1. "בנות": התקיפה המינית
כשאומרים "עונה 6 פרק 3", לא צריך אפילו לומר "בנות". כולם יודעים למה הכוונה. כל סצנה באותו הפרק היא משמעותית, אבל מעל כולן חשובה זו שמראה איך שיחה ידידותית בין שני אנשים אינטלקטואלים יכולה להידרדר לתקיפה מינית, ועונה על הרבה מהשאלות בנושא התקיפות המיניות האפורות - למה עלית איתו הביתה? למה נכנסת איתו למיטה? איך לא ידעת שזה מה שהולך לקרות?
צ׳אק פאלמר מוכיח להאנה מציאות די עגומה באותה הסצנה: עם קצת מניפולציה וניצול חכם של מאזן הכוחות, כל אישה יכולה למצוא את עצמה בסיטואציה שעבורה היא תקיפה מינית באופן חד משמעי, אבל כזו שאי אפשר לגשת איתה למשטרה. לינה דנהאם עשתה בחוכמה כשהחליטה לבחור בגישת ה-Showing במקום ה-Telling, והפכה סיפורים של מיליוני נשים לסצנה אחת מהדהדת.
2. "סיפורה של שפחה": המרד
"סיפורה של שפחה" היא סדרה מלאת התרחשויות. אין בה רגעים שקטים או איטיים - הכל קורה וכל הזמן. אבל המרד, האור בקצה המנהרה שמגיע בסוף העונה הראשונה, הוא תהליך שמבעבע לאיטו ובמהלך העונה נדמה שבכלל לא יגיע. הנשים הפוריות של גלעד אמנם מדוכאות ונשלטות, אבל הפוריות שלהן היא גם כוח. כל אחת מהן בנפרד יכולה לסבול תוצאות קשות אם תנסה להתמרד, אבל ביחד - הן הכרחיות להמשך קיום האנושות. בסצנה הזאת הן מבינות את זה סוף סוף, מסרבות לסקול את חברתן ג'נין למוות, מפילות את האבנים מידיהן אחת אחרי השנייה ומרימות לעונה הבאה. מכיוון ש"סיפורה של שפחה" היא לא רק אזהרה מעתיד דיסטופי, אלא אלגוריה שמתייחסת לאופן שבו ממשלות שולטות בחיי האזרחים כבר עכשיו, הסצנה הזאת היא תזכורת טובה לכך שגם לאזרחים הפשוטים יש כוח, אם הם יודעים להפסיק לפחד, להתאגד ולדרוש את מה שמגיע להם.
3. "פה גדול": ג׳סי פוגשת את הפות שלה
כבר היללנו פה את הפרק החמישי של "פה גדול", שהמהפכנות שלו מתחילה כבר בכותרת - "גם בנות חרמניות". נשים חרמניות זה משהו שכבר כמעט רגיל על המסך, אבל ב"פה גדול" החליטו ללכת אחורה ולטפל בהורמונים המשתוללים של גיל ההתבגרות מנקודת מבט שוויונית. זה חשוב במיוחד בגלל שהאגרסיביות המינית הגברית מתורצת הרבה פעמים עם הטיעון הביולוגי, בעוד נערות הן חרמניות לא פחות. זה האופן בו אנחנו משתיקים את החרמנות הזאת ולוקחים את החרמנות הגברית כמובנת מאליה שגורם לנו להאמין שישנם פערים מהותיים בין השניים. כשהחשקים של ג'סי מתעוררים, מפלצת החרמנות שמלווה אותה ממליצה לה לקחת מראה, לפשק רגליים ולנהל שיחה צפופה עם הוואגינה שלה, שמבטיחה לה תחילתה של ידידות מענגת במיוחד. אמנם מדובר בפות מאויירת, ובכל זאת - בעוד איברי מין זכריים כבר נראו בטלוויזיה, הנשיים מקבלים צנזורה חמורה יותר, ממש כמו ההבדל בין פטמות גבריות לנשיות, מכיוון שנו מה, המיניות הנשית נחשבת לאסורה וממודרת יותר. צעד קטן לפות, צעד גדול לאנושות.
