כל מחזיק מפתח יודע לומר ש"לטעות זה אנושי, לסלוח זה אלוהי". יכול להיות שבין אדם לחברו זה קל יותר, אבל ברגע שיצירת אמנות בגדה בנו, קשה לנו לתת לה את הפריבילגיה שבכפרה. יש סדרות שלא שמנו לב לכמה שהן העליבו אותנו בזמן אמת – יש סדרות שכשיצאו נראו לנו כפורצות דרך ומתוחכמות, והיום אנחנו רואים אותן ולא מבינים מה לעזאזל חשבנו לעצמנו.
אחת הנכשלות הבולטות במבחן הזה היא "איך פגשתי את אמא". הסיטקום הרגיש בזמן אמת כמו תשובה איכותית ומתוחכמת ל"חברים" (עוד עליה בהמשך): קומדיה רומנטית וניו יורקית על חבורה חביבה שמחפשת אהבה בעיר הגדולה, אבל עם נראטיב מורכב יותר שנותן קרדיט לאינטליגנציה של הצופים, עם תעלומה עיקרית במרכזו: ידוע לנו שגיבור הסדרה טד מצא את אהבת חייו והביא איתה לעולם שני ילדים, אבל מיהי האם הזאת?
לקח זמן, והתעלומה לא נפתרה. בהתחלה זה היה לגיטימי: פתרון החידה אינו המוקד, אלא הדינמיקה הקבוצתית והרומנטיקה שבדרך. שזה בסדר, אבל הפואנטה מה איתה? העונה התשיעית עבור רבים הייתה הקש ששבר את גב הגמל (אחרי כמה עונות שהוא נסדק יפה יפה): ימים ספורים בעולם של הסדרה, 24 פרקים שלמים בעולם שלנו. כשהתגלה בסוף שטד סיפר לילדים שלו את הסיפור הזה פשוט כדי להסביר להם שהוא הולך לנסות את מזלו שוב עם חברתו הטובה והאפלטונית רובין, הצופים הרגישו מרומים. ככה נראית פואנטה?
אבל לא רק האכזבה מהסוף קלקלה את המורשת של "איך פגשתי", אלא המהירות שבה הקהל הבין כמה מסרים רעילים הונחלו באגביות בסדרה המקסימה הזאת. כמה סקסיזם וטרנספוביה יש בבדיחות הכי בנאליות, וכמה קריפי ברני סטינסון, הדמות הכי בולטת בסדרה, שמהותו הייתה למעשה רמיית נשים במטרה לגרום להן לשכב איתו.
לכן נשאלת השאלה: האם מגיעה לסדרה הזאת מחילה? לא בהכרח. יוצרי הסדרה, קרטר בייז וקרייג תומאס, אף פעם לא באמת הכירו בטעויות הגדולות שעשו בה (והתנצלו רק על בדיחת אסייתים סרת טעם אחת מהעונה האחרונה). סדרת הספין אוף "איך פגשתי את אבא" אמנם יודעת מה זה להט"ב ולמדה שבניו יורק יש יותר משלושה אנשים שחורים, אבל היא לא מספיק טובה או מרעננת כדי לכפר על התקלות של המקור, שכבר נראה משמעותית פחות טוב עכשיו, 17 שנים אחרי בכורתו.
רובין שרבטסקי ולילי אלדרין היו דמויות עמוקות, מרובדות ומעניינות מספיק כדי לרכך את הכעס על הקריפיות של ברני והרעילות של טד, אבל "איך פגשתי את אמא" לא הייתה פורצת דרך בזמן אמת ולא שורדת את מבחן הזמן בדיעבד. בשביל לזכות במחילה על כל הפאשלות שקרו שם, היא הייתה צריכה להיות אשכרה טובה מספיק. כמי שגדל על הסדרה הזאת, קשה לי להודות בכך, אבל הסדרה הזאת אף פעם לא הייתה עד כדי כך טובה.
"חברים", האם הרוחנית של "איך פגשתי את אמא", התמודדה עם יחס דומה. כבר בזמן אמת צופים רבים תהו למה שישיית הניו יורקרים הזאת לא מכירה כמעט אף אדם שחור. בדיעבד, הגאגים על חשבון מוניקה השמנה וההורה הטרנסג'נדרית של צ'נדלר מעוררים חלחלה. אבל לעומת "איך פגשתי", "חברים" לא נכשלה במבחן הזמן: היא אחת הסדרות הכי פופולריות ואהובות אי פעם. אולי זו נוסטלגיה, אולי היא פשוט טובה מספיק. נראה שגם הקהל הטהרן ביותר זוכר שהפוגענות שלה היא בעיקר תוצר של התקופה בה יצאה. לא נעים לי להזכיר לכולנו - אבל בינינו לבין שנות התשעים מפרידות 30 שנה.
