לא רבים יודעים, אבל בערוץ 13 משודר כבר זמן מה שעשועון טריוויה בשם "The Wall". למי שלא מכיר, The" Wall" הוא משחק טריוויה והימורים מורכב למדי, שכולל מעט שאלות ידע קלילות, הטלת כדורים אקראית, ובעיקר סכומי זכייה גדולים במיוחד, שנעים לרוב בין 90 ל-500 אלף שקלים (עם אפשרות תיאורטית להגיע למיליונים). אם נראה לכם שאני סתם מאדיר את חשיבות הכסף בפורמט, קבלו זאת מפיו של מנחה התכנית צביקה הדר בעצמו: "כדורים, שאלות טריוויה, ובעיקר מלא מלא, אבל מלא מלא כסף. זה מה שיהיה לנו היום".

לא אלאה אתכם בהסבר על המשחק הסבוך, שכולל בהמשך גם הפרדה של צמד המתחרים, חוזה שמחליטים אם לקרוע או לקבל, ושלל שלבים חסרי היגיון או משמעות. המהות של התכנית זה לא המשחק או שאלות הטריוויה. אלא כמו שציינו קודם, הכל מתמקד בדבר אחד - הכסף. הכסף הוא המהות, כי הייחוד של התכנית היא מי שמקבל את הכסף. ומי הם ברי המזל שעשויים לזכות ב"מלא מלא כסף"? התשובה של "The Wall" היא מבריקה ומזעזעת בו זמנית - מי שיקבל את הכסף זה מי שממש צריך אותו.

בניגוד לתכנית טריוויה ותחרויות טלוויזיה אחרות כמו "המרדף", המתחרים בתכנית לא נבחרים על סמך כישורים או ידע, אלא על סמך המטרה לשמה הם רוצים לזכות בכסף. הזוגות שמגיעים לתכנית מביאים איתם סיפור אישי, וכולם מנתבים את הכסף למטרות טובות. בחלק מהתכניות מדובר באנשים שרוצים לתרום למטרה מסוימת, לארגון בו הם מתנדבים או להשקיע בפתיחת עמותה חדשה. הסוג השני של המתחרים הם אלה שלוקחים את הכסף לעצמם, כי הם בעצמם הנזקקים שצריכים אותו.

"The Wall" מגייסת מתחרים שנמצאים במצוקה כלכלית, אורזת את האומללות שלהם בעטיפה טלוויזיונית קליטה ושולחת אותם לעקוב בהיסטריה אחרי כדורים שנופלים על קיר מהבהב. זאת אולי דרך בוטה להציג את זה, אבל זאת מהותה של התכנית - לחלק כסף לנזקקים באמצעות שעשועון טריוויה צבעוני.

באחד הפרקים האחרונים הגיעו אח ואחות שסיפרו על אמם החד-הורית וקשת היום, שגידלה אותם בעשר אצבעות ונאלצת לישון בסלון בשל מצוקתה הכלכלית (הפרק נקרא "קובי והודיה נלחמים בשביל אימא"). בסרטון בתחילת התכנית צילמו לרגע את האם המבוגרת יושבת שפופה על הספה בביתה, ובמהלך התכנית חזרו וציינו האחים את העובדה שהיא ישנה בסלון, ואמרו שוב ושוב שהכסף בשביל אמא.

אם זה לא מספיק, בתכנית הראשונה השתתף זוג הורים לילד שסובל ממחלה קשה ונדירה, שרוצים להשתמש בסכום הזכייה כדי לעזור במימון התרופה היקרה. או כפי שנכתב בתיאור הפרק: "זוג נשוי, שהגיעו ל'The Wall' במטרה לזכות בפרס כספי שיעניק להם את האפשרות לרכוש תרופה יקרה עבור בנם, שחלה במחלת דושן, שעלותה עומדת על כ-4 מיליון שקלים לשנה. האם זיוה ושלומי יצליחו לנצח את הקיר ולהציל את בנם?".

תקראו את התיאור הזה שוב בבקשה. לא מדובר בפרק של "מראה שחורה", אנחנו לא נמצאים ב"משחקי הרעב", זאת לא סאטירה. זאת תכנית שמשודרת בפריים טיים שלנו, בלי אחוזי צפייה רבים אמנם, אבל עדיין. "האם הם יצליחו לנצח את הקיר ולהציל את בנם?", אני לא אדם שמזדעזע בקלות, אבל המשפט הזה העביר בי צמרמורת.

אישי מדי

הם קוראים לזה "המשחק שמשנה חיים", ואפשר להבין מדוע חשבו שזה יהיה רעיון טוב. בחו"ל כבר קיימים עשרות שעשועונים שרמסו את גבולות האתיקה והמוסר, אבל בישראל שעשועונים טרם הגיעו לשלב הציני הזה. וזה בדיוק העניין - הישראלים הרי אוהבים סיפורים אישיים, קורעי לב אם אפשר, ואם משלבים בהם גם משחק מהיר והפכפך וכסף, יש לנו פה נוסחה מנצחת. החלק המטריד יותר בסיפור הוא שזה היה יכול לעבוד. אם רק המשחק עצמו לא היה כל כך מעצבן, מסחטת האנושיות הברוטלית הזאת הייתה עוד יכולה להצליח.

