"בנות גילמור" כל כך זקנה, שאם היא הייתה דמות בסדרה "בנות גילמור" היא כבר הייתה אמא לילדה בת 4. "בנות גילמור" כל כך מנותקת מהמציאות, שיש בה יותר מעלילה אחת על כמה נורא זה לאכול ארוחה בשבוע עם סבא וסבתא שלך בתמורה לכך שהם ישלמו במקומך דמי לימוד בגובה חצי מיליון דולר. ויקנו לך מכונית. "בנות גילמור" כל כך אווילית, שיש לה פרק שעוסק בענן של ריח של מלפפונים חמוצים שמכסה את עיר מגוריהן של הגיבורות וגם פרק שעוסק בברבור תוקפני. תודה, אני הייתי גברת מייזל המופלאה!
ובכל זאת, "בנות גילמור" חיה ובועטת. השבוע נציין עשרים שנה לשידורו של הפרק הראשון בסדרה, ועל אף שזה לא מקובל ולא עיתונאי, דווקא על סדרה כזו הכי הגיוני להשתמש בכינוי גוף ראשון קבוצתי ולכתוב "נציין". כי יותר מכל, "בנות גילמור" היא מוצר תרבותי שבין חברים. היא סדרה שהתעלתה על כל מגרעותיה (שעוד נגיע אליהן) ועל כל התנאים נגדה (ועוד נגיע גם אליהם) והפכה ברבות השנים לקאלט. לחובה. לתופעה שנלחשה תחילה מפה לאוזן, כמעט בבושה, עד שהפכה לסדרה מוערכת, לאבן דרך טלוויזיונית, לסדרה שמצטטים ממנה ומצפים מאנשים שיזהו את הרפרנס ולסטאר-מייקרית, שהזניקה שתי קריירות של שתי שחקניות טלוויזיה מוערכות. ועובדה, גם עשרים שנה אחרי עלייתה ולמרות שאף פעם לא הייתה סדרה אקטואלית במיוחד, היא שמורה מכל משמר בספריית הסדרות של נטפליקס ורק מחכה לכל מי שמעוניין להבין על מה כל ההייפ ולצפות בה לראשונה, ויותר סביר - היא מחכה למי שזו כבר הצפייה השלישית והרביעית בסדרה כולה מההתחלה.
כדי להבין כמה זה מרשים ש"בנות גילמור" הזדקנה כל כך בחן צריך לחזור לרגע לידתה. הסדרה פותחה, נכתבה ולעתים גם בוימה על ידי איימי שרמן פלדינו ובן זוגה, דניאל. שרמן פלדינו סיפרה בראיונות שונים איך הגישה לרשת ה-WB כמה וכמה רעיונות לסדרה, ואחרי שכולם נדחו פלטה באופן אגבי שיש לה גם רעיון לסדרה על אמא ובת. התיאור הקצרני הזה שבה את הבכירים ברשת, שקיוו, ככל הנראה, שסדרה על אמא צעירה ובתה המתבגרת תמשוך אליה צופים בחתך האוכלוסיה הנחשק ביותר עבור המפרסמים: אנשים עם זמן פנוי ושליטה על ההוצאות של משק הבית שהם חיים בו.
אולם כבר בשלב זה, "בנות גילמור" הייתה חריגה בנוף, משום שהיא סיפרה סיפור כפול - את זה של לורליי ואת זה של רורי - בלי לקבוע שאחד מהסיפורים חשוב יותר מהאחר. שימו לב לתכניות האחרות של רשת ה-WB באותה שנה: "דוסון קריק", "באפי ציידת הערפדים", "מכושפות", "פליסטי", "צעירים לנצח" - סדרות שמתעסקות במובהק בחייהם של צעירים בגילי העשרה עד שלושים. גג. גם הלהיט הגדול ביותר של ה-WB באותה תקופה, הדרמה המשפחתית הסכרינית "הרקיע השביעי", מיקדה על עלילתה בדמויות של הטינאייג'רים במשפחה, ודאגה שההורים בה יפציעו פעם בפרק עם איזה מונולוג חינוכי - ותו לא. מי מהסדרות האלה שרדה יפה את מבחן הזמן? מי מהן הולידה סדרת המשך שהחזירה אליה את כל היוצרים והשחקנים המקוריים? מי מהן זמינה בנטפליקס מסביב לעולם ומצליחה לרכוש לעצמה גם היום אוהדים חדשים? התשובות, לפי הסדר: "באפי" (וגם זה בקושי), אף אחת מהן ואף אחת מהן.