בנוסף, אפשר גם לתת ל"חברים" את הקרדיט למה שהיא כן עשתה: כשהפרק הראשון שודר, העובדה שמוניקה שוכבת עם גבר בדייט הראשון נחשבה לשנויה במחלוקת. ארבע שנים לאחר מכן, עלתה "סקס והעיר הגדולה", שהלכה עד הסוף עם הרעיון הרדיקלי לפיו לנשים מותר לשכב עם מי שהן רוצות ומתי שהן רוצות. "חברים" הציגה את אחת החתונות הגאות הראשונות בטלוויזיה. כמה שנים לאחר מכן, "וויל וגרייס" עלתה לטלוויזיה ושינתה לנצח את הדרך שבה המיינסטרים רואה הומואים. "חברים" אינה אות ומופת לתקינות פוליטית, אבל זאת בסופו של דבר סדרה שנוצרה על ידי דיוויד קריין, גבר הומו, ומרתה קאופמן, אישה לא-רזה. מי אנחנו שנסגביר להם מה זה הומופוביה, שמנופוביה וסקסיזם?
מלבד שתי הקומדיות האלה, יש עוד סדרות שראוי לנו לזכור ביום כיפור. כמו "איך פגשתי את אמא", גם סופה של "משחקי הכס" הכעיס רבים ממעריציה. יש שאומרים שהבעיה היא בלעדית בעונה האחרונה, ויש שמאמינים שהכול הידרדר מהרגע בו הסדרה הפסיקה להתבסס על הספרים.
מותר לבוז לרגעי השפל של "משחקי הכס", אבל כדאי לזכור שגם בעונות הגרועות ביותר שלה היו שיאים: מותה של הליידי טיירל, הקרב מול המתים המהלכים. האם השינוי בדמותה של דאיניריז היה מגוחך? כן. אבל סדרת טלוויזיה היא לא סרט ולא ספר, היא יצירה שמתפתחת לצד היוצרים והצופים שלה. סביר מאוד שלאורך הדרך, וגם בסופה, ייעשו טעויות. הסדרה הייתה עוד פריצת דרך שטשטשה את הגבול בין הקולנוע לטלוויזיה. אנחנו באמת נמשיך להתמרמר על הסוף הבינוני שלה כאילו אין עוד צרות בעולם? התשובה עדיין יכולה להיות "כן", אבל אל תאשימו את מי שזה נשמע לו כמו אוי אוי אוי.
כשמדברים על סדרות שזקנתן ביישה את נעוריהן אוהבים להזכיר את "אבודים". הסוף הפילוסופי והתמוה היה סנטימנטלי ברובו, כשצופיה בעיקר רצו תשובות חד משמעיות לחידות שהסדרה חדה במהלכה. זו הייתה הטעות הגדולה של "אבודים", סדרה שתמיד התעניינה יותר בשאלות מאשר בתשובות, ובדמויות מאשר בעלילה. כמי שבא לסדרה הזו בעיקר בשביל אותן דמויות, היה לי קל למחול לה על שלא סיפקה לי את התשובות האלה. בהתחשב בעובדה שאף דמות ב"אבודים" לא התבררה לי שנים לאחר מכן כעבריינית מין, אני מעדיף את הסוף המאכזב של "אבודים" על פני זה של "איך פגשתי את אמא".
שנים לאחר מכן, יוצר הסדרה דיימון לינדלוף הביא את "הנותרים", סדרה שיישמה את הלקחים שנלמדו מהטעויות של "אבודים" – שלוש עונות קצרות במקום שש ארוכות, ומסתורין מהסוג שמבהיר שהפתרונות פחות חשובים מהרגש. "הנותרים" לא הייתה לשיחת היום כמו "אבודים", אבל נראה שמעריציה המתעלפים הם הוכחה לכך שגם יוצרי סדרות שזכו לבוז המעריצים בזמן אמת - יכולים לזכות לאיזושהי כפרה, ולכרוע על חוף הסליחה.