זה לא חדש שטורקיה היא אימפריה שמנפיקה דרמות וקומדיות מהצד הטלנובלי בקצב מסחרר. אבל מדי פעם מגיעה סדרה מיוחדת, כזו שיש בה קסם שמצליח לחצות קהלים ויבשות. אחרי "הכלה מאיסטנבול", הגיעה תורה של "חלומות בהקיץ" (Erkenci Kuş) שהגיעה לחיינו בשנה שעברה והפכה לתופעה. לא רק בטורקיה או בישראל - הקומדיה הרומנטית הזאת שבתה לבבות מסביב לעולם, אפילו בארצות הברית ואירופה, שלא נחשבות לקהל המסורתי עבורן.
לפני שבועיים התחילה העונה השנייה של הסדרה בערוץ ויוה, אבל אישית אני בכלל צופה בה מההתחלה בפעם השנייה. אז איך קרה ש"חלומות בהקיץ" לא רק מושכת קהל שקודם לכן לא צפה בסדרות טורקיות, אלא גורמת לו לצפות בה שוב ושוב?
נתחיל מהמובן מאליו: ג'אן יאמאן ודמט אוזדמיר הם זוג שחקנים יפה באופן קיצוני, שכבר כיכבו לחוד בסדרות פופולריות. ותכל'ס, גם אי אפשר להמעיט בערך הסטיילינג. קשה להאמין שג'אן יאמאן המזוקן עם הגוּלגוּל הסקסי (דבר והיפוכו, אני יודעת), האקססוריז והסטייל, זה אותו אחד ששיחק בעבר בעיקר אנשי עסקים מעונבים. וחכו לעונה השניה שבה שניהם אפילו מרימים את רף הכריזמה.
ויופי זה חשוב, אבל זה לא הכל. עובדה שלא בכל הסדרות הזוג הראשי מצליח להפנט כמו ב"חלומות בהקיץ". אבל הכימיה בין יאמאן לבין אוזדמיר נוזלת מהמסך. כשהם מביטים זה בזו המבטים שלהם חורכים והרגעים הארוכים שבהם הם כמעט מתנשקים אבל בסוף לא, גורמים לנו להגיד "קצת חם כאן, לא?". כן, זו הטכניקה הידועה בסדרות טורקיות - לא להראות שום דבר מיני ורק לרמוז לאורך פרקים עד שנשמתנו יוצאת, אבל השניים האלה עושים את זה טוב במיוחד. כנראה בגלל שזה קרה להם גם במציאות. דבר לא מוציא את הפאן-גירל הפנימית יותר ממערכת יחסים בדיונית שהפכה למציאות, והידיעה שהשחקנים ההורסים האלה הם זוג בחיים הופכת את הכל ליותר מרגש ואותנו לצופות-מומחיות שאומרות "כן, ידעתי, רואים הכל על המסך!".
בהתחלה, אף אחד מהם לא אישר את השמועות. טורי הרכילות בטורקיה ובקבוצות הפייסבוק בישראל דיברו על הזוג נון-סטופ, וחיפשו אחרי רמזים ברשתות החברתיות שלהם. העובדה שדמט יצאה בעבר עם שחקן מסדרה שלה (יוסוף צ'ים, "ריח תותים") רק הסעירה את הרכלנים עוד יותר. העניין במערכת היחסים האמיתית של השניים רק גורם לפופולריות שלהם לגדול, ולעניין סביב הסדרה להתגבר.
כמו סדרות טורקיות רבות, כל 51 הפרקים של "חלומות בהקיץ" זמינים לצפיה ברשת. יוטיוב גם ממליצה לצופים מסויימים קטעים מהסדרה, והרבה צופות בעולם הלטיני ובארצות הברית נחשפו לסדרה דרך סרטונים מוצעים שהופיעו להם כשצפו בתוכן אחר. והקטע הקריטי הוא שלפרקים יש תרגום באנגלית - אמנם צולע ומפספס הרבה מאוד מהניואנסים (מאוד מרגיז בסצנות רומנטיות חשובות!), אבל מספיק טוב להשביע את מפלצת ההתמכרות. כל פרק מתפרש על פני כשעתיים וחצי, שזה אומר שבינג' שלה "אוכל" לך את כל היום, לאיזה חודש-חודשיים מהחיים.
ולמה בינג'? כי הפרקים של "חלומות בהקיץ" מסתיימים בקליף-האנגרים מטורפים, לרוב סביב נושא רומנטי או מתח מיני. יעני, דקה וחצי שבהן ג'אן וסאנם מביטים זה בזו ממרחק נשיקה. בישראל, חולק כל פרק בגסות לכ-3 חלקים, שיטה שפוגעת לעתים בדרמה, כי הרגע המסעיר בא והולך, העלילה ממשיכה והפרק נקטע מדי פעם באיזו סצנה סתמית. אבל במקור הכתיבה מכוונת לתפוס אותנו ב-100% אימפקט רגשי, שמאלץ אותנו להתחיל עוד פרק.
אז ברור שיצירה שגורמת לנו להרגיש בעוצמה כלפי דמויות בדיוניות, תגרום לנו לרצות לחוות את הרגשות האלה שוב, אבל יש פה עוד משהו. הצפייה הראשונה בסדרות מהסוג הזה יכולה להיות מורטת עצבים בדיוק כפי שהיא מהנה. כי לצד הרומנטיקה יש גם המון תככים ומזימות, ורגעים שבהם כמעט הסוד מתגלה אבל בסוף לא, וזה ממש מחרפן. ככל שאכפת לך יותר, ככה את על הקצה כל הצפייה, כי בכל רגע נתון, הזוג האהוב עליך נמצא בסכנה לא רק מעצמו אלא גם מאמא מתערבת, ממתחרה עסקי שיושב על סוד גדול או מחברה לשעבר שבוחשת בעניינים. בצפייה השניה את כבר יודעת לאן כל זה הולך, ושום דבר הוא לא הפתעה אבל גם לא מתח בלתי פוסק, ואפשר באמת להתרכז בסיבה שלשמה התכנסנו: סיפור האהבה.
זה לא שבסדרות אחרות אין זוגות יפים או כימיה בין שחקנים, ואין ספק שהטלנובלות הטורקיות יודעות לעבוד על פיקים רומנטיים ולהוציא מהם את המקסימום, אבל "חלומות בהקיץ" פשוט מאוד טובה בזה, והיא שילוב מושלם של דרמה עם רגעים קומיים, בתוספת לוק הורס, ובעיקר ליהוק מוצלח. במידה רבה היא מזכירה את הטלנובלה הטורקית המודרנית הקלאסית, אבל גם ברגעים הכי מקושקשים שלה, מדובר צפייה סוחפת וכיפית, שאיכשהו אפילו משתפרת בפעם השנייה.