אם נתעלם מהבעייתיות האתית והמוסרית, הבעיה בתכנית היא שהקצב והאנרגיה של השעשועון עצמו לא תואמים את הטון הרגשי שניסו להתוות. מרגע שהמתמודדים מסיימים לספר את סיפורם האישי, הם הופכים למתמודדים רגילים של שעשועון. בשאר התכנית הם בעיקר רצים, מקפצים וצועקים על הכדורים בהיסטריה בניסיון לכוון אותם למשבצות הרווחיות (נפילת הכדורים היא אקראית לחלוטין, מה שהופך את הטקס לדי מביך). זה משחק קופצני ומהיר, כך שלא נותר זמן ומרחב נשימה להכרת הדמויות וליצירת חיבור רגשי. כך יוצא שהסיפורים האישיים מעוררים חוסר נוחות ותחושת ניצול לא נעימה, ואפילו לא מצליחים ליצור מסחטת דמעות אפקטיבית (לא שזה היה פותר את הבעייתיות המוסרית, אבל אם כבר רציתם להוציא מאיתנו משהו אז בואו).

אז מה כל כך רע בלתת קצת כסף לאנשים שצריכים אותו? זה לא משחק משפיל או מבזה, אף אחד לא מכריח אותם להתפשט או לאכול חרקים. מדובר בסופו של דבר בשעשועון נעים וקליל למדי, והם לא צריכים לצאת מגדרם בשביל הכסף. הזוגות החליטו בעצמם להגיע לתכנית ולחשוף את סיפורם. הוריו של הילד החולה למשל, עסוקים כל חייהם במסע פומבי לגיוס כספים ותמיכה לבנם. לא שלפו אותם מחדר המתנה בבית חולים, מדובר באנשים שהופיעו בעבר בטלוויזיה וחשפו את סיפורם הקשה.

כשרואים את ההורים מתחבקים בבכי אחרי שהרוויחו חצי מיליון שקל, צביקה הדר גם הוא מחניק דמעה ועובר לטון שקט ורגיש יותר, ואז קשה שלא לזנוח את הזעם הצדקני: "יצאתם עם 499 אלף שקלים ו-802 בשביל עדי החמוד, לפעמים יש רגעים שאני אומר לעצמי, אני נורא נהנה במקצוע שלי, אבל יש רגעים שזה ממש חוויה גדולה. אני נורא נהניתי כאן הערב, הייתה לנו רכבת הרים מטורפת, אבל סיימנו עם סכום שמגיע לזוג המקסים הזה... אנחנו סיימנו היום, עם קטרזיס ושמחה גדולה".

באמת מגיע לזוג הזה לקבל את הכסף, וכשמסתכלים על השמחה האותנטית שלהם, קל לשכוח איך התרוצצו בהיסטריה מול הקיר הענקי, איך רדפו אחרי הכדורים לקול שאגות הקהל. קל לשכוח אבל אסור לעשות את זה. המעשה הטוב לא יכול להצדיק את הרע, כי הוא מה שמקיים אותו. הנתינה לא יכולה להימדד לבדה, כי הכסף הוא מה שמביא את המתמודדים לתכנית, הוא מה שגורם להם לספר לכל המדינה (טוב, למי שצופה) שאמא שלהם ישנה בסלון.

"The Wall" לא מכריחה אף אחד לבוא אבל היא כן לוקחת אנשים שנמצאים במצוקה, מנפנפת כסף מול העיניים שלהם, ומזמינה אותם לקבץ נדבות בפריים טיים. זה לא קרבות הומלסים, אבל ברמה הרעיונית זה לא רחוק מזה. אנשים יעשו הכל בשביל כסף, במיוחד אנשים שנמצאים במצוקה כלכלית. כמו ששכר מינימום מונע מאנשים לעבוד בשכר לא ראוי וכמו שחוקי המדינה מונעים מאדם למכור את גופו, הרצון של אנשים להרוויח כסף צריך לעמוד במגבלה חיצונית שתמנע מהם לוותר על כבודם. ברגע שאדם משתתף במעשה מסוים בתמורה לגמול כלכלי (והשתתפות בשעשועון איננה דבר בעייתי בפני עצמו), הבחירה החופשית שלו מוטלת בספק. הבחירה אינה חופשית כשמוצע לך סכום כסף גדול. לא כשאימא שלך נאלצת לישון בסלון ולא כשהכסף הזה יכול להציל את חיי הילד שלך.

אפשר להצדיק כל מקרה פרטני, אבל התמונה הגדולה היא ברורה ומטרידה - מזמינים אנשים להשפיל את עצמם בפריים טיים בשביל כסף שהם באמת זקוקים לו. כסף יכול לשנות חיים, מחסור בכסף יכול להרוס אותם, והמטוטלת האכזרית הזאת לא יכולה לעמוד במרכז שעשועון קליל וצעקני. אם שמגייסת כסף לבנה החולה לא צריכה להתרוצץ ולצעוק על כדור זוהר שעשוי להוריד מסכום הזכייה שלה חצי מיליון שקל. יש קווים שלא חוצים, יש הצעות שעדיף לא להציע. הטלוויזיה שלנו יכולה להיות נצלנית ומטופשת, רדודה וצעקנית, אבל כשמדובר בחיים אמיתיים של אנשים, צריך לשים גבול מסוים. קיר, אם תרצו.