זה אולי נשמע קצת תמים במונחינו המעודכנים, אבל "בנות גילמור" הייתה קודם כל סופר-ריאליסטית. זו גם סדרה על נערה מחוננת שעוברת לבית ספר אליטסטי, מתאהבת וחוזר חלילה, אבל זו גם סדרה על אישה בת 32 שבחרה ללדת בגיל צעיר מאוד ומאז מכלכלת את עצמה ואת בתה בתנאים בלתי אפשריים כמעט. ולאורך פרקיה, היוצרים של "בנות גילמור" התעקשו על הריאליזם הזה - לורליי התמודדה עם פיטורים ועם משברים בזוגיות, עם ריבים משפחתיים ועם ההבנה שלמרות כל הדם הרע שזורם ביניהם, היא מעוניינת בקשר רציף עם אמה ואביה, ואף זקוקה לו. רורי, בתורה, התמודדה עם היציאה לעולם האמיתי וההבנה שיש עוד אלף נשים וגברים מוכשרים כמוה שמתחרים על אותן המשרות באותם המקומות. אפילו דמוית המשנה בסדרה, שהיו אחראיות לרוב על פניה הקומיים והקלילים של "בנות גילמור", התמודדו עם משברים לא פשוטים: ריצ'רד גילמור הופרש בניגוד לרצונו מהחברה בה עבד עשרות שנים; אמילי גילמור התעמתה שוב ושוב עם המחסור שלה בכישורי חיים בסיסיים; ליין נכנסה להריון לא מתוכנן, לוק למד איך לסנכרן בין העסקי לחברי כשהתבקש להלוות כסף ללורליי, סוקי נאלצה להבין כמה קשה זה לנהל עסק עצמאי ולגדל ילדים במקביל ומישל גילה שמישהו החליף את החלב שלו בקפה לחלב של 9% שומן.
אלו צרות מעוררות הזדהות שלא מקבלות מספיק קרדיט בזיכרון הקולקטיבי של "בנות גילמור", שמתויגת בדרך כלל כסדרת פלאף קלה ונעימה לצפייה. והריאליזם הזה בא לידי ביטוי גם בבחירות אמנותיות רבות. צפייה חוזרת בסדרה תחשוף בפניכם כמות לא מבוטלת של סצנות המסתיימות בדממה מוחלטת או כאלה שמגיעות לסיבוך עלילתי בלי לפתור אותו. ובמעין קריצה מודעת למוסכמות הטלוויזיה, פרקי פתיחת העונה של "בנות גילמור" מתעקשים קודם כל לסגור את כל קווי העלילה שנותרו פרומים בסוף העונה הקודמת, והעלילה העונתית של הסדרה מתחילה רק בפרק העוקב. כלומר, "בנות גילמור" ידעה גם לאתגר, לשאול ולהקשות על צופיה והקפידה לא רק לספק להם חוויית צפייה נעימה אך נשכחת.
זה לא בשביל לומר ש"בנות גילמור" היא דרמת פשע נוקבת או משהו כזה. אדרבא. אבל המנוע הדרמטי האמיתי שלה, וזה שעזר לבדל אותה ממקבילותיה, הוא ההתעסקות חסרת הבושה של הסדרה בכסף. היה עושר מנקר עיניים ב"בנות גילמור" והיה גם עוני; היו בה ארוחות פאר ונשפי יציאה לחברה, אבל היה בה גם צריף עלוב ששימש ללורליי ורורי כבית לפני שיכלו לשכור בית בעצמן. היו בה ריבים אינסופיים על זכותה של לורליי להתפרנס במנותק מהכסף הישן של משפחתה, ומצד שני איזו רמיזה תמידית לכך שלורליי הייתה שמחה לוותר על חייה העצמאיים ולחיות כמו מליינית. הכסף הגילמורי תמיד הדהד ברקע, והיה פקטור מרכזי גם בהחלטות הרומנטיות של גיבורות הסדרה - לורליי נרתעה מההיכרות של לוק והוריה כי ידעה שהם ישפילו אותו, ורורי נשבתה מהר בקסמו הראוותני של לוגן, בין השאר כי הוא חשף בפניה עולם של עושר ורווחה מהסוג שאמא שלה לא אישרה לה לחיות בו.
