשים במוסדות תל אביביים כמו פורט סעיד או סנטה קתרינה, למרות השמות האוריינטליים, אלא במועדונים הומי אדם שאני אישית (אשכנזי ושמאלני, כפי שבטח ניחשתם) מעולם לא התקרבתי אליהם.
נסרין היא אשה רועשת, מצחיקה ובוטה. בפרקים הראשונים של "גולסטאריות", היא כבר מתבלטת כאחת הכוכבות של העונה, מרכיבה יחד עם בל אגם את צמד ההומואיות הכי חינני שנראה על המסך מאז טום באום ואוריאל יקותיאל ב"מירוץ למיליון". לצד הקול החד פעמי שלה, האישיות של נסרין הופכת אותה לאחת הסלבריטאיות הכי מהנות על המסך. עם פה משוחרר, שפע של הומור עצמי ומבט יוקד שתמיד משדר "מה אתה רוצה מהחיים שלי?", נסרין היא אושיית התרבות המושלמת: פרסונה ססגונית וגדולה מהחיים, וכישרון אמיתי שיגבה ויצדיק את הפרסום.
"רציתי לצעוק, שמישהו ישמע שכואב לי"
נסרין מוכנה לשלם את מחיר הכניסה לקונצנזוס. היא מתרחקת מפוליטיקה, לא מתלוננת על גזענות ומקפידה לגנות את הטרור. היא עושה כל מה שרגב ודומיה מצפים מ"ערבים טובים", אבל בסופו של יום, לא משנה מה תעשה, היא ניצבת מול חומה בלתי עבירה. כשהתארחה בתכנית של אופירה וברקוביץ' וסיפרה על התפרקות הזוגיות שלה, אחרי כל המילים החמות שהרעיפו עליה, ברקו עמד בנחרצות על דעתו שלא ייתן לילדיו להתחתן עם ערבים.
כשרואים את נסרין מנסה לפנות ללבו, לשכנע אותו בנועם שגם לה, למרות שהיא ערבייה, מגיע להתחתן עם בחיר לבה, אנחנו מקבלים הצצה קטנה לקיר הבטון בו היא נתקלת בכל רגע בחייה. לא משנה כמה תתפשר על זהותה הלאומית, תמחל על האפליה שחוותה ותדחיק את ההקשר הפוליטי של הקיום שלה - בעולם שבו היא חיה ופועלת לעולם לא יוכלו להתגבר על כך שהיא ערביה.
תניחו בצד את הסכסוך, נסרין כבר עשתה את זה, ואלוהים יודע שהיא נמצאת בצד הפחות נעים שלו. זאת לא שאלה פוליטית או לאומית, וגם לא שאלה של דת או התבוללות. אם היא הייתה בלונדינית נוצרייה משבדיה, הקשר שלה עם יהודי לא היה מעורר את גלי ההתנגדות שעורר. הבעיה עם נסרין היא שהיא ערבייה, זה אות הקין שהיא לא יכולה להסיר.
הסיפור של נסרין הוא סיפור על גזענות. גזענות אמיתית, טהורה, חסרת פשרות או בושה. החומה שהיא נתקלת בה היא מה שמחכה לכל "הערבים הטובים", מה שנמצא מעבר לכל התירוצים על טרור ופוליטיקה והתנגשות תרבותית. חוסר היכולת שלה לחמוק מעובדת היותה ערבייה, היא כתב האישום החמור ביותר על החברה שלנו, חברה גזעית, בה אנשים מסוימים לעולם לא יוכלו לשנות את הגורל החתום שנקבע להם. תירוצים על אוסלו וסמולנים עוכרי ישראל לא יספיקו הפעם. תסתכלו בעיניים שלה, תקשיבו למילים המפייסות שלה, ותגידו לי אתם, מה עוד נסרין אמורה לעשות?