לא הגעתי ל"דייב" עם ציפיות גבוהות. למעשה, כמעט ולא הגעתי אליה בכלל. כשהסדרה עלתה בארצות הברית בחודש מרץ האחרון, דחיתי את הצפייה למועד לא ידוע ולמען האמת קצת קיוויתי שאשכח ממנה. למזלי, הפרויקט של הראפר ליל דיקי עשה עלייה לארץ ושודר לאחרונה ב-yes. זה כבר הוביל למבול של שכנועים ונדנודים מהמעגל הקרוב שלי "כי אתה תעוף עליה". ואיזה מזל שזה קרה.

הסדרה נכתבה על ידי ליל דיקי (דיוויד בורד) עצמו והיא מבוססת באופן חופשי על חייו כראפר לבן עם להיט יוטיוב אחד שיצא בתחילת הקריירה שלו, בתקופה בה פוליטיקת הזהויות נמצאת כל הזמן בלב השיח. הראפר מתייחס לזהות הלבנה שלו כמכשול באופן מודע ומשתמש הרבה בהומור העצמי שנחשב לסימן ההיכר שלו. שתיים-שלוש סצנות אל תוך הפרק הראשון כבר הבנתי שאני הולך לשתות את העונה הזו כמו... כמו משהו ששותים ממש מהר. תוך יום וחצי זה גם קרה. נשארתי עם ואקום שמילאתי באמצעות חפירה בטוויטר של ליל דיקי והתאבססות מחדש על שיריו שכבר חשבתי שמיציתי. מדובר בראפר סופר מוכשר שיודע לכתוב ולירות חרוזים בצורה חדה וורסטילית, אבל הכישרון הבולט ביותר שלו הוא היכולת לספר סיפור בצורה שלמה דרך השירים. יעני, סטוריטלר.

הפעם דיקי ניגש לשולחן הכתיבה ובמקום לזרוק את הסיפורים שלו על ביטים, הוא חזר עם עשרה פרקים גאוניים. אז למי אכפת שלא קיבלנו עוד אלבום? בימים בהם המסך שלנו עמוס תוכן פוליטי, העונה השנייה של "The Boys" ו"משפט השבעה משיקגו", אני מסתכל עליכם - "דייב" מהווה אנטיתזה מוחלטת שמתרכזת יותר בדברים קטנים יותר, שמטרידים את כולנו ביומיום. אולי לא מדובר ברעיון חדשני - אפשר להשוות את "דייב", ל"אטלנטה" של דונלד גלובר (AKA הראפר המוכשר צ'יילדיש גמבינו) - אבל שום דבר בה לא מרגיש שחוק. היא מצחיקה ברמות, היא בועטת בבטן, והיא גם מצליחה לרגש בלי טיפת קיטש. ומי שנהנה מרפרנסים לעולמות התוכן המילניאלים יעוף על הופעות האורח בסדרה: מהראפר הצעיר טריפי רד, דרך נסיכת הטראש קורטני קרדשיאן ועד לאחד והיחיד ג'סטין ביבר.

וכיוון שקרו כמה דברים ב"דייב" שפוצצו לי את המוח, אני פשוט חייב לפרוק, ומכאן ואילך רק ספוילרים. מי שכבר ראו את הסדרה מוזמנים להנהן בהסכמה, ומי שלא אבל עדיין רוצים להרוס לעצמם - אל תהיו נודניקים ותחזרו לכאן אחרי הצפייה. כי "דייב" מקפצת מפרק לפרק כשאת העלילה הראשית בה מלוות סוגיות שונות שהיוצר מאתגר איתן את הצופים - אינטימיות בין בני זוג, תעשיית המוזיקה, התמודדות עם מחלות נפש ועוד. זו לא הפעם הראשונה שהנושאים האלה מטופלים בְסדרה, אבל דייב מפרק את כולם בפאנצ'ים מעוררי הזדהות שמופנים בראש ובראשונה כלפי עצמו.

