"הבתים המוזרים ביותר בעולם" | רועי אבן
הז'אנר הטלוויזיוני של פורנו נדל"ני הוא כבר ממש לא בשורה חדשה, אבל עדיין נראה שפנינת הנטפליקס הזו חמקה מתחת הרדאר של רוב האנשים - וחבל. השחקנית הבריטית קרוליין קוונטין (שכנראה מוכרת הרבה יותר בארץ מוצאה מאשר במחוזותינו) והאדריכל פירס טיילור מטיילים בכל העולם ומציגים את הבתים הכי גדולים, מושקעים ומעוררי קנאה שאפשר להעלות על הדעת. הנוכחות של קוונטין וטיילור היא ממש לא זו שגורמת ל"הבתים המוזרים" לבלוט מעל אחיותיה לתחום, אלא עריכה מתוקתקת, אוצרוּת מדהימה של פיסות נדל"ן מכעיסות ביופיין ותמהיל נכון של מקומות אקזוטיים ומסקרנים - כולל פרק שלם ממש כאן בישראל. לראות ולבכות.
"כשהמין היפה שובת" | צליל הופמן
"!Up Your Ziggy With A Wa-Wa Brush" הוא משפט שניסיתי להכניס לשפה יותר פעמים משגרטשן ווינרס ניסתה להכניס את המילה "Fetch". זה לא הצליח אז וזה לא יצליח היום אבל בכל זאת, הימים היו ימים פשוטים יותר וההכרעה המשמעותית ביותר בחיי אז אם הוריי יבחרו להתחבר ליס או להוט. בסופו של דבר ילדת יס הייתי ונשארתי, וככזו נחשפתי לגמרי בטעות לסרט ששובץ שוב ושוב בפרוגרמינג של יס. אני יכולה רק לשער שאי שם בחברת יס התחבא באותם ימים (סוף ניינטיז-תחילת אלפיים) היפסטר בעל מטרה ושליחות ששיבץ את הסרט האזוטרי והמתוק, שממש עכשיו נאלצתי לגגל שוב כדי לוודא שאכן לא המצאתי אותו, "כשהמין היפה שובת".
שם הסרט המתורגם חוטא כמובן למהותו - קומדיה בת שעה וחצי עם אג'נדה פמיניסטית ששמה המקורי הוא בכלל "Strike! AKA All I Wanna Do" חניכות של פנימיה יוקרתית לבנות, בהנהגתה של קירסטן דאנסט, יוצאות למחאה בעקבות מיזוג מתוכנן עם פנימית הבנים היוקרתית המקבילה. משחק ניחושים של הקאסט הוא חלק אינטגרלי מהצפייה של כל חובב תרבות פופ באשר הוא ולכן הרשו לי לקלקל מעט רק כדי לפתות אתכם פנימה: דאנסט בתפקיד הראשי לצד גבי הופמן, רייצ'ל לי קוק, הת'ר מטראצו ועוד המון שחקנים בדרגות משתנות מאוד של הצלחה. אז מה אמרנו בסוף? כן על ה-Wa Wa Brush? לא?
"שיגעון הגראס" ("Reefer Madness") | עדן יואל
הנה רצף מילים מורידות: מחזמר סאטירי המבוסס על סרט תעמולה משנות ה-30 על סכנות השימוש במריחואנה. ואם בסרט המקורי הנערים האמריקאים התמימים עישנו שאכטה אחת והידרדרו למעשי שחיתות ואלימות, בסרט המוזיקלי החדש - בכיכובם של קריסטן בל, ג'יימי קמפבל ואחותו, נב - הם עשו אותו דבר בדיוק, רק עם שירים, ריקודים וסצנת אנימציה בכיכובה של ספייס-בראוני סקסית. זו הרפתקה מטורפת ומאוד לא תקינה פוליטית, הכוללת סיפור בתוך סיפור, מעשיות גזעניות, פנטזיות בדס"מיות ונאמברים מוזיקליים שלא יוצאים לי מהראש גם אחרי 15 שנים. אגב, תודה להוט ששידרו את "שיגעון הגראס" אולי שלוש פעמים בכל תולדותיהם, ותמיד בשעה המפוקפקת 23:55. התוכן הצבעוני והאווילי של "Reefer Madness" לא מרפה ממני, ואני בתורי לא מרפה מאנשים שחושבים שממש המצאתי אותו.
