יש הרבה שמות תואר הולמים לדרמה הפוליטית העסיסית "סקנדל", מבית מדרשה של שונדה ריימס ("האנטומיה של גריי") - סוחפת, סבונית, מותחת, מפתיעה, משוחקת בהגזמה וכמובן מסוגננת לעילא. לעומת זאת קשה מאוד לומר שהיא מציאותית. זו הרי סדרה שכללה משהו כמו עשרים נסיונות התנקשות בחייהם של נשיא ארצות הברית, משפחתו וסגניו (במהלך כהונה לא ארוכה במיוחד), הפיכתה של יועצת פוליטית לגברת הראשונה של ארה"ב בלי יותר מדי התנגדות וארגון טרור סודי שפעל בחסות המדינה ודאג לחסל כל מנהיג פוליטי או אזרח מהשורה שאיימו לחשוף את רשת השקרים והתככים שמנהלת בפועל את וושינגטון. לעזאזל, קראו לסדרה הזאת "סקנדל" - כלומר כבר מהרגע הראשון היה ברור שהיא לא תעסוק במנגנונים היומיומיים והפקידותיים של הדמוקרטיה האמריקאית אלא, אתם יודעים, בקיס-קיס והבנג-בנג שמתרחשים בחדר הסגלגל.
ובכל זאת, יש ב"סקנדל" מהמציאות. עבור מי שלא צפה - שלא לומר, הבטיח לעצמו שלא יצפה ואז מצא עצמו משלים שלוש עונות אחורה, מצטרף בעונה הרביעית ודבק בסדרה עד סופה הצ'יזי - נסכם ונזכיר ש"סקנדל" מתארת את חייהם המקצועיים והפרטיים (כאילו יש הבדל) של העובדים בחברת הייעוץ הפוליטית של אוליביה פופ, בגילומה של קרי וושינגטון. אוליביה מובילה צוות מובחר של חוקרים פרטיים, האקרים ומתנקשים מזדמנים שתפקידם, לכאורה, לשמור על שלמות הממשל האמריקאי ויציבותו. אם פוליטיקאי נתפס בתקרית מביכה שעלולה לפגוע בקריירה שלו, אמני הספין של "פופ ושות'" ימצאו דרך להסיט את הדיון ממנו, גם במחיר של יצירת דיון חדש ומביך הרבה יותר. וכיוון שבכל זאת מדובר בסדרה מבית שונדהלנד, הרומנים נשפכים כמים, ובראשם רומן האהבים האווילי אך ממכר בין אוליביה והנשיא פיצג'רלד גרנט השלישי, המכונה פיץ. האם מלי, בת זוגו ואם ילדיו של הנשיא, מודעת לכך? בהחלט כן, והיא לא תתן לזוטות כאלה לעצור אותה. האם סיירוס, יועצו הבכיר של הנשיא, מודע לכך? כן, והאמינו לי שיש לו משברים דחופים יותר משלו.
במשך שבע עונותיה "סקנדל" נאלצה להגביר תמידית את הווליום: פרשות שהחלו כאמינות יחסית, דוגמת פרשת אמנדה טאנר מהעונה הראשונה, התגלו בהמשך כמסובכות ומסואבות בהרבה. מטוסים רוסקו, תוצאות הבחירות זוייפו, ילדים נרצחו באמצעות מזרקי וירוסים ויותר מדמות אחת התגלתה כטרוריסטית מסוכנת לשעבר. אך כאמור, הייתה בה גם תמיד איזו נאמנות נאיבית כמעט למציאות. ראשית, היא התבססה על סיפור אמיתי. בערך. ריימס ביססה את דמותה על אוליביה פופ על חייה של ג'ודי סמית - אישה אפרו אמריקאית בעלת קריירה של יותר מעשור בוושינגטון, שם עבדה בין השאר בצוות הדוברות של הבית הלבן לפני שהקימה חברה פרטית לניהול משברים ("סמית ושות'", אלא מה) וייעצה, בין השאר, לנשיא בוש האב, למוניקה לוינסקי ולשחקן ווסלי סנייפס כשאלה נקלעו לשערוריות תקשורתיות. סמית ורייס נפגשו ב-2009, ותיארו את הפגישה ביניהן ככל כך מעוררת השראה, שהסדרה "סקנדל" נולדה פחות או יותר באותו יום. סמית, שהפכה גם למפיקה שותפה בסדרה, סיפרה בהמשך כי היא נעזרת בנסיונה ובמקרים שפתרה כדי להעשיר את עלילת הסדרה. ואכן, בפרקים רבים שולבו עלילות שהזכירו, גם אם לא באופן ישיר, אירועים שהתרחשו במציאות.