אז בנקודות, אלה רק חלק מהדברים הכנים והמפתיעים שקורים בעונה הראשונה של דייב -

* הפרק השלישי של הסדרה מתחיל באחת מסצנת האוננות המוזרות ביותר שראיתי. בדיעבד, ככל שהיא הייתה יותר מוזרה, ככה היא התגלתה כנקודת פתיחה מעולה לפרק שהולך לעסוק בזוגיות ומיניות. לאורך הפרק, בני הזוג דייב ואלי משייפים את האינטימיות ביניהם, מה שמוליד רגעים שגרמו לי לרצות להוריד את העיניים מהמסך מרוב חוסר נוחות. אבל הדינמיקה שלהם כל כך טובה שבסוף הפרק חשבתי שאני חייב בת זוג רק בשביל להתגבר איתה ביחד על סיטואציות לא נעימות. ועדיף שזה יקרה כשנהיה עירומים במוסך.

* אגב אלי, קל להיסחף ולחשוב שההקרבה מצד דמויות המשנה בסדרה - ובעיקר מצידה - היא מוצדקת, אבל בועת הנרקיסיזם הזאת מתפוצצת בפרק התשיעי בסדרה, ואחריו מבינים שכל ההקרבה הזו היא אשליה. אלי מסבירה את זה בצורה מדויקת בנאום המרגש שלה: בזוגיות צריך להשקיע באותה מידה של מחויבות כמו שמשקיעים בהגשמת החלומות של עצמכם. אגב, המסקנה הזו לא נחתה על דייב ביום בהיר אחד: הראפר סיפר שבעבר נפרד מבת זוגו מולי (כן, זו מהשיר) לאחר שלא הייתה מוכנה לעבור איתו ללוס אנג'לס.

* כאדם שסולד ממה שנראה לי כמו הקצנה של שיח הזהויות, נהניתי לראות את דיקי מוכיח שאפשר למצוא את אזור הביניים בין להיות Woke ללהיות אנטי פי. סי. - ושזה יהיה גם מצחיק ברמות. בפרק השמיני, כולם ראו לאן הולכת השיחה של דייב וקורטני קרדשיאן כשהשניים התווכחו אם גברים יכולים או לא יכולים ללדת. במהלך השיחה היה ברור שדיקי יתייחס מתישהו לפיל שבחדר, והשאלה הייתה רק איך הוא יעשה את זה. ואז זה קרה: "אני מודע לזה שיש לך טרנסים במשפחה", הוא אמר בלי להזכיר מפורשות את קייטלין ג'נר, "אבל מצטער, הדיון שלנו היה על האם אני אוכל ללדת, ואני לא יכול ללדת".

* ומאותו פרק שמונה המהולל: בני בלנקו, מפיק מוזיקת הפופ החשוב ביותר ב-15 שנה האחרונות, משחק את עצמו ומגלם את התפקיד בדיוק כמו שהייתם מצפים מאייליסט כמוהו להתנהג. שחצן, בוטה וחסר בושה, אבל משהו בכריזמה שלו גורם לנו לנקוף את זה דווקא לזכותו. מתוקף מעמדו, בלנקו יכול להרשות לעצמו להגיד את כל מה שהוא חושב, כי בגדול אין לו מה להפסיד במערכת היחסים מול ליל דיקי.

* ואחד הנושאים שמטופלים הכי ברגישות בסדרה הוא ההפרעה הדו קוטבית של גייטה, שמתמודד איתה גם במציאות. סביר להניח שדייב תפר את הפרק למידותיו של חברו הטוב, אבל הוא עשה את זה בלי לפגוע באיכות הטלוויזיונית של הסדרה. רגע הקתרזיס בו חבריו של גייטה מבינים למה הוא מתנהג בצורה שבה הוא מתנהג הוא גם הרגע בו הצופה מבין בו למה הוא היה צריך לעקוב אחר האוריג'ין סטורי של הדמות במשך 30 דקות. ותוך רגע זה הפך מפרק סתמי על דמות משנה, לפרק שרוצים לצפות בו שוב מיד. מייק ניסח כבר את זה בצורה מושלמת: "ההייפ-מן הראשון שסובל מדיכאון באופן רשמי".