כסף איננו נושא מגונה לסדרת טלוויזיה, אבל בשנת 2000 הוא לא היה טרנדי. אלה הימים שלפני "מסודרים" והרבה לפני "יורשים" - סדרות בהן כסף הוא אחד הגיבורים גם אם אין לו קרדיט בפתיח. באותה תקופה, לא נחשב מגניב ומצחיק לעסוק בחוסר השוויון המובנה של הקפיטליזם, בטח לא בסדרה שיועדה לצפייה של נערות ונערים, אבל "בנות גילמור" התענגה על העיסוק בכסף. על ההתפלשות בו. הסדרה אמנם עבדה קשה בלסמן לנו שרורי ולורליי נמצאות בצד הנכון של הדיון, ושהן מבינות את סבלו של האדם העובד ומזדהות עמו, אבל תמיד הציגה גם את העושר כדבר חיובי. עושר הוא מה שאפשר לרורי לרכוש - ליטרלי לרכוש - את ההשכלה הגבוהה הטובה ביותר בארצות הברית והוא גם מה שאפשר ללולרליי לפתוח מלון משלה. כלומר, "בנות גילמור" ידעה גם להיקסם מהעושר ולפרגן לו. היא אכלה מעוגת השפע, הותירה אותה שלמה ואיכשהו גם לא השמינה מזה.
השפע הזה התבטא גם בעיצוב האמנותי של הסדרה, שמרגעה הראשון היו בה בו זמנית יותר מדי פרטים - המון שמות מצחיקים, המון אירועים היסטוריים מגוחכים, המון חגיגות מופרכות ברחבי עיירת מגוריהן של הגיבורות המון קשקושים וקישוטים בכל חדר - וגם פחות. כי בנוסף להיות "בנות גילמור" סדרה ריאליסטית, היא גם הייתה פנטזיה גמורה. היא התרחשה באיזה לה-לה-לנד - שוב, ליטרלי לה-לה-לנד כי כל פרק נפתח בשירת "לה לה לה" נעימה בליווי גיטרה - נעים וציורי, כפר עירוני מטורלל בשם סטארס הולו שלא היה שורד אפילו שנה עם האופן בו הוא נוהל מבחינה כלכלית. סטארס הולו נראתה ועוצבה במכוון כמו גלויה. היא התבססה על מספר מקומות קיימים בארצות הברית, אבל נוצרה בכוונה גמורה כמקום שלא קיים ולא יכול להתקיים. היא אוכלסה כולה בטיפוסים צבעוניים וטובי לב עם מקצועות וינטג'יים כמו מנהל חנות ספרים, חלבן או בעלת מאפייה.
ואי אפשר להזכיר שפע בלי להתייחס לתסריטים הקדחתניים של "בנות גילמור". הזוג שרמן פלדינו הלעיטו את גיבורותיהן במילים על מילים על מילים. לורן גרהם (לורליי) אף העידה בראיון שהתסריט הממוצע של "בנות גילמור" ארוך פי שניים מתסריט של סדרה באותו אורך בגלל כל הפאנצ'ים המהירים שהדמויות מטיחות זו בזו. שרמן פלדינו תיארה את הדיאלוגים בסדרה ככאלה ששואבים השראה מקומדיות הסקרוּבוֹל של שנות ה-30 וה-40, שעסקו גם הן פעמים רבות בפערי מעמדות, והתבלטו בזכות תסריטים משופעי מילים שהכריחו את השחקנים לסגל קצב דיבור מסחרר. המתיחות הזאת שבין הנועם המוחלט שהסדרה מתקיימת בו (בין אם בסטארס הולו הפסטורלית או בביתם רחב הידיים של ריצ'רד ואמילי) והקצב הפסיכוטי בו הדמויות בה מדברות הוא אחד מסימני ההיכר המובהקים של הסדרה.
כי בסופו של דבר, "בנות גילמור" בחרה צד. במאבק בין הריאליסטי והפנטסטי, היא העדיפה להתמסר לפנטזיה, וגם העלילות המנומקות וההגיוניות ביותר שבה מתווכות לצופה באופן מוגזם, בין אם בגלל דיאלוג לא אמין (גם כשהן שבורות והמומות לורליי ורורי לא מפסיקות לפלוט רפרנסים לתרבות הפופולרית), בזכות שלג שיורד בדיוק בטיימינג הנכון או בגלל התייחסות מודעת לכך שרורי ולורליי אוכלות המון ולא מתעמלות בזה ששום דבר מזה יתבטא בגופותיהן. הרבה לפני שטלוויזיית אסקפיזם הייתה ז'אנר לגיטימי ואהוב על הצופים, "בנות גילמור" סיפקה להם אסקפיזם טהור. פנטזיה גמורה שהייתה גם נטולת רגשות אשם משום שהיא נעשתה טוב כל כך - היא נכתבה היטב, נערכה באלגנטיות ושוחקה בהמון כישרון ומחויבות, מה שגרם לה להיראות לפרקים כמו דרמת איכות.