העלילה של אמנדה טאנר - מתמחה בבית הלבן שטוענת כי הייתה במערכת יחסים מינית/רומנטית עם הנשיא המכהן ומאיימת לסיים את כהונתו במשפט הדחה - מבוססת על פרשת הנשיא ביל קלינטון ומוניקה לוינסקי, שעבדה כמתמחה בצוות של קלינטון, ועדותה הובילה את הנשיא לשעבר להודות כי אכן קיים עמה יחסי מין בזמן שהיו ביניהם יחסי מרות. נסיונות הסחיטה שאירעו בעונה ההיא הדהדו את מעשיה האמיתיים לחלוטין של לינדה טריפ, חברתה של לוינסקי, שהקליטה את חברתה בהודאה על יחסיה עם קלינטון והעבירה את ההקלטה לפרקליט המדינה לשעבר, קנת' סטאר.
רומן נוסף תואר בעונה הרביעית של הסדרה, הפעם בין סנטור פיקטיבי בשם ריצ'רד מאיירס שנחשד ברציחת פילגשו הצעירה אחרי שבמכשיר הטלפון שלה נמצאו הודעות ותמונות בעלות תוכן מיני שנשלחו ממנו. הפרק הדהד פרשה דומה, אם כי מתונה בהרבה, בהשתתפות הסנטור לשעבר אנתוני וינר, שפרסם בטעות תמונה של מפשעתו בחשבון הטוויטר שלו במקום לשלוח אותה לאחת ממאהבותיו. וינר, מיותר כמעט לציין, לא נחשד ברציחתה של שום אישה (וגם בפרק מתגלה כי רעייתו הנקמנית של סנטור מאיירס היא זו שאחראית למותה של הפילגש), אולם הוא הופרש מהחיים הפוליטיים וזכור גם היום בעיקר הודות לתמונה המביכה ההיא.
בעונה השנייה של "סקנדל", כאמור, העניינים הפכו לסבוכים ומסוכנים יותר. עלילת הבגידה הסתיימה בשלום יחסי, ואת מקומה ירשה אחת העלילות המרכזיות ב"סקנדל" - זו שעוסקת בארגון הצללים המסוכן B613, משהו שבין ה-CIA לכת המתנקשים מ"משחקי הכס" שיכולים להחליף לעצמם את הפרצוף. בסדרה, היה זה עובד של ה-NSA (הסוכנות לביטחון לאומי), שחשף לתקשורת את קיומה של תכונת ריגול בשם Thorngate, המופעלת על ידי הממשלה ואוספת מידע אישי על אזרחי ארה"ב. במציאות, היה זה אדוארד סנודן, גם הוא עובד לשעבר ב-NSA, שהעביר לגופי תקשורת, בהם הגרדיאן והוושינגטון פוסט, פרטים על קיומן של שתי מערכות ביון המופעלות על ידי הממשל האמריקאי ומשמשות, נכון מאוד, לכריית נתונים של אזרחים פרטיים בניסיון להיאבק בטרור. או משהו. וכדי להפוך את כל זה לעסיסי יותר נציין ש"סקנדל" שידרה את הפרקים בנושא כמעט תשעה חודשים לפני פרסומיו של סנודן - מה שעל פי דיווחים לא רשמיים בעליל התאפשר הודות לקשריה של ג'ונס בוושינגטון, שאותתו לה כי פרשה מסוג זה עתידה להתפוצץ.