סדרות "שיקגו" | מאיה לקר
סדרות "שיקגו" של דיק וולף (יוצר "חוק וסדר") הן כל מה שיכול לבקש אדם שנכנס לבידוד קורונה. שלוש סדרות שמתרחשות במקביל בעיר שיקגו, כאשר כל אחת מהן מלווה משרתי ציבור נאמנים וחתיכים. "כבאי שיקגו", שהתחילה את ה"יקום" של וולף, מלווה את הכבאים הקדושים מתחנה 51; "שוטרי שיקגו" מלווה צוות של שוטרים טובי לב בפיקודו של קצין משטרה שמכופף את החוקים (רק כי הוא בצד של הטובים); ו"שיקגו מד" משלימה את התמונה עם הצוות הרפואי הכי מסור במערב התיכון - כאשר השיא הוא פרקי קרוסאובר מופרכים שעוסקים באירועים רבי נפגעים. מדובר ביותר מ-400 שעות מהחיים שלא תקבלו בחזרה, וזה ממש לא נורא.
"אי אפשר בלי טד" | איתמר רונאל
בתחילת העשור הקודם עלתה לשידור הקומדיה הקופצנית והמודעת לעצמה הזו - מעין "רוק 30" על אוברדוז של ריטלין במשרדי תאגיד ענק ודורסני - עם שבירות תכופות של הקיר הרביעי, רפרנסים פנימיים ובדיחות ציניות שנורות ממכונת ירייה. למרות מידה מסוימת של מצועצעות יתר, עדיין מדובר בסיטקום מבריק ופורץ דרך, ששיחק ברוע תאגידי טהור כמו בארגז חול. למרבה הצער, הסדרה לא תפסה וירדה אחרי שתי עונות, ובניגוד לפנינות נעלמות אחרות, מעולם לא שמעתי אף אחד נזכר בה בערגה או דורש להחזירה. זו לא הייתה סדרה מושלמת, אבל היא הייתה חדה, מצחיקה ופוליטית בדיוק במידה הנכונה - ומה שנותר בזיכרון הקולקטיבי הן הפרסומות הפיקטיביות לתאגיד "ורידיאן דיינמיקס", שמזכירות עד כמה היא הקדימה את זמנה.
"קרלוס טבס: אל אפאצ'ה" | ירון רוולסצ'י
סדרה מותחת ומגה ריאליסטית על כדורגל, שמצליחה לפנות גם למי שבכלל לא מתעניין בספורט. מדובר בדרמה חדשה (יחסית) מבית נטפליקס על חייו של הכדורגלן הארגנטינאי קרלוס טבס. הסדרה, שעלתה לראשונה באמריקה הלטינית והגיעה לנטפליקס ישראל לפני מספר חודשים, מספרת את סיפורו של אחד הכדורגלנים הארגנטינאיים הכי מדוברים של השנים האחרונות - סוג של דייגו מראדונה גרסת שנות ה-2000 - מהילדות הקשה בשכונת העוני בבואנוס איירס ועד לפסגת עולם הכדורגל העולמי והמיליונים בכיסים. רוצים טלנובלה? קיבלתם. רוצים מתח? גם קיבלתם. רוצים אנשים שמדברים בספרדית הכי שכונה שיש? קיבלתם, ובערימות. איך נראים חייו של ילד שגדל בלי כלום והגיע הכי רחוק שאפשר? לכו לצפות באל אפאצ'ה. מילה של קרליטוס.