למרות כל הנתונים האלה, עדיין יש מה להתפלא על המקום ש"בנות גילמור" תפסה בשיח התרבותי. מעטות הסדרות בנות גילה שכבר הספיקו לעשות את הסיבוב השלה הזה ולהפוך מסדרה מצליחה למוצר נוסטלגי מצליח. החיבה של "בנות גילמור" לעשורים קודמים, בדגש על ההיצע התרבותי של שנות ה-50 עד ה-70 בתרבות האמריקאית, גרמה לה להיראות מנותקת מהזמן ומהחלל גם כשניסתה להיות אקטואלית, והחידוש שקיבלה בנטפליקס - מיני סדרה בשם "בנות גילמור: שנה בחיים", שעלתה לשידור בסוף 2016 - נראה יותר כמו ניסיון של נטפליקס לנצל את גל הנוסטלגיה לשנות האלפיים המוקדמות ופחות כמו רצון כן להעניק קלוז'ר לעלילות של לורליי, רורי ואמילי.
ואכן, "שנה בחיים" הייתה הצלחה. על פי הערכות של חברת המדיה "סימפוני אדוונסד", יותר מ-6 מיליון אמריקאים בפלח השוק הנחשק ביותר עבור מפרסמים (כלומר, אמריקאים בני 18 עד 49) צפו במיני סדרה, ומיליון נוספים נחשפו לחלקים ממנה. זה כוח צרכני משמעותי וזו מאסה שיכולה להתוות דרך חדשה לתעשייה שלמה. במקביל להפקת "שנה בחיים", נטפליקס רכשה גם את זכויות השידור ל"בנות גילמור" המקורית והשיקה את הסדרה ברוב הדר ובקריאה מפורשת לצופים מילניאלים לעשות בינג' על הסדרה המקורית לפני שימשיכו למוצר החדש.
מאז "שנה בחיים" אושרו לשידור עשרות חידושים טלוויזיוניים לסדרות עבר, בהן "רוזוול", "שולחן לחמישה" ו"מכושפות" - כולן מיועדות לאותו קהל צעיר שגדל במציאות בה "בנות גילמור" היא אינסטנט נוסטלגיה. היא הייתה יכולה להתרחש בעשורים ישנים יותר וזה לא היה משנה, כיוון שהיא תמיד קצת נוסטלגית, תמיד קצת מתרפקת על עבר טוב כלשהו, גם אם לא באופן מובהק. העשייה הטכנית הרכה שלה והדינמיקה הנעימה ששררה במרכזה גרמו לה להיראות כמו סדרה ישנה גם כשהייתה חדשה מהניילונים. והאיכות הנוסטלגית הזאת היא נדבך חשוב באופן בו "בנות גילמור" השתמרה - היא תמיד נראתה קצת ישנה ולכן לא התפלאנו על כך שצריך להחזיר אותה למסך.
"בנות גילמור: שנה בחיים" כיוונה בראש ובראשונה אל פלח מסוים מאוד באוכלוסיה: בני ה-25 עד 30 שצרכו ים של טלוויזיה בנערותם. עבורם, "שנה בחיים" הייתה גם תיקוף לטעמם הטלוויזיוני המעולה, גם מעין חשיפה ציבורית לסוד שהם הרגישו שרק הם יודעים וגם הזדמנות כנה ותמימה לבקר שוב במקום הנעים הזה ששמו סטארס הולו. ועבור צופים חדשים, זה בכלל לא שינה ש"בנות גילמור" היא תוצר של שנת 2000 כי בזמן הקצר שחלף מאז שידורה הראשון של הסדרה, שנת 2000 עצמה כבר צברה לא מעט ערך רגשני והצטרפה למעגל הנוסטלגיה המבלבל אך מנחם של "בנות גילמור". וזה כנראה סוד קסמה: "בנות גילמור" היא מסתירה את הקצוות המחודדים שלה מתחת להרבה נועם וחן, ותמיד נראית כאילו כבר צפית בה. פעם, אז, כשהחיים היו יפים ופשוטים וקלים ומחבקים יותר.