גם באזורים הפחות בטחוניים "סקנדל" לא היססה לשאוב השראה מאירועי השעה. העונה הרביעית של הסדרה כללה פרק ובו נדרשו אוליביה וצוות העובדים שלה לנהל משבר יחצ"ני עבור כוחות המשטרה, אחרי שאלה ירו בצעיר שחור במהלך מעצר והרגו אותו. הפרק התבסס באופן חופשי על תקרית דומה שאירעה בעיר פרגוסון במדינת מיזורי, במהלכה הרג השוטר דארן וילסון עציר צעיר ושחור בשם מייקל בראון. וילסון לא הועמד לדין, מה שעורר את זעמם של תושבי מיזורי, שיצאו למחות ברחובות, והולידו גל של אירועי מחאה - שכללו בחלקם מעשי אלימות וביזה - במדינה השמרנית.
ריימס ריכזה ותמצתה את הסיפור: המהומות הועתקו כולן אל העיר וושינגטון, ואת מקומן של ההפגנות הפציפיסטיות ירשה פעולת מחאה אחת: גבר שחור התיישב על כיסא גן באמצע הרחוב וסירב להתפנות ממנו גם כשהשוטרים איימו לירות עליו. בשונה מהמקרים האחרים שהועתקו מהמציאות לסדרה, ריימס הודתה בפירוש כי תקרית הכיסא - שהעניקה לפרק גם את שמו - מבוססת על האירועים בפרגוסון. "אני זוכרת שחשבתי, 'כל זה ייראה ממש מיושן כשזה ישודר'", אמרה בראיון למגזין Elle, "ואז המשטרה פשוט המשיכה להרוג גברים שחורים. פשוטו כמשמעו, יום לפני שידור הפרק, שחררו את הדו"ח על מחאת פרגוסון, וזה היה גרוע יותר ממה שהתקשורת חשבה".
במקרה אחר, אגב, הכחישה ריימס כי עלילה מהעונה החמישית של הסדרה מבוססת על מקרי התקיפה המינית שבוצעו על ידי ביל קוסבי. בפרק, הבינו המשבריסטים של "פופ ושות'" כי האקדמאי הוותיק והמוערך פרנק הולנד אחראי ככל הנראה לשורת מעשי אונס ותקיפה מינית של תלמידות שהגיעו לביתו באמתלה לימודית ואז סוממו ונאנסו. למרות הדמיון לשיטת הפעולה שתוארה על ידי המתלוננות נגד קוסבי, ולמרות שהפרק שודר במקביל לאחד משיאי העיסוק התקשורתי בפרשת קוסבי, ריימס הסבירה "אני לא צריכה את שערוריית קוסבי כדי לקבל השראה לסיפור על אונס, כאילו זה המקרה היחידי בו אונס הוא רלוונטי".
הדוגמאות הללו לא מציירות את "סקנדל" כסדרת דוקו, חלילה, וגם בפעמים בהן היא הסתמכה על אירועים אקטואליים, "סקנדל" הקפידה להפריך ולהקצין אותם כדי להפוך אותם לטלוויזיוניים יותר. אולם מבלי להתכוון, הדרמה של המציאות הפוליטית האמריקאית עקפה במובנים מסוימים את הדרמה שהתחוללה על המסך. גם הצוות המנוסה ביותר ב"סקנדל" היה מתקשה להתמודד עם הקלטה בה נשמע מועמד לנשיאות (ולימים גם נשיא של ממש) שטוען כי תפיסת נשים בפות היא פרקטיקה מקובלת, המבט המבועת ביותר של מלי גרנט לא מתקרב לעוצמת הריחוק והמיאוס שמלניה טראמפ משדרת כלפי דונלד וגם סיירוס בין היה מתפלא על התחלופה הקדחתנית של אנשי הסגל בממשל האמריקאי הנוכחי.
כי יותר מש"סקנדל" הייתה סדרה מחוספסת שביקשה לחשוף את האמת המכוערת שמאחורי וושינגטון, היא האמינה בצדקת הדרך. גם ברגעיה הקשים והמושחתים ביותר, אוליביה פופ האמינה שהיא פועלת למען טובת הרפובליקה, וכשסדר העדיפויות שלה השתנה בעונה האחרונה - חבריה הטובים היו שם כדי להזכיר לה מה חשוב באמת. ומה שחשוב באמת הוא לא הסקס, הבגידות ונסיונות הרצח אלא לנסות לשמור על מדינה מתוקנת ומוסרית שמתייחסת באדיבות ובכבוד לאזרחיה. לשונדה זה הצליח בסופו של דבר, ואצל טראמפ... נחיה ונראה בעוד יומיים.