4. "רון": יום בחיי אישה
"מאסטר אוף נאן" כבר עשתה מהלך דומה בעונתה הראשונה, אבל מכיוון שמדובר בסדרת נטפליקס נישתית יחסית, הסצנה של "רון" כנראה הגיעה ליותר ישראלים. הקטע שהעלו yes לפייסבוק זכה למעל רבע מיליון צפיות ועורר דיבור שנדמה לנו שכבר מיצינו, אבל על פי התגובות לסרטון נדמה שתהליך ההסברה עוד ארוך. בסצנה נשמע קולה של דמות נשית מספרת על יום בחיי אישה, אבל על המסך נראים הגברים של "רון" לבושים בבגדי נשים וחווים את כל מה שהיא מספרת עליו, ובעיקר - הטרדות בלתי פוסקות. הבחירה של גברים בלבוש נשים אמנם מגחיכה מעט את הסיטואציה, אבל גם משמשת ככלי לנסות להעביר את המסר שאי אפשר לדעת איך זה להיות אישה עד שלא חיית יום אחד בנעליה. זו סצנה שמנסה להעביר לא רק את המציאות של ההטרדות המיניות, אלא את העומס שלהן והתדירות בהן נשים חוות אותן.
5. "שקרים קטנים גדולים": הרצח
במהלך העונה הראשונה של "שקרים קטנים גדולים" אנחנו צריכים לנסות לנחש מי נרצח, על ידי מי - ולמה. הספקולציות השונות והרמזים שמפוזרים במהלך כל העונה מתעתעים בנו וגורמים לנו להאמין שכמעט כל אדם מסוגל לרצוח בהינתן הסיטואציה הנכונה. בסוף, מדובר במפגן עוצמתי של נשים שמבקשות לעצור גבר אלים ומסוכן וחייבות להתאחד כדי להביס אותו. החשיבות של הסצנה הזאת היא דווקא בכל התיאוריות שהיא מפריכה ובעימות של הצופים מול המציאות - מי שעורר את האלימות הוא מי שהיה אלים לאורך כל הדרך, וכל התככים והקנאה שבדרך לא גרמו לאף אחד אחר להפוך לאדם אלים. הרבה מהדיבור ברשת על הסצנה נבע דווקא ממה שלא הופיע בה: בספר שעליו מבוססת הסדרה, האלימות של פרי מהווה טריגר עבור בוני, שעברה התעללות על ידי אביה כשהייתה ילדה, מה שגורם לה לדחוף אותו אל מותו. בעיבוד הטלוויזיוני החליטו ככל הנראה שהאלימות שלו היא סיבה מספקת.
6. "האקסית המטורפת": בואו נכליל על גברים
רייצ׳ל בלום אמנם מייצגת את הפמיניזם הלבן והדשן, אבל לפחות היא עושה זאת עם המון מודעות עצמית. כך למשל, בפרק הראשון של העונה השלישית שעלתה לאחרונה, היא יושבת עם חברותיה ומקטרת על גברים, שיחה שמהר מאוד הופכת לאחד מהנאמברים המוזיקליים של הסדרה, עם תלבושות אייטיז צעקניות ולחן ומילים שמזכירים במכוון את "Physical" של אוליביה ניוטון ג׳ון. "בואו נכליל את כל הגברים", הן שרות, וממשיכות עם כל הקלישאות המגדריות המוכרות - כל הגברים תחת דיכוי, רוצים רק סקס, לא יודעים לדבר על הרגשות שלהם, צופים כל היום בפורנו, תוקעים גרעפסים, מפליצים ונוחרים. מצד אחד זו סאטירה שמלגלגת בחיבה ובהומור עצמי על הנטייה של נשים וגם של גברים להכליל. מצד שני - מדובר בדרך חביבה לעקוץ את הגברים שנטפלים לרטוריקה ובכך מסיטים את הדיון המגדרי מהעיקר שלו. כשאישה מתלוננת על גברים (או לצורך העניין - גבר על נשים), היא לא באמת ובתמים חושבת שכל הגברים אותו הדבר והדרישה לסייג כל הזמן ולהכריז "לא כל הגברים" היא קטנונית ומיותרת, ובדיוק אותה מגחיך הקטע הכיפי הזה.