"הנסיך הדרקון" | קרן מינביץ'
כשהסדרה החדשה של יוצרי להיט האנימציה "אווטאר" יצאה, התברר שלא מדובר בסגנון האנימציה הקלאסי שכולם הכירו ואהבו, אלא בגרסה תלת-מימד מקרטעת וקשה לצפייה. די מהר, כולם נטשו את הסדרה ואני כבר נותרתי לבד. וחבל, כי מדובר בסדרה עם תסריט, הומור ודמויות לא פחות טובים משל אחותה הגדולה. בשלב מסוים כבר מתרגלים לעיצוב הממוחשב ומבינים שהוא מתכתב עם עולמות משחקי המחשב שמזוהים עם הז'אנר, ואם ב"האגדה של קורה" - גם היא של אותם יוצרים - עשו רעש מזה ששתי בנות החזיקו ידיים, כאן כבר מקבלים מערכות יחסים חד מיניות כחלק מהשגרה. מדובר בסדרה מצחיקה, מודעת לעצמה ופרוגרסיבית ברמות - אז מה אם היא נראית כמו צילום מסך מ"סימס 2"?
"מרתפים" | רועי אבן
הרגע הקולנועי הגדול ביותר של השנה החולפת הוא ככל הנראה זה שבו משפחת קים הקוריאנית ירדה למרתף הבית עליו השתלטה ב"פרזיטים", בטוויסט שומט לסתות שייזכר כאן עוד שנים. התגלית של מה שמסתתר במרתף אותו בית זרקה אותי ישר לסרט הדוקו האוסטרי משנת 2014 שעסק גם הוא באותו חלל ביתי, חלל שלפעמים מכיל, כך מסתבר, דברים קצת יותר קיצוניים משולחן ביליארד או מקלט גרעיני. מוזיאון מחתרתי לחפצי אספנות נאצים, מטווח ירי ביתי, היכל חיות אקזוטיות וגם צינוק מין אחד גרפי למדי - את כולם אפשר למצוא בסרט המרתק והמציצני הזה, שמעלה את כל האובססיות והפטישים מעל לפני הקרקע, עם אפס בושה.
"חדר מורים" | מיכל ישראלי
בימים שלפני "פילדלפיה זורחת", "חדר מורים" הייתה התשובה לצורך שלי בהומור ביזארי. כפי ששמה רומז, הסדרה עוקבת אחר חבורה של מורים ומורות בבית ספר אנגלי, ואם היא עוד התחילה כקומדיה כיפית וכמעט שפויה, עם אנדרו לינקולן מ"המתים המהלכים" - בתור המורה החתיך סיימון - בתפקיד הראשי, ברגע שהגיבור עזב השיגעון החל לחגוג, ובדרך הכי נפלאה שיש. המורים ב"חדר מורים" הם הכל חוץ ממודלים לחיקוי, ולא עושים דבר חוץ מלהשתכר, לתקוע פאסט פוד ולפעמים אפילו לשכב עם התלמידים שלהם. זו סדרה מוזרה, מגוחכת וחסרת כל סדר או היגיון, עם קאסט של דמויות שבא לחבק ולנער בו זמנית, אבל גם כזו שיש לה לב ונשמה, כי איך אפשר בלי.
"פטריוט" | יובל פגי
היא קבורה עמוק בספריה של אמזון פריים, בוטלה תוך שתי עונות, מתאפיינת בדומיננטיות של הצבע האפור ומתרחשת בעיקר בלוקסמבורג - אבל עדיין מדובר בסדרה שצריך לראות. קצין מודיעין אמריקאי הסובל מדיכאון מוצא מזור בכתיבת שירי פולק - שמספרים בפרוטרוט איך הרג בטעות חדרן במלון - ובהמשך נדרש להשתלב כבכיר בחברה לייצור צינורות, במטרה לתווך בעסקת נשק לא ברורה. אהבתם? אז זהו, שלמרות הכישלון הידוע מראש להסביר את עלילת הסדרה, קשה שלא לאהוב אותה. "פטריוט" מחפשת ומוצאת חמלה, אמפתיה, רגישות, מוזיקליות ובעיקר המון הומור - מתוק-מריר, עמוק וגאוני - בתוך הבליל הקפקאי-אקראי אליו היא משליכה את גיבוריה. היא מיוחדת, מרגשת ומצחיקה להפליא, חוויה טלוויזיונית שתישאר לנצח בלב כל חמשת הצופים שלה.