7. "13 סיבות": האונס
אם הסצנה של "בנות" טיפלה באזורים האפורים המורכבים של התקיפות המיניות, ב"13 סיבות" החליטו לא ללכת סחור סחור ולהראות אונס שחור לבן ואכזרי. אנחנו יודעים מהרגע הראשון שהאנה בייקר התאבדה, אבל רק לקראת סוף העונה אנחנו חוזים במאורע שהרג אותה. היא גם אומרת ברקע - יש שני סוגים של מוות. אמנם ההתאבדות היא זו שסיימה את חייה באופן ביולוגי ורשמי, אבל האונס הוא זה שרצח את הנשמה שלה, וב"13 סיבות" לא מפחדים להביט לה בעיניים בדיוק באותו הרגע, בסצנה מצמררת שכל מי שחוותה או חווה אונס יוכלו להזדהות איתה. העובדה שמדובר בדמויות של נער ונערה, והסדרה כולה מכוונת לקהל צעיר, רק הופכת את הסצנה הזאת לאמיצה יותר ולאמירה חד משמעית - הגיע הזמן להסתכל לתוצאות של תרבות האונס בעיניים ולא להסיט את המבט.
8. "הנותרים": הסיום האידאלי
להתאכזב מפרקי סיום של סדרות זה כבר נוהל, וקשה למצוא סוף של סדרה שיש עליו קונצנזוס. הסוף של "סיינפלד" היה שנוי במחלוקת, "איך פגשתי את אמא" הצליחו לעצבן את הצופים, "אבודים" סיפקה סוף מגוחך לחלוטין ורק "עמוק באדמה" הצליחה לרגש, אבל באמצעות מהלך אסתטי קיטשי וסוחט דמעות. הסוף של "הנותרים", לעומת זאת, הצליח לתת למעריצים שלה את כל מה שהם ביקשו. כשנורה וקווין יושבים אחד מול השני ומשוחחים אנחנו מגלים מה קרה לכל אותם אנשים שנעלמו בתחילת הסדרה, אבל קורה שם משהו חשוב מכך. "הנותרים" היא סדרה על כאב וסבל, וככזו - היא לא פשוטה לצפייה מבחינה רגשית. כשקווין ונורה מתאחדים, מביטים אחד בעיני השנייה, דומעים וברקע נשמעת נעימת הפסנתר המזוהה עם הסדרה, הם משחררים את הכאב שלהם, ואיתם גם כל מי שצפה וליווה אותם בתלאות הדרך.
9. "בוג'ק הורסמן": סבתא של בוג'ק מאבדת אונה
אם ההורים שלנו אחראים לכל מה שלא בסדר אצלנו, חשוב לזכור שגם להם היו הורים. אמו של בוג'ק, ביאטריס, חוזרת לחייו בעונה הרביעית והיא קרה ונטולת סנטימנטים מאי פעם. אבל העונה אנחנו גם מבינים למה וחוזרים אחורה לילדות שלה. ביאטריס גדלה במשפחה חמה ואוהבת עם אמא כיפית במיוחד, אבל אחרי שאחיה הגדול של ביאטריס נהרג במלחמת העולם השנייה שמחת החיים של אמה, האני, הופכת לאבל שיוצא משליטה. הפרק מזגזג בין העבר להווה, בו בוג'ק מנסה לבנות מחדש את בית הקיץ של משפחתו ולצאת מהתמוטטות העצבים הפרטים שלו. בעוד הוא עושה צעדים לקראת החלמה, בפלאשבקים סבתו זוכה לגורל אחר לחלוטין. בתקופה בה טיפול פסיכולוגי לא היה נהוג והתפרצויות רגשיות של נשים נחשבות להיסטריה, האני עוברת כריתת אונה כדי להתמודד עם האובדן, ואומרת לביאטריס להבטיח לה שהיא לעולם לא תאהב מישהו כמו שהיא אהבה את בנה.
>> 52 היעדים שאתם חייבים לבקר בהם ב-2018
>> מגוסטינג ועד ספינר: 19 מושגים שנכנסו השנה לחיינו
TVbee בפייסבוק