"Eagle vs Shark" | איתי גל
כולם מדברים על טאיקה וואטיטי בתור הבמאי של סרטי "ת'ור" ו"ג'וג'ו ראביט", אבל לא. אני לא מוכן לקבל את זה. וואטיטי תמיד יהיה מבחינתי זה שיצר את "Eagle vs Shark", קומדיה רומנטית מופתית מ-2007, שהייתה גם סרט הביכורים שלו. הסרט עוסק בלילי - בחורה מוזרה עם מבוכה חברתית קשה - המתאהבת בגיק בשם ג'ארד. השניים מפתחים מערכת יחסים מביכה, חמודה ומאוד רעילה, בסרט מלא נונסנס קורע מצחוק, שגם מצליח לשלב בתוכו גם הרבה לב - כולל פירוק גאוני של דמות הגבר המיוסר והפאתטי, הרבה לפני שהמושג "גבריות רעילה" נכנס לחיינו. צילום יפהפה, פסקול כיפי, קאסט מופלא ודיאלוגים שנונים - כולם מוכיחים איך וואטיטי הגיע למקום שהוא נמצא בו היום.
סרטי "היישר-לוידאו" של דיסני | ניב שטנדל
אף אחד לא יודע לסחוט לימונים כמו דיסני. הרבה לפני שבאולפנים גילו את הפוטנציאל הכלכלי הגלום בחידושי לייב אקשן, הם גילו את היתרונות שבוויתור על הפקה קולנועית מושקעת ודילוג היישר לבית הצרכן, עם סיקוולים, פריקוולים וסיפורים צדדיים לכל סרט אפשרי. זה אכן נשמע כמו פתרון עצלני ופיתיון נצלני, ולפעמים זה בדיוק מה שזה היה; "עולמה הקסום של בל", למשל, היה מקבץ פרקים מתוך הפקה שבכלל לא יצאה לפועל. אבל במקרים אחרים, זו הייתה במה לחופש יצירתי מבלי להידרש לאפיות של המסך הגדול: למשל, לסתום חורים עלילתיים (כמו הימים הראשונים ליתמותו של במבי) או לקדם דמויות משנה לפרונט (יאגו, קרונק, טינקרבל). מי שנכנס לעולם הקלטות של דיסני יודע שזו הממלכה הקסומה האמיתית.
"מתים במשרה חלקית" | עדן יואל
ג'ורג' לאס הייתה בת עשרים ומשהו עם דיכאון לא לגמרי מאובחן ושיער מושלם. מושב אסלה שצונח מהחלל הורג אותה במפתיע, ומכריח אותה לעשות את מה שהיא הכי פחדה ממנו בעולם: להתאפס על החיים שלה. זאת אומרת, החיים החדשים שלה כמלאכית מוות ש"קוצרת" את הנשמות של מי שמת בתאונות מחרידות. אם "דד לייק מי" היתה משודרת היום, היא בטח היתה מוצאת בית נחמד בנטפליקס ורצה בשלווה במשך עשור, אבל כיוון שהקדימה את זמנה באיזה אלף מובנים, היא הלכה לעולמה אחרי שתי עונות מרירות, מתוקות, מקוריות ומשוחקות היטב. היתרון: היא נראית פרשית גם היום, אם רק תצליחו לשים עליה את היד.